הגענו מחר / חנה קב-רוט

הגענו מחר

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

היום ממש הצטיינתם, אמר שמוליק מנהל הבמה, מציץ בשעונו.

איור מאת יעקב גוטרמן

כמה לקח? שאל עמרם, מנער את תלתליו הסבוכים משארית הלכלוך שדבק בהם תוך כדי פירוק התפאורה. שלושים וחמש דקות בדיוק ענה שמוליק וגם ההרכבה הלכה מהר מהרגיל והוסיף, חבל שלא לקחתי עליה זמן. אבל אני חושב שהיום שברתם שיא. עייפים מכדי להגיב, עלינו לרכב ונסענו לדרכנו.

 

זו הייתה אחת מההצגות האחרונות שלנו וכנהוג ב"בימת-הקיבוץ" היינו לא רק שחקנים אלא גם פועלי במה, אחראים על התפאורה, הרקויזיטים, הסאונד והתלבושות, כולל כביסה וגם נהגנו בכלי הרכב. בדרך כלל הצגנו בחדרי אוכל קיבוציים ולא פעם נאלצנו להתלבש במטבח בין סירי נירוסטה גדולים למחבתות משומנות והתאפרנו מול המראות שמעל לכיורי רחיצת הידיים שבכניסה לחדר האוכל. לאחר כל הצגה בקיבוץ התקיים מפגש עם החברים, בו דנו בכובד ראש בדילמות המוסריות שמעלה המחזה. לעיתים התייחסו גם למשחק ולבימוי, שבחים רבים קיבלו התפאורה, התאורה ומוסיקת הרקע. בפעמים הראשונות כל מחמאה הצמיחה לנו כנפיים וכל קטילה הורידה אותנו לגובה דשא מכוסח. אבל לקראת סוף סיבוב ההופעות, אחרי עשרות הצגות וקילומטראז' ארוך מכפר גלעדי ועד אילת, קנה המידה שלנו להצלחת ההצגה היה משך הזמן בו הרכבנו ופרקנו את הבמה ובכך אכן רכשנו מיומנות מרשימה. היינו מותשים ושחוקים ולמרות הקשרים הטובים למדי שנוצרו בצוות, התחלנו לעלות אחד לשני על העצבים. כל מה שרצינו בשלב הזה היה הביתה. איש למשפחתו ולקיבוצו.

 

ההתחלה הייתה דווקא מרגשת ומלהיבה. אני לא אשכח את היום בו נקראתי ממקום עבודתי בדחיפות למזכירות. איזו אישה אחת רוצה אותך בטלפון, נאמר לי. ברגע שהרמתי את השפופרת זיהיתי את הקול. זו לא הייתה "אישה אחת" זו הייתה האחת ואין זולתה: שולמית בת-דורי, אשת הלפידות ממשמר העמק. ידי רעדו מהתרגשות. כמה חודשים קודם לכן השתתפתי בקורס משחק ושולמית הגיעה אליו פעם או פעמיים כמתבוננת בלבד.כולם התלחשו סביבה ביראת כבוד וסיפרו עליה מה שנשמע לי אז כאגדות. אכן, שולמית ראויה לסיפור בפני עצמו שעוד יושר ועוד יסופר. לפי שעה אני עם השפופרת ביד ומהצד השני נשמע המונולוג הבא: "בחרתי בך לצוות השחקנים שיעלה את ההצגה של נתן שחם 'הם יגיעו מחר' החזרות מתחילות עוד שלושה שבועות ביום ראשון בקיבוץ גבעת ברנר תגיעי עד לצהריים לא יותר מאוחר ותורידי בבקשה שני ק"ג לפני תחילת החזרות להתראות". זהו. היא לא שאלה כלל להסכמתי, השאלה הייתה אמנם מיותרת ולא רק בגלל שממילא שמחתי להיענות להצעה אלא משום שמהר מאוד למדנו ששולמית אינה שואלת. שולמית מצווה ואתה מקיים.

 

החזרות אכן התקיימו בגבעת ברנר. הקיבוץ שוכן סמוך לבסיס חיל האוויר ורעש המטוסים הממריאים והנוחתים שיבש את מהלך החזרות. צריך לעשות לזה סוף, אמרה שולמית קמה ועשתה מעשה. היא הגיעה עד למפקד הבסיס ושטחה את טענותיה. אימוני הטיסה לא פסקו אמנם, אבל אני חושבת שהיא הייתה האזרחית היחידה שקיבלה אי-פעם לוח מפורט של זמני האימונים, כדי שתוכל לשבץ את החזרות בשעות השקט ועדיין הייתה בלתי מרוצה. מבחינתה חיל האוויר היה צריך להתאים את עצמו אליה ולא להיפך.

 

המחזה "הם יגיעו מחר" מתרחש בימי מלחמת השחרור במשלט שממוקם על גבעה שבעבר נטמנו בה מספר ידוע של מוקשים, אך מפת המוקשים אבדה. מדי פעם היה חייל עולה על מוקש בלתי צפוי וכולם היו סופרים בחרדה כמה מוקשים עוד נותרו ושואלים את עצמם מי הבא בתור. המחזה נפתח כאשר שבעה מוקשים שלא התפוצצו עדיין נמצאים ברחבי המשלט וכיתת חיילים חדשה צריכה להגיע כדי להחליף את הנוכחית. ערב בואה מתנהל ויכוח בין מפקד המשלט לבין סגנו האם לגלות למחליפים את מציאות המוקשים או להסתיר את הדבר, כפי שאכן רוצה המפקד. טענתו היא כי הידיעה על המוקשים כשלעצמה לא תמנע את ההיתקלות בהם ורק תגרום לדמורליזציה ותפגע בתפקוד החיילים. סגנו חולק עליו וטוען כי הסתרת המידע על המוקשים היא בלתי מוסרית. הוויכוח ביניהם הוא הדילמה המרכזית של המחזה. בין הלוחמים על הגבעה ישנה קשרית שמאוהבת בסתר במפקד אך חברה הוא מפקד הכיתה שעומד להגיע, כך שלדילמה המוסרית נוסף גם נופך רומנטי. לשולמית זה לא הספיק. היא רצתה להוסיף עוד דמות נשית כדי ליצור קונפליקט בין שתי הנערות המאוהבות במפקד, אשר על כן זימנה אליה את המחבר נתן שחם ואפילו נתן החכם לא עמד בפניה והוסיף למחזה דמות של נערה רגשנית ופטפטנית שמגיעה עם הכיתה החדשה ואף מתנשקת עם המפקד בקטע שהיה נועז במושגי אותם ימים. אם איני טועה בפעם האחרונה שהוצג המחזה בארץ לפני שנים אחדות הוציא המחבר את הדמות הנוספת שהייתה מיותרת מלכתחילה. אבל, אללי , אני היא זו שנבחרתי על ידי שולמית לגלם את דמות הנערה הפותה והפלרטטנית שהייתה אנטי תיזה של הקשרית המצפונית והמופנמת. עם זאת נועד לי סוף טראגי שהאציל איזו יפעה, בדיעבד על דמותי. שכן אני, ולא הקשרית כפי שהיה במקור, עליתי על המוקש האחרון ומתתי. חברי למשלט ביכו אותי בביטויים כגון "היא הייתה ציפור קטנה וחמודה". האם יפליא אתכם הדבר שנתן הוריד את התפקיד כאשר אימתה של שולמית סרה ממנו אחרי שנים רבות?

 

בניגוד לקונפליקט ששרר ביני ובין השחקנית השנייה על הבמה, הרי בחיי יום יום הסתדרנו דינה ואני יפה. אני זוכרת אותה כצעירה אינטליגנטית ונעימה, בעלת יכולת להבחין בין טפל לעיקר, דבר שהקל מאוד את השהות בחברתה ואת המגורים המשותפים בזמן החזרות. היחסים בין הבנים היו מורכבים קצת יותר ולעיתים גלש הקונפליקט שעל הבמה למריבות וויכוחים גם מחוצה לה. אבל יכול להיות שזה נבע מהיותם שחקנים טוטאליים... כללית ניתן להיאמר שהתגבשנו לקבוצה מלוכדת למדי, בעיקר בהתחשב בתנאים הפיסיים הקשים, בצפיפות, במימד הסמוי של תחרות, בריחוק מהבית ובהורמונים המשתוללים שלא מצאו פורקן.

 

באותם ימים רחוקים ראיתי את עצמי מבורכת על היותי צברית שזכתה להיוולד בדור שהגשים את התקווה להיות עם חפשי בארצו. הדבר היחיד שהעכיר את רוחי בהקשר זה, הייתה העובדה שנולדתי מאוחר מכדי להצטרף לפלמ"ח. תחושה זו הייתה משותפת לרבים מבני דורי. והנה ניתנה לנו הזדמנות, לפחות בהצגה, להיות פלמחניקים "לובשי חול וחגור וכבדי נעליים" כמאמר המשורר, מצוידים בסטנים אמיתיים, שכנראה הושאלו מאיזה סליק שהפך מוזיאון. הבנים בכובעי גרב וכאפיות, אנו הבנות הסתפקנו בכאפיות .

 

זכורה לי במיוחד פתיחת המערכה השנייה: הבוקר עולה על המשלט. התאורה חשפה לאיטה, בקצב הזריחה את התפאורה האפורה שהייתה יותר מרומזת מריאליסטית ויפה להפליא. במרכז הבמה ישבה הקשרית רכונה על מכשיר הקשר, משחקת בכפתורים כאשר לפתע כמו מעולם אחר פורצת ממכשיר הקשר מזורקה של שופן וממלאה את הבמה בצלילי פסנתר. מראה העיניים ומשמע האוזן הרשימו כל כך, שהתמונה זכתה תמיד למחיאות כפיים ספונטניות של הקהל.

 

ההצגה המלהיבה ביותר שקיימנו לא הייתה בצוותא או בירושלים או באילת אלא דווקא במצפה רמון. בחוץ היה קור אימים אבל בפנים היה קהל חם ומזדהה שהזהיר בקול רם את הפרטנרית שלי שאני זוממת לגזול את אהובה המפקד וגילה לחיילים החדשים שהגיעו שיש מוקשים בגבעה. אף הצגה לא זכתה למעורבות כזו של הקהל. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה.

 

ההצגה האחרונה נערכה ב"צוותא" בנוכחות חנה רובינא המיתולוגית וזו הייתה הפעם היחידה שראיתי את שולמית מסתכלת בהערצה על יצור בשר ודם. את מסיבת הסיום חגגנו עוד באותו ערב במרתף של צוותא. נפרדנו בידידות אך בהרגשה שאין סיכוי רב שנתראה בעתיד הקרוב. כשנה לאחר מכן בתקופת ההמתנה הדרוכה שלפני מלחמת ששת הימים נסענו מקיבוצי לבקר צנחני מילואים שהתרכזו אי-שם בארץ. פתאום הגיח מאחד משקי השינה ראש מתולתל שאי אפשר היה לטעות בו, זה היה עמרם, אחריו הופיע יורם גם הוא ממשתתפי ההצגה, שניהם היו לבושי חאקי ורק כובעי הגרב חסרו. את שאר השחקנים לא פגשתי אבל עד כמה שידוע לי מרבית "הפלמחניקים" מההצגה השתתפו במלחמה שפרצה כמה ימים לאחר מכן. מלחמה שאחריה שום דבר לא נשאר כפי שהיה...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: