כשקיבוץ היה קיבוץ / חנה קב-רוט

כשקיבוץ היה קיבוץ

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

"...הוא הסתובב

בתוך סיפור אשר אינו שלו,

סיפור שהתכון אל אחרים, עד שפתאם

הכתה בו ירית אקדח, אשר גם היא

לא התכונה אליו......"

 מתוך "פונדק הרוחות" של אלתרמן.

 

מה שאני רוצה לספר לכם על פיליפ קרה בקיבוץ, לא בקיבוץ של היום עם נדל"ן, והפרטה ואיש לנפשו, אלא בכזה של פעם, כשקיבוץ עוד היה קיבוץ.

 

פיליפ היה בן תערובת שחור, מדובלל ומרושע. מעלתו היחידה בעיני החברים הייתה נאמנותו המוחלטת לג'וני, למרות שהיו גם כאלה בינינו שראו דווקא בזה את המגרעת הכי גדולה שלו ומגרעות לא חסרו לפיליפ. הוא עשה את המוות לארנבות ולברווזים בפינת החי, ירד לחייהם של החתולים בחצר, הסתכסך עם הכלבים ועוד יותר עם בעלי הכלבים והרס את הגינות הקטנות שטיפחנו באהבה ליד הבתים. בקיצור - בן כלבה.

 

ובכל זאת, כשנהרג פיליפ בידי חבר זועם, כעסנו מאוד. היורה הוזמן לוועדת-חברים, אבל שם ישב ושתק ואי אפשר היה לחלץ ממנו שום הסבר, הצדקה, שלא לדבר על חרטה, שהיו אולי מביאים לסיום מהיר של הפרשה. על כן כונסה האספה הכללית לדון בעניין. החברים באספה גינו בחריפות את היורה, בעיקר על שניצל לרעה את שהותו של ג'וני בחו"ל ובפרט שכולנו ידענו שנסע לשם "בנסיבות מכמירות לב", כמו שאחת אמרה. היה גם מי שתבע שהקיבוץ ידווח לפיקוד על השימוש שעשה החבר בנשק צבאי שלא בתפקיד. אבל דבריו חוללו מהומה ושיסעו אותו בקריאות כמו "שטינקר" ו"תראו מי שמדבר!" והסבירו לו שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית וגם "עם כל הכבוד", בטון שכבוד רב דווקא לא היה בו, "לא נסחפת? קצת פרופורציות!. אחרי הכל לא מדובר חלילה בבן אדם שנהרג, אלא רק בכלב ועוד כזה פגע רע".

 

ובאמת, למרות שכאב לנו על ג'וני ולמרות שבכל זאת, בסופו של דבר הייתה הסכמה עקרונית בין החברים, שגם להרוג כלב זה לא בסדר, הרי על קורבן הירייה עצמו לא נשפכו דמעות וההספד עליו היה קצר מאוד: "ברוך שפטרנו" ורק חברה אחת, דווקא כזאת שלא פוצה פה באספות, הזכירה לחברים את התנהגותו האנושית של פיליפ בימי מגיפת השפעת.

 

פיליפ הגיע אלינו עם משפחה חדשה שהצטרפה לקיבוץ, אבל כעבור זמן קצר נטש אותה, מסיבות לא ברורות, ואימץ לעצמו את ג'וני, ומאז ליווה אותו כמו צל. בהתחלה עוד הצטרף לחבורת הכלבים שתמיד הקיפה את ג'וני, אבל בסבלנות ובעקשנות, הצליח לסלק את כל מתחריו והפך לכלב של ג'וני, האחד ואין בלתו.

 

כשג'וני נולד קראו לו יהודה. איני יודעת מתי, למה ואיך נדבק בו הכינוי ג'וני, אבל אף אחד בקיבוץ, לרבות חברי גרעין שגדלו אתו מילדות, לא קרא לו בשם שנתנו לו הוריו. סיפרו כי בימים הראשונים של הקיבוץ, צלצלה בוקר אחד אישה למזכירות וביקשה לדבר עם הבן שלה יודה. המזכיר חזר וטען כי אין ולא היה יודה במקומנו ורק אחרי בירורים נמרצים, ולא לפני שהמסכנה פרצה בבכי מר, נפתרה התעלומה. אחרי זה עוד ניסו כמה חברים לקרוא לו בשמו המקורי, אבל ג'וני סירב בעקשנות לשם יודה ונשאר ג'וני. הוא היה מהגרעין המייסד של הקיבוץ הצעיר, אבל בזמן שחבריו התחתנו והקימו משפחות, נשאר ג'וני רווק "מתוך בחירה", כמו שאמר תמיד ומיהר להוסיף, "מתוך בחירתן של הנשים כמובן", ולמרות שהוא התכוון לבדיחה, היה יותר משמץ של אמת בדברים. אומנם הייתה לו הצלחה רבה בקרב מתנדבות, תיירות מזדמנות ובנות ההכשרה הצעירות, אבל עם החברות לא הלך לו. חוץ ממקרה אחד, בו ראו השומרים את פיליפ כשהוא רובץ לילה שלם ליד חדרה של אחת החברות, כשבעלה היה במילואים. היו לחישות ורינונים, אבל מכיוון שהמקרה לא חזר על עצמו, נפסקה הרכילות מאליה, ועד ששב הבעל הביתה, כבר היינו עסוקים בפרשיות אחרות, עסיסיות יותר. ומזל שכך, מפני שהבעל היה איש קשה וחמום מוח ומי יודע איך היה מגיב. אבל כמו שאמרתי קודם, החברות לא נשבו בקסמיו ולא שהיה חסר לו קסם אישי. להיפך. היה לו ראש מלא תלתלים בהירים ומשקפיים עם מסגרת מוזהבת דקה, ומתוכן הציצו עיניים כחולות שאף פעם לא יכולתי להחליט אם הן תמימות או ממזריות. על פרצופו היה שפם אדירים מטופח, שהיה גאה בו מאוד והשפם היה כל כך ארוך שאפשר היה לראות את שתי קצותיו גם מהגב. בכל עונות השנה הסתובב במכנסי "שיבר" קצרות, שבטנות הכיסים בצבצו מהן ותמיד יחף, חוץ מבימי גשם סוערים במיוחד, וכאלה אין הרבה באזור היבש שלנו, וגם אז הסתפק בסנדלים תנכיות. על כפות רגליו השזופות והקשות סיפרו אגדות. אמרו שיותר מנחש אחד שבר עליהן את שיניו, כשניסה להכיש אותו בלי הצלחה. ובאמת, ג'וני היה מומחה בלכידת נחשים, והציל אותנו לא פעם מנחשים שהסתתרו בדשאים בקיץ. ולא רק זה, אלא שהיה יוצא ללכוד אותם גם מחוץ לחצר הקיבוץ, בשדות ובהרים. את הנחשים שתפס, הכניס לקופסת פח שנקב בה חורים, ומכר אותם למעבדה ששם חלבו מהם את הארס כדי לייצר נסיוב. בדרך למעבדה, היה עולה לאוטובוס, כשבידיו פחית ועליה מדבקות גדולות :זהירות! נחש ארסי!! ומייד התפנה מקום באוטובוס הדחוס, לא רק לג'וני, אלא גם לנחש שאותו הניח במושב הריק על ידו. ותאמינו לי שגם על המושבים הסמוכים לא היו קופצים. כשתפס את היתרונות שבפחית, לקח אותה, אפילו ריקה, כל פעם שנסע העירה לסדר עניינים, בעיקר אם זה היה כרוך בעמידה בתורים, בהימצאות במקומות צפופים וכו'. אבל כל זה קרה רק אחרי שאת הנחש הראשון שלכד, שלח למעבדה בחבילה ונקנס על "שליחת חומרים מסוכנים באמצעות הדואר".

 

לכידת הנחשים אפשרה לג'וני לממן את תחביבו העיקרי-צילום. בכסף שקיבל תמורת הנחשים בנה לו לאט מעבדת צילום קטנה, באחד מן המקלטים.

במרוצת הזמן הפך ג'וני להיות הצלם הבלתי רשמי של הקיבוץ ובכל אירוע, בחתונות ולהבדיל בלוויות, שאז עוד היו נדירות מאוד, בחגים ובחגיגות, כשאנחנו לבושים בבגדי שבת, ראינו אותו במכנסיו הקצרים ויחף, עם מצלמה ביד ושתיים על הצוואר, מסתובב בין החוגגים, תר אחרי זוויות צילום מעניינות. ככה הצטברו תמונות רבות בארכיון שתיעדו את חיינו בקיבוץ הקטן, ורק חבל שהצלם עצמו נעדר מן התמונות כאילו שלא היה אצלנו בכלל. אבל במחשבה שנייה הייתי אומרת, שהוא כן נכח בתמונות, גם אם לא בגלוי, מפני שבפרטים שבחר לצלם ואיך שצילם אותם, אפשר היה לזהות טביעת עינו ואת האופן המיוחד שבו התבונן בחיינו.

 

אינני זוכרת הרבה חברים שהיו עסוקים ופעלתניים כמו ג'וני ובכל זאת נחשב אצלנו לבטלן, וזאת מפני שהוא לא היה מסוגל בשום אופן להשתלב בסידור העבודה ולהחזיק מעמד באיזשהו ענף מענפי המשק. ולא הועילו בירורים, קריאות לסדר ואפילו עלבונות. לבסוף התייאשו ממנו ועזבו אותו לנפשו.

 

חורף אחד פרצה מגפה קשה בארץ, שפעת אסייתית, נדמה לי, ואפילו לקיבוצנו הרחוק הגיעה. לפחות מחצית מן החברים חלו והיתר כרעו תחת העומס. הסדרן היה עסוק מעל לראש ובזריזות של לוליין הזיז אנשים מענף לענף, מנסה לסתום פרצות, משכנע, מתחנן, מאיים, "זורק את המפתחות" בתחילת כל ערב וחוזר בו מחוסר ברירה בסופו, עד שלמזלו הרב חלה גם הוא בשפעת ונפטר מסידור העבודה, אבל לא לפני שהספיק להוציא אותי מהנוי לתורנות במטבח.

 

בבוקר הראשון לתורנות שלי קרה משהו מוזר. פיליפ, שאף פעם לא דרכה כף רגלו במטבח, אפילו לא בלווית ג'וני, ובטח שלא לבדו, צץ לו פתאום ליד הסירים הגדולים וגורש מייד בבושת פנים ובעזרת מטאטא קש ארוך, מלווה בקללות נמרצות של המבשלות, שכללו גם את אימו אחיו וצאצאיו העתידיים של פיליפ. וזה בסדר מצדי, ככה זה בקללות. אבל מה שהרגיז אותי באמת היה שהן השמיצו באותה הזדמנות גם את ג'וני שבכלל לא היה שם. אבל נחזור לפיליפ. כשזנבו בין רגליו, יצא מן המטבח, אבל לא התרחק מן המקום, אלא נשאר לרבוץ על הרחבה של בית הקירור. אני זוכרת שהתפלאתי על זה שרבץ שם, ועוד יותר על הצורה המשונה של הרביצה, שהייתה בן מן תערובת של דריכות ואדישות, כאילו ארב למשהו והיה כל כך נעול על המטרה, עד שאפילו חתולים שהזדמנו לשם, לא עוררו בו שום תגובה, ומי שמכיר את פיליפ יודע עד כמה זה בלתי יאומן. חשבתי שג'וני יצא בטח לאחד משיטוטיו בערבה, דבר שהיה עושה הרבה בחורף, בייחוד אחרי שיטפון, ואולי שכח לבקש שיאכילו לו את הכלב, וזאת הסיבה שהביאה את פיליפ למטבח. לכן לקחתי בסתר פולקע מעגלת ההגשה והוצאתי לו. הוא חטף אותה ממני, פתח בדהירה פראית לעבר בתי המגורים ונעלם. הסיפור חזר גם למחרת, רק שבמקום להיכנס שוב למטבח, אפשר להגיד על פיליפ הכל, אבל טיפש הוא לא, רבץ בחוץ וחיכה כנראה שאוציא לו אוכל, מה שאכן עשיתי. ביום השלישי חליתי, ועל מה שקרה בהמשך אני יכולה להעיד רק משמועות.

 

מסתבר, שהמחליף של סדרן העבודה, שגם בימים כתיקונם תפקיד מעין זה לא היה לפי כוחו, הגיע למצב כל כך נואש, עד שהחליט לעשות את הבלתי אפשרי ולשבץ את ג'וני לאחד מהענפים, איני יודעת באיזה ענף מדובר, וזה גם לא משנה, כי ג'וני לא היה מסוגל לעבוד בשום מקום. הואיל ולא פגש את ג'וני בארוחת הערב, הלך לחפש אותו בחדר. מפס האור שבקע מהדלת שלא הייתה סגורה לגמרי, הסיק כי הבחור בבית, אבל כשדפק בדלת אף אחד לא ענה, ולכן פתח אותה בעצמו וגל נורא של סירחון, שפשט מהחדר, פשוט המם אותו. כשהתאושש והעיז להיכנס, בידו האחת סותם את האף ובשנייה מנפנף בתזזית בגיליונות של סידור העבודה, נגלה לו המראה הבא: ג'וני, חיוור כמו מת, שכב על המיטה חסר הכרה וליד המיטה וגם עליה היו מפוזרות חתיכות בשר בשלבים שונים של ריקבון ונוסף לזה היה בחדר ריח של שתן כמו בבית שימוש ציבורי. ממש זוועה.

 

ג'וני הובהל לבית החולים, כשהוא סובל מדלקת ריאות קשה שהסתבכה מן השפעת. לחובשת שליוותה אותו סיפר אחר כך ששבוע ימים שכב בחדר, חצי מעולף וקודח מחום והיה כל כך חלש שלא הצליח לקום מן המיטה ולהזעיק עזרה. פיליפ דאג להביא לו כל יום מנת אוכל: עצמות, בשר נא ואפילו בשר מבושל. כשראה שג'וני לא נוגע במטעמים שהביא הניח מדי פעם חתיכת בשר סמוך לראשו של ג'וני וליקק את פניו, כנראה בניסיון לשכנע אותו לאכול. "בחיי", אמר ג'וני לחובשת, "לא ידעתי מה יגמור אותי קודם, השפעת או הסירחון".

 

מה אומר לכם? הסיפור לא ירד מסדר היום ובכל מקום, בחדר האוכל, בעבודה, בחדרים ועל המדרכות דיברו רק על זה. ואני זוכרת חבר אחד, כזה שתמיד היה לו ציטוט מלומד על כל עניין ובדרך כלל לא לעניין, מכריז בחגיגיות ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק" ומישהו שאל אותו בלעג, אם הוא מתכוון לבשר שמצאו בחדר של ג'וני ואחר אמר בנבזות שהבשר שיש לג'וני מדנמרק הוא דווקא צעיר וטרי וקוראים לו אינגה, או אינגריד או משהו כזה. והיו צחוקים. אבל צחוק צחוק, כולנו הרגשנו שמשהו מאוד לא בסדר בחברה שלנו, אם חבר יכול להגיע למצב כזה מבלי שנדע. התביישנו. ופיליפ זכה להרבה שבחים, אפילו מהמבשלות, שרק לפני שבוע היו מוכנות לקרוע אותו לגזרים. אבל השפעת חלפה, ואתה גם רגשי האשמה שלנו וגם תהילתו הקצרה של פיליפ והחיים בקיבוץ חזרו למסלולם.

 

בסוף אותה שנה נסע ג'וני לאחת מארצות הצפון. מתנדבת שבילה אתה בקיץ הקודם, הרתה לו, חזרה לארצה ושם ילדה בת. ג'וני נסע אליהן ונשאר שם חודשים רבים. פיליפ איבד את בעליו ואני זוכרת שבהתחלה התיר כל רסן והשתולל והרס וחשף שיניים על כל מי שעבר על ידו, אחר כך נדמה לי שנרגע ובקושי ראינו אותו ורק לפעמים הוא היה חולף בדשא כמו צל שחור ונעלם לאי-שם. בעצם, הוא כמעט ונשכח מלבנו, עד לאותו מקרה אומלל, שנסיבותיו לא התבררו עד עצם היום הזה, בו מצא את מותו. אני עזבתי את הקיבוץ לפני שג'וני שב מארצות הקור ולכן אינני יודעת איך הגיב לבשורה על מותו של פיליפ. את היורה לא פגש מן הסתם שכן הלה עזב את אשתו ואת הקיבוץ כחודש לאחר היריה.

 

בשנים הראשונות לעזיבתי, כשעוד ביקרתי לפעמים בקיבוץ, הייתי רואה את ג'וני כל פעם בחברת כלב אחר. פעם זה היה דני ענק, לבן עם כתמים שחורים, שהלך בצורה אלכסונית משונה ופעם כלבת סולוקי עדינה ועצובת עיניים ואני זוכרת גם סטר אירי אדמוני, אבל נדמה לי שאף אחד מהכלבים היפים לא הצליח לתפוס את מקומו של פיליפ.

 

את כל הדברים האלה רציתי לספר לכם בעיקר מפני שאני חושבת שלא הגיע לפיליפ למות וגם לא הגיע לו הספד כל כך קצר כמו "ברוך שפטרנו" ובעיקר מפני שהשאלה מדוע בכלל נהרג פיליפ מציקה לי כל פעם שאני נזכרת בו למרות שזה היה מזמן.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: