שלא ייגמר לעולם / חנה קב-רוט

שלא ייגמר לעולם

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

כשיצאה מחדר האוכל עווית של חיוך מעושה עדיין על פניה, אך דמעותיה כבר חורצות עליהן תלמים שחורים של מסקרה שכה עמלה עליה בראשית הערב, שמעה את החברים בחדר האוכל פותחים בשירת "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" וצלילי הפסנתר של אסנת מלווים אותם.

איור מאת יעקב גוטרמן

בימים אחרים הייתה מן הסתם מצרפת את קולה הערב לשירה, מתמכרת בעצימת עיניים לעצבות המתוקה של הלחן. לילות שבת אהובים עליה במיוחד. כל השבוע היא מצפה להם, בעיקר לרגע בו יפונו שולחנות האוכל, הכיסאות יסודרו במעגל והשירה בציבור בליווי פסנתר תיפתח כרגיל ב"החמה מראש האילנות נסתלקה" ותימשך עד השעות הקטנות של הלילה.

 

אסנת יושבת דקה וזקופה ליד הפסנתר ורק ראשה מוטה קלות לעברו, חושפת עורף ארוך וגמיש ואוזן קטנה וורודה שעגיל כסף עדין משתלשל ממנה. לעתים הייתה קמה נעמדת מאחוריה ועוקבת בהשתאות אחר האצבעות הארוכות והעדינות המרקדות על פני הקלידים כאילו יש להן חיים משל עצמן ופעם בפרץ התפעלות רכנה ונשקה על ראשה, האדימה כולה ושבה במהירות למקומה מתכרבלת בזרועותיו הבטוחות של אבנר.

 

דבר נפל ביניהן והיא אינה יודעת מה. משהו עובר על אסנת. פניה היפות קורנות בזמן האחרון, אבל דווקא ממנה היא הולכת ומתנתקת. האם אסנת כועסת עליה? ככל שהיא הופכת בשאלה במחשבתה אינה מצליחה להעלות בדעתה מדוע. מה קרה. אפילו את אבנר שאלה שהרי הוא נמצא עם אסנת שעות רבות במזכירות, אבל אבנר רק משך בכתפו ממלמל משהו, אסף את ניירותיו ומיהר לישיבה משאיר את ספל הקפה מלא ואת עוגת התפוזים שאפתה שלמה.

 

בצוהרי יום שישי, כשאספה כדרכה את הכביסה הנקייה מהתא שבמחסן הבגדים ולבה כבר מתרונן לקראת הערב, שמעה את המחסנאית מתלחשת עם אחת החברות. השם אסנת חזר ונשנה בפיהן כלחישת נחש. עמדה בשקט מאחורי ארון התאים מקשיבה דרוכה, מוכנה בכל רגע להתפרץ ולהגן על חברתה מפני לשונן הרעה, אבל המחסנאית המשיכה לנסר בלחישה "ומכל הגברים דווקא אבנר! מה היא מוצאת בבוק הזה?" תגובתה המיידית הייתה כעס מהול בעלבון: בחור ישר, הגון ונאמן הוא בוק בעיני הבהמות המרושעות האלו וכבר עמדה לומר להן את דעתה, אבל אז קלטה את מלוא משמעות הדברים ששמעה ותמיהות ושאלות שהציקו לה בזמן האחרון מצאו את פתרונן כחלקי פזל ההולכים ומשלימים תמונה מכוערת. יצאה בשקט בדלת האחורית ובדרך מהמחסן לחדר גמלה בלבה ההחלטה לא להגיב עד שלא תגמור בדעתה מה לעשות.

 

אבנר, שקוע בעיתון של יום שישי,לא הבחין בשתיקתה. אחר כך בילה זמן רב במקלחת כדרכו לאחרונה (וכמה בירכה בלבה את השינוי שחל בו, את ההקפדה על מראהו ולבושו שהייתה חידוש מרענן) לבסוף יצא מדיף ריח אפטרשייב יקר שהביא מנסיעתו האחרונה העירה ("קניתי מעולה חדש שמכר ברחוב פשוט ריחמתי עליו") וכבר הם בדרכם לארוחת הערב החגיגית.

 

הפעם לא השתהתה כדרכה על סף חדר האוכל. בדרך כלל הייתה העמידה בפתח חדר האוכל בתלבושת ובתסרוקת ששמורות לה ללילות שבת, מלקטת את מבטי ההערכה שנשלחו לעברה אפילו מצד הנערים של מחנה העבודה, חלק מההנאה של הערב. עכשו מיהרה אל שולחנה נדקרת במבטים שנשלחו לעברה. איכשהו צלחה את הארוחה. וכשהתיישבו החברים לשיר נשמעו לה צלילי הפסנתר פתיינים כמו צלילי החלילן מהמלין. אסנת מנגנת והציבור גועה נוהה אחריה. והזיופים! איך לא שמה לב אליהם קודם לכן? והשירים! מה לחברי הקיבוץ ולפרשים הקוזקים-זקים-זקים שעל הדנייפר? וההתמוגגות מקטיושקה שיצאה לשוח כשהם מושכים את הקטיווושקה בקולות ניחרים. מבמבמים שירי חסידים בעצימת עיניים. אכן חסידים שוטים. האמיני יום יבוא שואגים כולם ואסנת מכה בפסנתר בהתלהמות. איך יכולות האצבעות הדקות הללו להפיק רעש שכזה? ושתוריד סוף סוף את הרגל מהפדל. ואבנר, תולה עיני עגל מצועפות באסנת. איך לא הבינה?

 

עצמה את עיניה וחשבה חבל שאי אפשר לעצום גם את האוזניים. אני אתם גמרתי פסקה, כוללת במחשבתה לא רק את אבנר ואסנת אלא את חברי הקיבוץ כולם. זהו. נגמר. וכבר היא שוקלת את הצעדים המעשיים הכרוכים בהחלטתה ובתוכם גם המחשבה המפתה לחזור ללימודים ולהשלים את התואר שהתחילה טרם בואה לקיבוץ בעקבות אבנר. אבל אז עצרה לפתע שואלת את עצמה: מה את באמת רוצה. מה את באמת. וכצולל במים עכורים שהגיע סוף סוף אל הקרקעית והנה היא שונה ממה שציפה הצטללה בה ההכרה, בהירה ומכאיבה: לא את הקיבוץ תחסר וגם על הפרדה מאבנר תתגבר. אבל איך תעמוד באובדנה של אסנת? ואיך אפשר בכלל לאבד מה שלא היה שלך. במאמץ רב בלמה את הרצון שתקף אותה לקום ולברוח. היא הזדקפה אמרה לאבנר מה שאמרה מבלי לטרוח לוודא אם שמע אותה בתוך הרעש ופסעה מתונות כשחיוך על פניה אל עבר הדלת. ורק משחצתה את הרחבה המוארת שלפני חדר האוכל אל תוך החשכה המיטיבה של המדרכה פתחה בריצה וקולות השיר "שלא ייגמר לעולם" רודפים אחריה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: