ההיה או חלמתי / חנה קב-רוט

ההיה או חלמתי

חנה קב-רוט

איור מאת יעק גוטרמן

 

כשיצאנו לבסוף מבית הקברות גוררות רגלים, השמש השוקעת בגבנו וצללים ארוכים לפנינו, ראינו אותה שועטת במורד הרחוב סוחבת את הזר הגדול.

איור מאת יעקב גוטרמן

אור השקיעה יצר הילה זוהרת סביב שערה, פניה היפות היו נפוחות והיא נראתה מבוהלת. כשהבחינה בנו עצרה וחייכה במבוכה. אנחנו מיהרנו להקיף אותה כעדת צללים רעים, "מצטערת נורא, השעון המעורר לא..." אמרה מתנשמת. השתקנו אותה.

 

בית הקברות התרוקן במהירות מיד עם תום הטקס. ההורים עזבו ראשונים מסרבים לקבל את תנחומינו כאילו אשמנו בכך שחזרנו ממחנה התנועה בלי אורה. איך יכולנו לדעת שתחמוק לה לשחייה לילית ועוד בחוף רחצה אסור. גם שאר המלווים כבר הלכו כולל נציגי התנועה שממש נמלטו ורק אנחנו, חברותיה של אורה נשארנו, מתקשות לעזוב את המקום. אחת מאיתנו קטפה כמה ענפים משיח מאובק הלום קיץ שצמח סמוך לגדר והניחה אותם בהתרסה על תלולית העפר הטרייה, מעין תחליף עלוב לזר העגול והמפואר שזור פרחי קאלות לבנים ועטור סרט שחור, שהזמנו מבעוד מועד בחנות הפרחים. את הזר הפקדנו בידיה של טלי, אבל טלי שהתנדבה גם לשאת דברים בטקס לא הגיעה ללוויה ומשום כך לא היה לנו זר ראוי ולא מספד. עמדנו ליד הקבר הטרי שותקות. לפתע הפטירה מישהי בקול צרוד שפרם את השקט, "יימח שמה של הטלי הזאת," ודומה שמרירותו של היום כולו הוטענה בדבריה.

 

טלי הגיעה מן הקיבוץ למושבה כשהיינו בכיתה ו' . אני זוכרת את יום בואה אלינו כשניצבה בפתח הכיתה, ילדה גוצה ועגלגלה בעלת שער בהיר קצוץ וחיוך שחשף גשר על שיניה. אחת מזגוגיות המשקפיים שהרכיבה הייתה מחופה בפלסטיק שחור, "זה בגלל שיש לי עין עצלה," הסבירה בפשטות. מהר מאוד התחבבה עלינו והצחוק המתגלגל שהפך לסימן ההיכר שלה הדביק את כולנו. שמחנו מאוד כאשר נענתה להזמנתנו והצטרפה לקבוצתנו המנומנמת בסניף הנוער העובד במושבה והפיחה בה רוח חיים. ראשונה להתייצב לכל משימה, סוחפת אותנו אחריה. מעין תום סוייר שהצליח להפוך את צביעת הגדר לאירוע שכולם רצו ליטול בו חלק. אך טלי שלא כמו תום, עבדה קשה מכולם. ביזמתה שתלנו דשא ופרחים בחצר הסניף ואפילו ערוגת ירקות קטנה.

 

"כפלא היולד פרפר מן התולעת," הפכה טלי מילדה חביבה אך לא יפה לנערה יפת תואר. התהליך היה מן הסתם איטי, שכן לא הבחנו בו אלא בדיעבד, כאשר התחלנו לראות אותה דרך עיניהם של הבנים החדשים שפגשנו במחנות העבודה, בטיולים ובערבים משותפים עם קבוצות אחרות . במהלך שנות העשרה גבהה והשילה, ביחד עם הגשר והמשקף השחור, גם כמה קילוגרמים. היא הניחה לשערה לצמוח והוא נפל על כתפיה ברכות. טלי עצמה לא הייתה מודעת כלל ליופייה, לא היו בה שמץ של יוהרה או גנדרנות. התנהגותה חסרת הדופי לא סיפקה לנו שום תואנה לביקורת. הן לא יכולנו להתלונן על כך שנוכחותה הפכה את כולנו לבלתי נראות בעיני הבנים. בלענו את העלבון וקנאתנו רחשה ותססה במסתרים.

 

שנים רבות אחר כך, במפגש נוסטלגי של חברי הגרעין שאל מישהו לאן נעלמה טלי ואני הזכרתי שגרשנו אותה מהקבוצה לאחר הלווייתה של אורה. דברי נתקלו במחאות נמרצות: לא גירשנו את טלי! היא פשוט חזרה לקיבוץ אמרה אחת. והשנייה טענה שטלי היגרה עם הוריה לארה"ב. הרוב לא זכרו בכלל את פרשת הזר. בדרך הביתה מאותה פגישה לא יכולתי להירגע. האמנם זכרוני מתעתע בי? הרי התמונות חיות בראשי בבהירות רבה. אני זוכרת איך היקפנו את טלי מטיחות בה האשמות ועלבונות. כשהשתתקנו לבסוף, פנתה לאסנת חברתה וביקשה ממנה, שתלווה אותה לבית הקברות כדי להניח את הזר אבל לפני שאסנת הספיקה להשיב אמרה מישהי – את תלכי בלי ליווי ואל תשכחי גם לומר מעל לקבר את ההספד היפה שהבטחת ובעיקר אל תראי יותר את הפרצוף שלך אצלנו. הנהנו בהסכמה. טלי הרימה את הזר שהיה מונח על הארץ שעון על רגליה, חיבקה אותו בזרועותיה, הסתובבה וירדה לאיטה לכיוון בית הקברות. התמונה האחרונה צרובה בזיכרוני. טלי, גבה אלינו הולכת ומתרחקת זקופה ורק רעד קל בכתפה מסגיר משהו. השמש כבר שקעה ורוח ערב קלה שנשבה הניפה את קצה הסרט השחור, והוא נע קלות מעל לראשה נוגע - לא- נוגע בשערה הבהיר.

 

לפני כשנתיים התקיימה פגישת מחזורים, הפעם של כל תלמידי בית הספר העממי בו למדנו לדורותיו. אינני אוהבת אירועים המוניים, אבל בכל זאת הופעתי לכנס בתקווה לפגוש את טלי, לא ראיתיה מאז הגירוש, אבל בליבי נשאתי כל השנים את האשמה שהולידה את הסיפור שכתבתי. לקחתי עימי שני עותקים אחד לטלי ואחד לאסנת. את אסנת פגשתי כבר במהלך הזמן ולכן הכרתיה מיד, נתתי לה את הסיפור והיא הכניסה אותו לתיקה ואמרה שתטלפן אלי לאחר הקריאה. את טלי היה לי קשה יותר לזהות וליבי נצבט ממראה עיני ומאכזריות הזמן. שוחחתי איתה ולטענתה לא זכרה מאומה לבד מעצם העובדה שבאותו קיץ רחוק אורה טבעה בים בהיותנו במחנה העבודה. בכל זאת נתתי לה עותק וביקשתי שתגיב עליו. ציידתי אותה במספר הטלפון, בכתובת המייל ובכתובתי הרגילה כדי לוודא שתתקשר. עד היום לא שמעתי משתיהן דבר. לעיתים אני תוהה ושואלת את עצמי ההיה או חלמתי חלום רע?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: