מדוע הפסקתי להפגין באחד במאי / חנה קב רוט

מדוע הפסקתי להפגין באחד במאי

חנה קב - רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

בשלהי חודש אפריל בין שאר סממני האביב: הפריחות, הריחות, האלרגיות, ימי השרב והסנדלים, הופיעו בקיבוצנו גם הדגלים האדומים שהוצאו ממקום אחסונם על ידי אבישי החצרן ועברו מיון קפדני: מי לתלייה, מי לכביסה ומי לגמלאות, אם בצורת בנדנה אדומה לצווארו השחור של קלייד, כלבו הענק של אבישי, או כשמלת ארגמן לבובה זהבה או כסתם סמרטוטים במוסך. מיון קפדני לא פחות עבר על כרזות האחד במאי.
איור מאת יעקב גוטרמן

מהן היו כחדשות, מוכנות למצעד הקרוב, מהן זקוקות לתיקוני צבע בשל פגמים שהזמן גרמם או בשל חבלה מכוונת ולא על ידי כוחות השחור הקפיטליסטים, אלא דווקא על ידי פרחחים מקומיים, מן הצעירים שאין להם כבוד בפני שום דבר ואשר שינו, למשל, את הסיסמה "פועלי כל העולם התאחדו" ל"בועלי כל העולם...". באשר לתוכנן של הסיסמאות - מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש (אגב, בקיבוצנו, השמש הייתה תמיד זו שבשמים ומעולם לא היה לה שפם...). שלטים בלויים אשר בעליל עבר זמנם פורקו והמוטות שמשו לשלטים חדשים ואם אף במוטות נתגלו פגמים, לא הושלכו הללו ככלי אין חפץ, אלא נצברו במחסן כחומר דלק למדורות ל"ג בעומר. אבישי החצרן היה אלוף במיחזור שנים רבות לפני שהומצא המונח, לא כל שכן לפני שהפך לפופולרי וטבול בירוק גלובלי.

 

בערבים שלפני החג, יכולת לשמוע בעוברך ליד חדר המוסיקה את חזרות המקהלה השרה את "מי יצילנו מרעב" בעיבוד מודרני לארבעה קולות כשצלילי השירה מתערבבים בקולות המסכת שעלו מחדר התרבות שם דקלמו חברי המקהלה המדברת בפאתוס רב מתוך שירו של טשרניחובסקי:

 "קול מבית חרושת עולה-

אלפי אופן שורקים...

פועל צעיר מה זה תפעל

בין אופנים חורקים?"

וקול גברי צעיר ונמרץ עונה כנגדם:

"תורה - אמת לי חדשה!"

 

הייתי בת חמש עשרה ונרגשת כתמיד לקראת החג ולמען האמת נרגשת עוד יותר מן הרגיל וזאת משתי סיבות. האחת, כי ניתן לי מעין "סולו" בתוך המקהלה המדברת במסכת המרכזית של הערב. אמנם הסולו היה מורכב ממילה אחת בלבד שחזרה ונשנתה כמה פעמים, אבל את כל הרגש של נעורי הכנסתי בה ומלבד זאת, כמו שאמר סטניסלבסקי - אין תפקידים קטנים. זה התרחש בערך כך: אני אמרתי "הלאה" והמקהלה ענתה לי בקול עמום "נהמות הרעם כדגלים מלמעלה" הגברתי את קולי חזרתי ואמרתי "הלאה" ונעניתי בקול חזק יותר "התבל נפול מוכת פצצות נפלה" ואז זעקתי בקול רם וצלול של טרום סיגריות "ה-ל-א-ה!" והמקהלה שאגה לעומתי "אנו את הדם ניתן במתנה לה!!" וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. עד היום כשאני נזכרת בקונטרפונקט שנוצר בין קולי הבודד והדק לבין הקולות הרבים והמעובים שענו לי פה אחד ודמו בעיני למקהלה בטרגדיה יוונית, אני נתקפת בצמרמורת של ריגוש או בצחוק פראי, תלוי במצב רוחי ובנסיבות ההיזכרות.

 

הסיבה השנייה להתרגשותי המיוחדת הייתה כרוכה במצעד של תנועות הנוער שעמד להיערך בצהרי היום בעיר הסמוכה ושנהגנו ליטול בו חלק מדי שנה. אהבתי את הטור הארוך האין סופי של נערים ונערות בחולצות כחולות, את השירים והסיסמאות, הדגלים והכרזות. נהניתי מהקהל הרב שעמד על המדרכות, מסתכל בנו ומשתאה, חלקו הגדול מריע לנו ומיעוטו קורא קריאות גנאי שדווקא הוסיפו תסיסה ועניין לאירוע. בתום המצעד נפגשנו לשעה קלה עם בני תנועות הנוער העירוניים. מצד אחד חשנו עליונות עליהם. הן אנחנו כבר חיים בחברה שוויונית וצודקת ואילו הם אולי עתידים לחיות בה אם אמנם יצאו להגשמה בקיבוץ ואם אכן ישארו בו. מצד שני האם אין זה ראוי להערכה שדווקא הם, שחיים בהוויה בורגנית, הגיעו לתודעה סוציאליסטית? מה גם שיש בכך כדי לנגח את חברי השומר הצעיר המצטטים את מארכס המכריז ש"ההוויה קובעת את התודעה" (הקורא חד העין בטח ניחש זה כבר שהשרוך בחולצתי הכחולה היה אדום). בשנה הקודמת פגשתי בין אותם בני נוער נער יפה עיניים, שהפגם היחיד שמצאתי בו היה השרוך הלבן, אבל כשטבעתי כמעט בכחול עיניו שכה תאם את צבע חולצתו, הייתי מוכנה לשבת ולקרוא איתו את "הקפיטל" מתחילתו ועד סופו וזאת מבלי לדלג על אף מילה (אגב, האם יש אדם בעולם שאכן הצליח לעשות זאת?) רק כדי לשהות במחיצתו. השנה קיוויתי לשוב ולראותו והציפייה למפגש נסכה בי התרגשות שדבר אין לה עם חג האדם העובד.

 

בוקר שרבי קיבל את פנינו, על כן לבשתי מכנסיים קצרים וקיוויתי שהחולצה הכחולה רחבה וארוכה דיה כדי לכסות על כמה מחטאי החורף. בראש המשלחת של קיבוצנו נשאו נערה ונער בגאון את השלט עם שם הקיבוץ ובשלשה הראשונה מיד אחריהם היינו שתי חברותי ואני. העירוניים נהגו לכנותנו "ילדי שמנת". במה שנוגע לשלישיה שלנו אכן הייתה להם הצדקה. השמנת הטרייה שאכלנו כל בוקר, הלחם עם ממרח השוקולד הרב-שכבתי לארוחת ארבע ועוגות השמרים הידועות לתהילה של קיבוצנו, נתנו בנו את אותותיהם. היינו שלוש בנות עגלגלות, על פנינו עדיין שומן ילדות ולחיי תפוחים אדומות, הרגלים שחשפו המכנסיים הקצרות, היו, בלשון המעטה, מלאות. באופן בלתי מעליב ניתן היה לומר שהיינו שופעות בריאות, אבל היינו גם שופעות חיוניות ועליזות. אנחנו התחלנו את השירים ואת הסיסמאות וכל השאר החרו-החזיקו אחרינו. המצעד התנהל לאיטו, המשטרה שפינתה למעננו את הכביש הראשי, עצרה את המצעד מדי פעם כדי לאפשר למכוניות לחצות אותו לרוחבו. באחת מהפעמים שעצרנו פתחנו שלושתנו בשיר "מסבלות גורל פרוע ממצוקות חיי רזון". אני הייתי בצד שליד המדרכה ושמתי לב לשני זקנים שעמדו בסמוך אלי והתבוננו בנו כבר זמן מה. לאחר שסיימנו את השיר ובטרם התחלנו בשיר אחר שמעתי בשקט שנוצר את אחד הזקנים אומר לשני באידיש "קיק זיי און, אויך מיר א דארע לעבען, זיי זייען אויס וי דריי אויסגעפאשעטע קעלבאלעך" ("תסתכל, גם כן חיי רזון, הן נראות כמו שלוש עגלות מפוטמות"). מעט האידיש שדיברתי עם סבתי הספיקה לי כדי להבין את הדברים, אבל לו גם נאמרו בסנסקריט, הייתי מבינה אותם. האינטונציה ותנועת היד העבירו את המסר גם ללא מילים. עד סוף המצעד לא פציתי את פי. כשהגענו לנקודת הסיום לא חיפשתי את העלם יפה העיניים, ישבתי בצל, נחבאת, מחכה להסעה הביתה. מאותו יום ואילך לא השתתפתי יותר במצעדי האחד במאי, מסיבות כבדות משקל.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: