בושה קטנה / חנה קב-רוט

בושה קטנה

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

את יוסי בנאי שר ברסנס שמעתי לראשונה בתוכנית שנקראה, נדמה לי, "אין אהבות שמחות". למרות הזמן הרב שחלף מאז, כל אימת שאני שומעת שיר משירי הערב ההוא, נלווה להנאתי גם רגש מבוכה ואפילו בושה, לא בושה גדולה, אלא קטנה ועלובה, מעין זו שחש אדם שמשחרר, תסלחו לי, נפיחה בחברה. ואין לאותה בושה קשר לשירים, אותם אני מאוד אוהבת, אלא למעשה שזיכני בכרטיס להופעה. 

איור מאת יעקב גוטרמן

ומעשה שהיה כך היה. קיץ אחד, בימיו הצעירים של הקיבוץ, הגיעו אלינו אישה ובנה. הפרטים המעטים שנודעו לנו מפי מזכיר הקיבוץ היו שהם עלו מרומניה, שהאישה גרושה ובנה, כבן עשר, מבוגר מבכורי ילדינו ולכן הם יישארו אצלנו רק עד שיימצא להם קיבוץ מתאים. בימים הרחוקים ההם, לא היו עדיין גרושים בינינו וחברה אחת העירה בלצון "נו, עכשיו תהיה לנו גרושינקה משלנו" ובו במקום דבק באישה הכינוי "גרושינקה" ואת שמה המקורי אם ידענו, שכחנו. אם אומנם הבינה גרושינקה את פשר הכינוי, לא הראתה זאת ונענתה לו בפשטות ובטבעיות.

 

כשהגיעה אלינו, דבר במראיה לא צד את העין, מלבד אולי שערה הבהיר מאוד, כמעט לבן. אבל כשבוע לאחר בואה כבר היו פניה וגופה מנומרים בכתמי יוד ואספלניות, תחבושת אלסטית על כל ברך ותחבושת רגילה על פרק ידה, ממש פצע, מכה וחבורה טרייה. כל יום לפנות ערב, שמענו אותה מחפשת בצעקות את בנה סנדו. היא הייתה פותחת בסדרה של שלוש קריאות רצופות. אחת קצרה "סנדו" השנייה מתארכת "סנדוו" והשלישית, הארוכה מכולן, הסתיימה בהגבהת קול ובטון שיש בו סימן שאלה וסימן קריאה כאחד : "סנדוווו?!" ובטרם נדם הדו של הסנדו האחרון, כבר החלה סדרה משולשת חדשה וחוזר חלילה, עד שנמצא לבסוף הבן האובד. בערבי קיץ, נהגנו לרבוץ בחבורות על הדשא וכשהופיעה בינינו, תמיד נמצא מי שיחקה את קריאת הסנדו לקול צחוקם של השאר והיא הייתה מצרפת את צחוקה המתגלגל והחם לשלנו. כעבור שלושה חדשים, נעלמו כלעומת שבאו ורק לפעמים מישהו היה נזכר בהם, פוצח בקריאת סנדו וקוצר את תשואות הצחוק הצפויות.

 

אך כל זה קדם למעשה שעליו אני רוצה לספר ושהיה כרוך בתחפושת. מסיבות פורים בקיבוצנו היו אירוע עליז ותוסס ששיאו תחרות תחפושות נושאת פרסים. אותה שנה התייסרתי בשאלה למה אתחפש. לא רציתי שיחזור המקרה של פורים הקודם, בו התחפשתי לקליאופטרה. חברה הביאה לי אז מהעיר תלבושת מוכנה על כל אביזריה: שמלה צרה בעלת שסע עמוק, תכשיטי פח נוצצים ובהם נחש מוזהב ופאה נכרית. אומנם, נאלצתי להרעיב את עצמי שבועיים, כדי שאוכל להשתחל לשמלה, אבל בערב המסיבה, כשנתתי הצצה אחרונה בראי טרם צאתי, אמרתי בלבי שהסבל השתלם. ואכן, בכניסתי לחדר האוכל, במלוא תפארתי הקליאופטרית, זכיתי למחמאות והרגשתי יפה, עד לרגע בו נכנסה חברה יפה באמת, שהתחפשה אף היא למלכה המצרית. תלבושתה הייתה מרומזת ומעודנת, שמלתה נחה בחן ובקלילות על גופה, איפור קל על פניה ותסרוקת הולמת ואני חשתי כמו איזו מומיה חנוטה בתכשיטים. חמקתי מחדר האוכל ומיהרתי, ככל שאפשרה השמלה הצרה, לחדרי, נחלצתי מהשמלה, הסרתי את האיפור הכבד ולא שבתי למסיבה.

 

השנה, אמרתי לעצמי, מי צריך תחפושת 'יפה'? מוטב שתהיה מקורית, משעשעת ובלעדית. אלא שכזו לא נמצאה לי וכשכבר אמרתי נואש, צץ במוחי רעיון, שנראה לי מבריק בשעתו: אתחפש לגרושינקה! ההכנות לתחפושת היו קלות ומהירות. פשתן שנועד לליפוף צינורות השקאה, שמצאתי במחסן הנוי, שימש ליצירת פאה בלונדינית. המרפאה תרמה לי שני בקבוקי יוד סגול ותחבושות, הוספתי לכך מכנסי ברמודה רחבים, חולצת טריקו מסמורטטת, זוג כפכפים, שלוש קריאות סנדו והרי לכם גרושינקה. זכיתי בפרס שני והייתי מרוצה, מה גם שהפרס היה זוג כרטיסים לתוכניתו החדשה והמצליחה של יוסי בנאי. שבוע ימים עבר עד שהצלחתי להיפטר מכתמי היוד הסגול ועוד שבוע עד שמימשתי את הזכייה בפרס ונסעתי בלווית ידיד להופעה, היה נפלא!

 

אינני זוכרת מתי קלטתי את מלוא כיעורו של מעשה התחפושת. אבל כל פעם שאני שומעת יוסי בנאי שר ברסנס, אני מתכווצת מבושה. אני חוזרת ואומרת לעצמי, שגרושינקה בכלל לא נכחה במסיבה ולו הייתה שם, סביר להניח שהייתה מצטרפת לצחוק הכללי, כדרכה ואם גם הייתה נעלבת, הרי מן הסתם הייתה סולחת לי ולו הייתה בי מידת הסליחה, שהייתה כנראה בגרושינקה, אולי גם אני הייתי סולחת לי.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: