אבל שיישאר בינינו / חנה קב-רוט

אבל שיישאר בינינו

חנה קב-רוט

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ההלוויה איחרה לצאת משום מה ואנשים התגודדו על הרחבה שלפני חדר האוכל ממתינים ומשוחחים בשקט. נורית אימו של נועם והתאומות, אחיותיו למחצה, ישבו על כסאות בחזית הבניין, לידם עמד בעלה של נורית, אבי התאומות והם היו מוקפים בחברים ובבני משפחה.
איור מאת יעקב גוטרמן

 השמש שקעה מוקדם, כרגיל באזורנו החוסה בצל רכס הרים ממערבו, אבל היה עדיין חם מאוד. למה מחכים שאל מישהו לידי בקוצר רוח ובאותו רגע ראיתי את בועז עולה מכיוון מגרש החנייה. זיהיתי אותו מייד, למרות שחלפו למעלה מעשר שנים בהן לא דרכה כף רגלו בקיבוץ וחרף תלתליו השחורים שהתמעטו והלבינו. קומתו הגבוהה והליכתו המיוחדת כשגופו נוטה קדימה, הסגירו אותו. כאשר הבחינו בו החברים נפלה שתיקה. הוא התקדם לעבר נורית והציבור שהקיף אותה נחצה בדממה, מפנה לו דרך. נורית קמה לקראתו, הם התחבקו דקות ארוכות, אחר כך ליטף את ראשן של התאומות, לחץ את ידו של בעלה של נורית ובכך כאילו ניתן האות והחברים ניגשו אליו, מלמלו מילות תנחומים, מישהו הניח יד על כתפו ומסע הלוויה יצא לדרך.

 

עם תום הטקס הוזמנו המלווים שבאו מרחוק לשתייה ולכיבוד קל בחדר האוכל, נורית ומשפחתה הלכו לביתם ואני ירדתי למגרש החנייה בתקווה לתפוס טרמפ לתל אביב. המגרש החשוך היה מלא במכוניות וריק מאדם. נשענתי על אחת מהן וחיכיתי. לפתע הגיח בועז מתוך החשכה ונרתע מעט כשהבחין בי. אמרתי לו: הייתי מורה של נועם שנתיים והוא היה מאוד יקר ללבי. אני יודע, השיב, הוא מדבר עליך בחום רב. בועז דיבר על נועם בלשון הווה וגופי סמר. מה את עושה כאן בחושך לבד, שאל. כשהשבתי לו אמר, את יכולה לנסוע אתי, אני מגיע לתל אביב, אם לא אכפת לך לנסוע, הוא היסס, עם פרסונה נון גראטה כמוני. בחייך, עניתי, בשבילי אתה אבא של נועם. נקודה.

 

נסענו בשתיקה. מפעם לפעם העפתי מבט אל צדודיתו. הוא היה מרוכז בנהיגה, ראשו מוטה כלפי השמשה הקדמית וגופו נוקשה. נזכרתי בפעם הראשונה שראיתיו: קומתו הגבוהה ושפע תלתלים שחורים שהתפרעו על ראשו וגלשו למצחו, היו בהחלט מרשימים, אבל את תשומת ליבי מיקד דווקא הבחור שהלך לידו, ליתר דיוק נגרר אחריו צולע ופניו מעוותות ומצולקות כאילו מישהו פירק אותם ואיבד כמה חלקים כאשר הרכיבם מחדש. זה היה שוקי. כשנכנסתי קצת יותר לעניינים התוודעתי לסיפור של בועז ושוקי. בועז היה מפקד טנק ושוקי הקשר שלו. במלחמה חילץ שוקי את בועז הפצוע מהטנק שנפגע ובדרך לתפוס מחסה נפל לפניהם פגז ורסיסיו פצעו אנושות את שוקי, ששימש מגן חי לבועז אותו סחב על גבו. פציעתו של בועז התגלתה כקלה יותר משנראה בתחילה ואחרי כמה חדשים חזר לאיתנו ושב לקיבוץ. ואילו שוקי – העובדה שנשאר בכלל בחיים הוגדרה כנס רפואי. לאחר שהייה ממושכת בבתי חולים ועשרות ניתוחים ברגלו ובפניו ולאחר שעבר תהליך שיקום ממושך, השתלם בקורס להנהלת חשבונות והובא לקיבוץ על ידי בועז. בועז סיפר עליו למזכיר, הודיע ששוקי יעבוד איתו בגזברות וישהה אצלנו לפי שעה כתושב זמני, עד שיחליט אם ברצונו להתקבל לחברות. "זה האדם שלו אני חב את חיי" אמר וחתם את הדיון בעניינו של שוקי עוד בטרם החל.

 

 

כשעצרנו לתדלק וניצלנו זאת גם לשתיית קפה, הייתה לי הזדמנות לבחון את פניו. אותות הזמן והצער ניכרו בהם היטב. הוא היה רזה משזכרתי. עצמות לחייו הבולטות ושני תלמים שירדו משורש אפו ועד לסנטרו, הקנו לו מראה נזירי משהו ועם זאת פתאום ראיתי את הדמיון הרב בינו לבין נועם. כך היה נראה נועם חשבתי, לו זכה להגיע לגילו של אביו. אולי רק פחות מסוגף. שריר עצבני פרכס מעל שפתו העליונה וראיתי שידיו המחזיקות בכוס הקפה רועדות. בדרך כלל יש לי ידיים יציבות מאוד, אמר כשקלט את מבטי, היום הן תפסו עצמאות. אבל אל תדאגי, את ההגה הן אוחזות בבטחה. נראה לך שאני מודאגת שאלתי מסמיקה. נועם דמה לך מאוד, מיהרתי להוסיף. כן, אמר, דמיון חיצוני, אבל באופיו ובנטיותיו, למזלו הוא דומה לנורית. אחר כך תפס את עצמו ואמר: אני לא מסוגל לדבר עליו בלשון עבר, פשוט לא יכול, זה לא יושב לי בפה. כשהיה צעיר, הוסיף לאחר שתיקה מהורהרת, דמה מאוד לנורית, בהיר ועגלגל, אבל במשך הזמן שערו השחיר, הוא רזה והיום הוא אפילו יותר גבוה ממני. נזכרתי בתקופה שנועם היה תלמידי, כשעוד היה נמוך ובהיר. הפרשה של בועז התפוצצה בקיץ שבו הגעתי לקיבוץ ובתחילת שנת הלימודים נכנסתי ללמד בכיתה של נועם. בהפסקה הגדולה של יום הלימודים הראשון, שמעתי כמה מן הילדים מתגרים בו. מישהו אמר שאבא שלו גנב כספים מן הקיבוץ ואחר הוסיף שבגלל זה גרשו אותו ובצדק. נועם עמד חיוור, ידיו קפוצות לאגרופים ולפני שהתחוללה שם מהומה, צלצל הפעמון ואני האצתי בכולם להיכנס לכיתה. שמעתי כמה מכם מדברים בצורה מכוערת על בועז, פתחתי. דממה השתררה בכיתה. סיפרתי להם את סיפור גבורתו ואומץ ליבו במלחמה. אחר כך דיברתי על המלחמה הנוראה שגרמה דברים קשים לאנשים שהשתתפו בה. אמרתי שיש צלקות שאפשר לראות אותן ("כמו של שוקי" העיר אחד מהילדים ) ויש צלקות פנימיות שאמנם לא רואים אותן אבל הן כואבות וקשות לא פחות. קשה לפעמים להבין את ההתנהגות של אנשים שהשתתפו במלחמה ולדעת מה גורם להם לעשות דברים לא צפויים. בעצם, אמרתי, אני לא יודעת, אתם לא יודעים, וגם, הוספתי לאחר היסוס קל, ההורים שלכם אינם יודעים מה בדיוק קרה וחוץ מזה אף אחד לא גירש את בועז, הוא עזב מרצונו ויום אחד עוד יחזור. בועז איננו גנב קבעתי נחרצות. אם היה גנב היה יושב בבית סוהר. לבסוף פניתי ישירות אל נועם ואמרתי לו: לא שופטים אדם על מקרה אחד, יש לך הרבה סיבות טובות להתגאות באבא שלך. ידעתי שמרבית דברי מופרכים ואני שונאת לשקר לילדים, אבל באותו רגע מה שהיה חשוב לי הוא שהעלבון יימחה מעיניו של נועם, שאגרופיו הקפוצים ישתחררו ושהילדים יניחו לו. שאלתי את עצמי איך מרגיש ילד שנאלץ להתבייש באביו וליבי יצא אליו.

 

לפרטי הפרשה התוודעתי כשהייתי במחסן הבגדים ושמעתי שיחה נרגשת בין גוני אשתו של אורי מזכיר הקיבוץ לבין אלונה המחסנאית. עמדתי בסתר הארון הגבוה וצותתתי ללא בושה. גוני סיפרה שבתחילה לא חשדו כלל בבועז, החשד נפל על שוקי. כמובן, חשבתי לעצמי, הרבה יותר נוח לחשוד במי שהוא נטע זר בקיבוץ מאשר ב"אחד משלנו, בשר מבשרנו". כאשר המזכיר, בעצה אחת עם מרכז המשק החליט לערב חוקר פרטי לא שיתף את בועז בסוד העניין ולא מפני שחשד בו חלילה, נשפה גוני, אלא דווקא מתוך התחשבות ברגשותיו. בגלל הקשר המיוחד של בועז ושוקי, רצה אורי לחסוך ממנו עוגמת נפש מיותרת וליידעו רק אם יתאמתו החשדות. כשהצטברו מספיק ראיות זימן המזכיר את בועז והושיט לו בדממה צרור מסמכים ודוחות של החוקר הפרטי. בועז עיין בהם שעה ארוכה ולבסוף אמר לאורי: לקח לכם הרבה זמן להגיע אלי. אורי שטעה בפירוש הדברים התנצל ומלמל משהו על יחסו של בועז לשוקי. מה הקשר של שוקי לכאן? שאל בועז ואחרי רגע, כשקלט את העניין פרץ בצחוק ושאל השתגעתם? אתם חושדים בשוקי?! הבחור לא מסוגל לבצע תרגיל כזה גם אם חייו יהיו תלויים בכך. הטעות היחידה של שוקי הייתה שהאמין בי בעיניים עצומות. ובלי חרטה בקולו, ללא כל התנצלות ומבוכה, סיפרה גוני, הודה כי ידו הייתה במעל. לשאלתו של אורי ההמום אבל למה, בועז? השיב בועז: מה זה חשוב. אתה תעסוק בעובדות, את הפסיכולוגיה תשאיר לפרויד. את יודעת, אמרה גוני לאלונה, מה שזעזע את אורי יותר מעצם המעשה היה חוסר הבושה המופגן של בועז. המלחמה דפקה לו את הראש, אמרה אלונה, הוא לא חזר לעצמו מאז המלחמה. את חושבת? שאלה גוני והוסיפה בכעס: נמאס לי שכל דבר מתרצים במלחמה. הרבה אנשים עברו אותה ולא נעשו לגנבים. הוא סתם בן זונה שחצן זה הכל ותשמעי, הוסיפה רושפת, עדיין לא הגעתי לחלק ה מ ז ע ז ע. בועז אמר לאורי אני לא בטוח שכדאי לכם לערב את המשטרה. אם המשטרה ומס הכנסה ייכנסו לעניינים בטח יגלו גם את התרגילים המלוכלכים שעשיתי למען הקיבוץ בהסכמתך ובעידודך, אורי. אני לא מבינה איך הייתה לו חוצפה לאיים זעמה גוני. אבל חוצפה – או – לא, האיום עשה את שלו והוחלט לטפל בעניין בתוך המשק. בועז הודיע שיעזוב מרצונו ויחזיר את הכסף. תוך יומיים אודיע לך על סידורי התשלום אמר ובלי לתת לאורי זמן להגיב הוסיף: גם מזונות עבור נועם תקבלו מדי חודש ואל תדאגו, לא תראו את הפרצוף שלי כאן יותר. אני רק מבקש שתעזבו את שוקי לנפשו. אין למסכן מושג ירוק מה שהתרחש מתחת לאפו. ואם לא אכפת לכם הייתי רוצה שישמע על העניין קודם כל ממני. אני לא יודעת איך שוקי יוכל לעמוד בהלם, הוא לא יוכל לשאת את נפילת האליל שלו, אמרה אלונה, ניבאה ולא ידעה מה שניבאה. שבועיים לאחר עזיבתו של בועז נהרג שוקי כאשר רכבו התהפך במורדות התלולים המובילים לקיבוץ. ההשערה של המשטרה הייתה ששוקי מן הסתם נרדם על ההגה בגלל השעה המאוחרת וחברים אכן העידו שנסע מן הקיבוץ וחזר עוד באותו יום והיה כנראה עייף מאוד. אפשרות אחרת שהועלתה הייתה כי בעל חיים שחצה את הכביש גרם לו לסטות. זה קורה לא פעם בשעות הלילה בכביש המוביל לקיבוץ וכבר היו תאונות בגלל זה, אם כי פחות קטלניות. בינינו לבין עצמנו, לא קיבלנו את גירסת התאונה. הדעה הרווחת הייתה כי שוקי התאבד משום שלא יכול היה לשאת את המחשבה כי מפקדו האהוב והנערץ, זה שכדי להציל את חייו שילם מחיר כה כבד ושהיה בשנים האחרונות ידידו היחיד, התגלה כגנב, רמאי ומועל. כשהיינו בשבעה בבית הוריו, הכחישה אחותו בלהט את האפשרות שהתאבד. לשוקי היו תכניות אמרה וסיפרה שלאחר שהרופאים בארץ אמרו לו שעשו כל שניתן היה כדי לשקם את פניו, פנה למכוני פלסטיקה בעולם וכבר עמד במשא ומתן רציני עם אחד המכונים בארה"ב. וכדי לאשש את דבריה יצאה לחדר השני וחזרה נושאת ערימה גדולה של חוברות שהוצאו על ידי המכונים הללו ושל מכתבי תשובה שנשלחו אליו מהם. כל זה, אמרה, מצאנו בחדר לאחר שנהרג בתאונה. ודווקא עכשיו כשעמד לנסוע.. התייפחויותיה בלעו את סיום המשפט. הדברים נגעו אל לבנו אך לא שכנעו אותנו. עדיין סברנו ששוקי התאבד ושהתאבדותו תרבוץ לנצח על מצפונו של בועז. אם יש לו בכלל מצפון הוסיף מישהו.

 

בתא הכפפות יש ערמה של דיסקים, אמר בועז לפתע כשהשקט במכונית התחיל להעיק. שימי משהו. פתחתי את התא שהיה גדוש בתקליטורים, בועז הדליק את המנורה הקטנה שמעלינו ואמר: תבחרי מה שאת רוצה. היו שם תקליטורים של זמרים ישראלים, מוסיקה יוונית ומוסיקת קאנטרי. כשכבר עמדתי לשים את מריה פרנדורי, צדה עיני תקליטור יוצא דופן באוסף. השחלתי אותו למקום המיועד וצליליה הקסומים של שלישיה לפסנתר מאת שוברט בקעו מן הרמקול. זה מה שנורית הייתה בוחרת, אמר. נועם טוען שיש ביניכן דמיון. מה אתה היית בוחר שאלתי. מוסיקה קלאסית זה לא השטח שלי, זה גם לא הדיסק שלי, זה דיסק שנועם שכח במכונית. לנורית השפעה רבה עליו, אמר ואחר כך הוסיף, היא כזאת שקטה לא מורגשת כאילו, אבל אל תטעי בה. היא אישה מופלאה עם כוחות יוצאי דופן. נורית ובועז היו נשואים תקופה קצרה. משהו כמו שלוש שנים. בועז היה גבר של נשים. הוא אהב אותן והם השיבו לו אהבה. כמה שערוריות עסיסיות בקיבוץ, עם נשים נשואות, נקשרו בשמו. את נורית נשא אחרי שהרתה לו. בתחילה נרגע והתביית. בועז השתנה חשבו כולם, אבל לאחר זמן שב לסורו. נורית סלחה לו פעם ופעמיים ולבסוף נואשה, מבינה שהבחור לא יהפוך את עורו והם נפרדו. דווקא לאחר הגירושים הפכו לידידים של ממש. כאשר הגעתי לקיבוץ כבר הייתה נורית נשואה לאבי, שהיה במובנים רבים היפוכו של בועז: מופנם, צנוע, אפילו ביישן. למרבה הפלא שררה ידידות אמת גם בין בועז ואבי. באירועים ובחגים, סיפרו לי, אפשר היה לראות את כולם יושבים ביחד: נורית ואבי, בועז וחברתו התורנית, נועם והתאומות כמשפחה גדולה ומאושרת. כששאלתי את בועז אם הוא מעדיף תקליטור אחר מיהר להשיב: בשום אופן לא. נועם הביא אותו לטיול שעשינו במדבר יהודה לפני שטס לברזיל, כנראה ששכח אותו. השתתקנו, מניחים למוסיקה למלא את חלל המכונית. כשנדמו צליליה האחרונים של השלישיה לא החלפתי תקליטור. זמן מה נסענו בשתיקה ואחר כך אמרתי: נועם סיפר לי בהתלהבות על הטיול שעשיתם במדבר יהודה. אני מבינה שמאוד התקרבתם בשנים האחרונות. כן, אמר, מאז שדיברתי איתו על הפרשה שעמדה בינינו כל השנים, הפכנו שוב לאב ובן. אם כן, שאלתי, למה חיכית כל כך הרבה זמן. רציתי להיות בטוח שהוא בוגר מספיק כדי להבין מה לקחתי על עצמי ומדוע ובעיקר רציתי להיות בטוח שיהיה לו מספיק כוח לשתוק. היום אני יודע שזו הייתה טעות נוראה לא לדבר איתו קודם. חשבתי שכל העתיד עוד לפנינו. הרגשתי הקלה עצומה כשהשתחרר מהצבא. שכחתי שאנשים יכולים ליהרג לא רק בארץ ולא רק בצבא, אלא גם סתם בטיול תרמילאים. אחר כך שתק זמן מה ואז אמר בקול חרישי כמדבר אל עצמו: ראיתי את החברים שלי נגמרים מול עיני, הייתי מוקף במוות, אבל שום דבר לא הכין אותי.. קולו נשבר והוא לא סיים את המשפט. לאחר שנרגע אמר: נועם סיפר לי על הנאום שנשאת בכיתה כשהילדים הציקו לו בגללי. בינינו, הגזמת לגמרי בתיאורי גבורתי, אבל בדברים אחרים צדקת מבלי דעת. נועם היה היחיד שדיברתי אתו על הפרשה. נורית, אני חושב, ניחשה הכל בעצמה וכיבדה את רצוני בשתיקה.

 

הגענו למבואות תל אביב, נעים באיטיות בשיירת מכוניות שנכנסה העירה. זהו, עוד מעט הגענו, אמר. אני חושב שמגיע לך לדעת את האמת. נועם ישמח, היה שמח, תיקן את עצמו, לדעת שסיפרתי לך. אבל שישאר בינינו. ואז אמר את הדברים שליבי כבר ניחש במהלך הנסיעה אם לא קודם לכן: תראי, לא יכולתי להחזיר לשוקי את הפנים שאיבד במלחמה ולא להציל את חייו, או את הדבר העלוב שנותר מהם, אבל לפחות הצלתי את כבודו, את שמו הטוב. ובאיזה מחיר, פלטתי כמעט בעל כורחי. באיזה מחיר? חזר על דברי בנימה של כעס בקולו. אני שילמתי מחיר מציאה בהתחשב במחיר ששוקי שילם. כשעמדתי כבר מחוץ למכונית על המדרכה ליד בית הורי, שרבב את ראשו מבעד לחלון חזר וביקש שישאר בינינו, התניע ונסע לדרכו. ואני נשארתי על המדרכה ואמרתי אל גבה של המכונית המתרחקת: אבל אני התכוונתי למחיר שנועם שילם...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: