אבנר / חנה חקלאי

 

אבנר

סיפרה: חנה חקלאי - משאבי שדה

כתב: משולם סיקרון - משאבי שדה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשנות השישים הגיעו אלינו שישה נערים. רובם יוצאי אלג'יר בגיל 18-17 שעשו רושם נחמד. הקבוצה הייתה מיועדת לבית-אורן לא הסתדרו שם ונשלחו אלינו. ביניהם היה בחור נאה בנוי טוב אך משהו בדיבור שלו היה חסר ביטחון ועם גמגום, שמו: אבנר ס.

איור מאת יעקב גוטרמן

החבורה הייתה אצלנו לפני צבא. אחר-כך התגייסו לנח"ל עברו אימונים עד שהשתחררו חזרו אלינו לקיבוץ ונכנסו לעבודה בענפים ולפעילות חברתית.

 

באחד הימים הגיעו לביקור שתי בחורות מצרפת. בתקופה ההיא היו מבקרים מעטים מחו"ל. הן עבדו בימים באשר עבדו ובערבים בילו עם החבורה הקטנה דוברת הצרפתית שהיתה אצלנו. אחרי כמה ימים נסעה אחת, השניה נשארה כחברתו של אבנר. פרנסאוז קראו לה.

 

עברו כמה שבועות והגיעו ימי מאי-יוני 1967. ימי המתיחות. החשש ממלחמה גבר מיום ליום. רבים נקראו להתייצב ואלה שלא גויסו עשו שעות נוספות בחפירת עמדות ובהכנות למלחמה המתקרבת. כשלושה שבועות שהו המגויסים במחנות ובריכוזים עד שפרצה המלחמה. דרישות שלום רבות הגיעו מחלק מהמגויסים, מאחרים פחות.

 

פרנסואז עבדה במטבח, אבנר היה מגויס, משום מה לא קיבלה ידיעות על מצבו. היא היתה מודאגת ודי מבודדת. המלחמה נפתחה בבקר ה-6 ביוני. שהינו במקלטים כמה שעות עד שהחלו להגיע הידיעות על ניצחון חיל אוויר וחזרנו לעבודה ולשיגרה צמודים למקלטי הרדיו. ביום השלישי שמענו את ההודעה שהקפיצה את כולם - ירושלים העתיקה בידינו, חיילינו ליד הכותל! מה לנו מרגש יותר מעצם המחשבה ש...'חזרנו אל בורות המים' ואל הכותל. במטבח הבנות צרחו והתנשקו לחצו ידיים והתחבקו ולרבות ירדו דמעות. פתאום פרצה פרנסאוז בצעקות: "כובשים הורגים פלשתינאים, מה אתם שמחים כשאתם משתלטים על עם אחר? " השתררה דממה אף אחד לא השיב לה דבר. ידעו שהיא דואגת לאחד שלה. והרי אין תופסים אדם בשעת צערו. אבל הייתה תדהמה.

 

המלחמה נסתיימה. הלוחמים שבו. היו לנו שני פצועים וכל האחרים חזרו בשלום. חזר גם אבנר. כעבור ימים מעטים פראנסוז ואבנר נעלמו. סיפרו שנסעו. לא שמענו מהם ישירות. היו שמועות שהם גרים בצרפת. שהתחתנו, ולא הרבה יותר.

 

הימים עברו. עברו שבועות וחודשים. עברו שנים. יום אחד נתקלה חברה בזוג בכניסה לקיבוץ. השניים נראו עייפים ומזיעים. שאלה לרצונם ואמרו שבאו לבקר. השניים היו אבנר ופרנסואז. הציעה להם שייגשו לבקר את חבריהם. הסבירו לה שהם מתביישים ובין לבין החלו יורדות דמעות מעיניו של אבנר. הציעה להם, שיבואו אליה, ישתו קפה וינוחו ואחר כך ילכו לבקר. ההצעה התקבלה. התארחו לשעה קלה אצלה. סיפרו לה על חייהם. שהיא עובדת כמורה והוא נהג של משאית ושנולדו להם ילדים. הם באו לבקר אך קשה להם להסתכל בעיני חבריהם שאותם עזבו ללא פרידה ושבמשך כל הזמן שעבר לא שמרו על קשר. הרגיעה אותם והבטיחה שישמחו לפגשם. השניים אחרי ששמעו כיצד להגיע למגורי חבריהם הודו לה, נפרדו בהתרגשות רבה והלכו. האם פגשו את החברים? האם יצאו מיד לדרך חזרה? לא ידוע.

 

שוב עברה תקופה ויום אחד צילצל הטלפון מפריז וביקשו את המזכיר. בצד השני היתה אורה, אשתו לשעבר, של יענקלה. היא סיפרה שאבנר ס. נפטר ואשתו מבקשת שיאפשרו להביא אותו לקבורה בארץ בקיבוץ. המזכיר התפתל ניסה לדחות את הרעיון. הגיע עוד טלפון הפעם מאשתו שהבטיחה כיסוי כל ההוצאות רק שיאפשרו לקבור אותו כאן. ניתנה הסכמה. הגיעה פרנסואז, הילדים, אביה והארון עם אבנר. היתה ההלוויה ואבנר נקבר. מאז הייתה באה לבקר כל שנה, בערך באותו תאריך. בביקור הראשון הבן הצעיר בכה וביקש לראות את אביו והראתה לו את הקבר. היא סיפרה שכדי לכסות את הוצאות הסעת הארון היא מכרה את המשאית ושזו היתה החלטה שלה. אבנר, כך אמרה, זכר את הקיבוץ כגן-עדן והחליטה להחזיר אותו לגן העדן. באחד הביקורים היא סיפרה שכל שנה היא מגיעה ומתייצבת כמתנדבת לעבודה במחנות צה"ל ושאלה אם יש לנו במקרה כומתה. שאת הכומתה שקיבלה איבדה ולא נעים לה לנסוע בלי להחזיר את כל הציוד שקיבלה. בהזדמנות אמרה, שקשה לה לבקר את החברים בקיבוץ, שכן לקחה את אבנר חי והחזירה אותו בארון...

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: