הסינר של אימא / חמוטל שחר

|

הסינר של אימא

חמוטל שחר - עין כרמל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בהתחלה שאלו אותה אם היא מרגישה טוב. אחר כך הפסיקו לשאול, ורק הביטו בה במבטים כאלה שמרגישים בעורף.

איור מאת יעקב גוטרמן

הם בטח שואלים את עצמם למה רזתה כל כך בחודש האחרון, למה היא הולכת כל כך מוזנחת, עם אותו סינר מהעבודה עם הכתמים של שומן וסלק, בגאווה של חיילת שעונדת אותות מלחמה. כבר מזמן הגיעה תורה לקבל סינר חדש במחסן בגדים.

 

אפילו פשקה נתנה לה את אותו מבט. בזמן האחרון הן התרחקו. פשקה מרגישה הכל גם אם היא לא אומרת. היא מרגישה מתי מונעים ממנה את האמת. בהתחלה ניסתה לשכנע את בתיה בתירוצים שונים, שתבוא לדבר אתה במחסן. פעם אמרה שהיא רוצה להראות לה את הבדים החדשים שקנתה, פעם אחרת אמרה ששמעה חדשות על פרידה, שעזבה ברעש גדול את הקיבוץ לפני חצי שנה. עד לא מזמן, זה היה דבר שבשגרה. הן היו יושבות ומדברות על הכל. לוקחות מעשייה ומפרקות אותה לחתיכות קטנות ומנתחות עד דק, בליווי של תה ועוגיה וחצי. אלא שעכשיו על הדברים החשובים ביותר בתיה לא מדברת. היא עושה את עצמה ממהרת לאיזה מקום דמיוני או לשיחה חשובה. עד שפשקה התייאשה מהסירובים והתרחקה גם היא.

 

כרגיל היא קמה מוקדם מדי ונשארו לה עוד שעתיים מהלילה. אחר כך שמש לא סלחנית תאיר את הגבעות החשופות של עין הים, תעיר את בעלה ותלווה אותו בדרכו לנגרייה, תאיר דרך חלון בית הילדים את התלתלים הצהובים של הילדים כמו הילת מלאכים, ואחר תשפוך אור עליה ועל סודה.

 

אם רק הייתה יכולה, הייתה מונעת מהשמש לעלות, וגונבת עוד כמה שעות שינה אסורות. אלא שבעלה שוב שכח לסדר לה את התריסים, למרות שיש לו את המפתחות והתפקיד לנגרייה. הוא תמיד שם את משפחתו בסוף סדר העדיפויות, שחס וחלילה לא יחשבו שהוא עושה לה פרוטקציה ומסדר לה את התריסים על חשבון זמן העבודה.

 

תמיד היה איזה חבר קיבוץ שהתיקונים שלו היו קודמים לשלה. הוא תמיד מבטיח. בצד ערמת הבטחות שהבטיח ולא קיים, יש לה ערמת טינות קטנות משלה, שהיא שומרת לרגע המתאים. לא רק את התריסים עדיין לא תיקן, גם הבטיח הבטחות לשלומית ולשמואל, הילדים. מי שמע על הורה שמבטיח לילדים שלו לבנות בובת עץ עם שיער חלק וחייל אמיץ, ושוכח. היא בחיים לא הייתה שוכחת הבטחה לילדים. אין פלא ששמואל ממשיך להקיא, ושלומית ממשיכה לא לאכול. כל לילה לפני השינה בבית הילדים לוחשת שלומית לאימא שלה מה היא רוצה שתביא לה למחרת לגן, מבקשת חתיכה קטנה שתביא רק בשבילה. בתיה מרגישה כמו גנבת. עוטפת רבע תפוח אדמה וקצת ביצה קשה בנייר קשה ודוחפת בכיס הסינר וממהרת לבית הילדים. קוראת לשלומית לחדר צדדי, מוציאה את הנייר ומיישרת את הקמטים, כמו שמוציאים זהב. ואז שלומית אומרת שהיא בכלל לא רוצה לאכול ביצה קשה, אלא משהו אחר. ובתיה שוב כועסת על עצמה, איך שוב התפתתה לסחוב מהמטבח למרות שידעה שגם הפעם זה לא יצליח, כועסת על בתה שלא יודעת כמה דאגה היא הביאה לחייה. אילו הייתה כמו בעלה, הייתה מניחה לה. לו לא אכפת מכלום - יאכלו או לא יאכלו. הם יגדלו מהשמש.

 

בניגוד מוחלט לילדיה שלה, ילדי הקיבוץ הצעיר המשיכו לאכול כרגיל. להם לא משנה אם העולם מתפרק לחתיכות קטנות. הם צריכים את האוכל שלהם, בשעה שמתאימה להם. הכל צריך להיות טרי-טרי ונקי. יש להכין מי סוכר - ביחס של אחד על אחד, כדי לשים בבקבוקים ולתת לילדים לשתות. מרק גזר, תפוח אדמה מבושל, 5 תבניות של כדורי בשר, עוף מרוסק, מיץ עגבניות.

 

השמש קרעה חריץ בין הים והכרמל ושלחה קרניים ראשונות. לא נשאר לה עוד הרבה זמן. בתיה חיכתה על המרפסת בשקט לרפתן שיביא דליים של חלב להרתחה. היא התפללה ששפרה תאחר כהרגלה, ואז תוכל לבצע את המשימה לבד. יואב ביקש לחלוק אתה בסחיבת הדליים אל תוך המטבח, אך היא שיקרה לו ללא בושה ואמרה ששפרה בפנים ועוד רגע היא תצא לעזור לה. היא התפלאה איך זורמים השקרים מפיה בזמן האחרון ללא מעצור. יואב החל מתרחק. היא התכופפה להרים את הדלי הכבד, אחזה בשתי ידיות הנירוסטה. הרפתן הסתכל לרגע אחורנית ותפס אותה. היא סימנה לו לעצור בכף יד מתוחה היטב, וקראה: "היא מיד יוצאת".

 

יואב הסתכל בה שנית במבט ארוך, משך בכתפיו והמשיך ללכת. היא נשפה שוב והרימה. 30 ליטר כנגד עובר של חודשיים וקצת. היא הרימה את הדלי וסחבה אותו לאט פנימה. בכל יום היא דואגת לסחוב משהו כבד עוד יותר מהיום הקודם. בכל יום היא לוגמת כמה לגימות פחות, ואוכלת עוד פחות. אבל התינוק עקשן וחזק. הוא נצמד לדופן בטנה ומסרב להרפות.

 

אסור ללדת יותר משני ילדים. כך כתוב בתקנון. תקנון לא נכתב סתם. הוא נכתב כדי לשרת את הקיבוץ. עד עכשיו אף אחד לא העז להפר את התקנון. מי שהיה אמיץ באמת, רכש קומקום לחדר. אבל בעניין הילודה, איש לא ניסה להתמרד. הקיבוץ מעל הכל. היא זכרה שגם אלוהים נמצא איפשהו בסדר החשיבות. אבל כרגע, נראה שהקיבוץ וצרכיו הם גם מעל צרכיו של אלוהים וגם מעל צרכיה שלה.

 

היא ידעה שאם הדבר יתגלה, יהיו לה שתי אפשרויות: האחת - לעזוב את הקיבוץ, והשנייה - לסבול מנידוי חברתי. ואז המבטים שבגב יהיו לאש של ממש.

 

היא ידעה שאם תעזוב את הקיבוץ, לא תוכל עוד לשוב. ישימו עליה חותמת של בוגדת בריבוע, וכל הקשרים החברתיים שרקמה ייפרמו לעד. את הנוף הנשקף אליה לא תוכל לראות יותר. כך קרה גם לפרידה, שהתנגדה ללינה המשותפת ועזבה ברעש גדול. כולם אמרו שהסיכון הכלכלי שפרידה לקחה אדיר, ואין שום סיכוי שתצליח בחוץ.

 

פעם פגשה את פרידה בחיפה, במקריות מתוכננת היטב. פרידה נראתה כאילו גבהה, הקול החזק שלה התחזק עוד יותר. מעל הכל היא נראתה סוף סוף מאושרת, בניגוד לכל מה שסיפרו עליה. אבל בתיה היא לא פרידה. היא ידעה שהיא לא תסתדר. תמיד התפלאה על עצמה איך עברה את החיים עד עכשיו.

 

כשהגיעה לקילוף שק תפוחי האדמה השני, הרגישה שהרעב מאיים לנצח אותה. כל היום אכלה רק רבע פרוסת לחם, כפית ריבה ושתי לגימות תה. רקותיה הפיקו מקצב אחיד של תיפוף שהקשה עליה להתרכז. שפרה אמרה שזה לא פלא - הרי היא באמת לא אוכלת, וניסתה להושיב אותה על סיר הפוך ולתת לה מי סוכר. אבל היא ביקשה לנשום קצת אוויר. קשרה ערמת סינרים מלוכלכים זה לזה והלכה למכבסה.

 

כשעברה דרך המתפרה, הציצה בחלון. רחל עומדת מול המראה ובוחנת את עצמה ואת בטנה ההריונית מכל הצדדיות. היא נראתה שלווה ובטוחה. אילו רק הייתה יכולה לשמוח גם היא בהריון שלה, הייתה רוצה בדיוק שמלה כזאת, שמלה עם דוגמת פרחים כחולה עדינה. פשקה התקרבה לרחל וסימנה בסיכות היכן צריך להרחיב והיכן להצר. רחל סיפרה משהו לפשקה, ושתיהן צחקו. צחקו כמו אז. לא מזמן. כל כך מהר שכחה אותי פשקה, וצוחקת עם מישהי אחרת. היא התכופפה לקחת את ערמת הסינרים ולהסתלק משם מהר.

 

אלא שהעיניים של פשקה כבר קלטו אותה, והיא קראה לה שתבוא.

 

רחל החליפה בתא המדידה את שמלת ההיריון לבגדי עבודה. בתיה חיכתה שהיא תלך, ופשקה הכינה תה.

 

אילו הייתה יכולה, הייתה מספרת לה על הכל. על ההיריון שבא בהפתעה, על הדברים האיומים שעשתה כדי לסיים אותו, על הסינר שהיא לא מורידה מעצמה כדי להסתיר את ההיריון. היא רק רצתה שמישהו יגיד לה מה לבחור. לעזוב את הקיבוץ אל הלא נודע ולהתחיל שוב את חייה מחדש, או לסיים את ההיריון.

 

היא מחליטה לספר הכל. השמש כבר כאן, וצריך להחליט.

 

פשקה לא אומרת כלום. היא רק מקשיבה. העיניים של בתיה מתמלאות בדמעות, והעיניים של פשקה דואגות. היא מנסה לספר הכל לפשקה, אבל דומה שחדלה לשלוט בגופה. התופים שבראשה הגבירו את קולם, והמילים יוצאות קצרות ולא ברורות. קיבוץ. עזיבה. דליים. שמש. הפלה. היא רוצה רק לישון, אבל חייבת לחזור לעבודה. היא קמה ללכת. דמותה של פשקה הופכת לצל אפור חשוך. רגע לפני שהכל חשוך היא רואה את פשקה מושיטה ידה לתמוך בה. רק לישון.

 

השמש מילאה את תפקידה כמו בכל יום, ועלתה על עין הים. היא התעוררה. משהו קרה. איך המשיכה לישון עד מאוחר כל כך? איך לא שמה לב שמשה בעלה התקין סוף סוף את התריסים, ואיחרה לעבודה. היא מתרוממת ומנסה להתיישב.

 

"אל תקומי," פוקדת פשקה, וקולה שקט, מלא ביטחון פתאום, כמו הקול של פרידה שעזבה את הקיבוץ.

 

"אמרתי שלא תגיעי לעבודה. שלחו לך ירקות, חביתה, תפוחי אדמה ואיחולי החלמה מהירה". פשקה שמה על ברכיה חבילה עטופה נייר חום. פותחת את הנייר, פותחת לאט לאט, כמו שפותחים אוצר.

 

"תפרתי לך שמלת היריון. אני לא צריכה מדידות בשבילך. אני מכירה אותך כל כך טוב. שמלה מבד כחול שמתאים במדויק לעיניים שלך וגם לצבע של הים. כשתתאוששי, תלבשי אותה ונלך יחד סביב עין הים. נלך יחד, לאט לאט. נלך שכולם יוכלו להסתכל ולראות ולדבר. שלבתיה ומשה יהיה ילד שלישי. את תלכי גאה. ואני אלך כל הזמן כמה צעדים לצידך".

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: