יום הולדת בקיבוץ / חיים קדמי

 

יום הולדת בקיבוץ

חיים קדמי - [כפר מנחם]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ימי הולדת בקבוצת הילדים נחוגו חדשות לבקרים, יום אחד לאורי, כעבור שבוע לאמירה ואחר-כך לנחום השמן, לצבי, ליענקלה, וכך כל אחד בתורו. כל אחד הביא את הוריו ואחיו להשתתף בשמחתו.
איור מאת יעקב גוטרמן

עוגות וממתקים לא חסרו והיו תמיד אורחי הכבוד על השולחנות. הקירות קושטו בציורים ושרשרות נייר צבעוניים נמשכו מצד לצד ויצרו מעין אוהל במרכז החדר, הכל מעשה ידיהם של ילדי הכיתה. כולם משתתפים בשמחה. הורים, ילדים, חברים, כולם שרים שמחים וצוהלים. הנאתם לא ידעה גבול בעיקר כאשר פתחו את המתנות.

 

ובינתיים, אני חושב לעצמי מה איתי?

 

מתי יום ההולדת שלי? גם אני רוצה לחגוג. אומנם הורי ואחי לא יבואו ולא יביאו לי מתנות כי הם רחוקים. הם לא איתי בקיבוץ כמו הוריהם של יתר ילדי הקבוצה. אבל גם אני רוצה יום הולדת.

 

את תאריך הלידה שלי לא ידעתי. גם הורי לא ידעו. כי בבירות, שם נולדתי, האמהות ילדו את ילדיהן בבית בעזרת מילדת. וכיוון שלא הייה רישום של תאריך מדויק, הכול התנהל לפני או אחרי החגים.

 

אימא ידעה שיפה נולדה לפני חנוכה ויצחק נולד אחרי פורים וכך כל אח או אחות ידעו כי יום הולדתם חל קצת לפני או קצת אחרי חג כלשהו. אני זכרתי היטב את טקס הברכות ואכילת הפירות בבית בט'ו בשבט והחלטתי כי זה החג בו נולדתי... ט'ו בשבט. ולא ששאלתי את הורי. העמדתי אותם בפני עובדה.

 

וכי מה יכלו להגיד, הרי גם הם לא ידעו.

 

יום אחד אני מודיע למטפלת שלנו, גיטה שמה, שט'ו בשבט קרב ובא וזה יום הולדת שלי. יפה מאוד חיים, ענתה לי, גם לך נחגוג יום הולדת. לבי הלם בקרבי ורחב משמחה. הנה גם לי יחגגו יום הולדת וגם אני אשמח כמותם.

 

ט'ו בשבט הגיע והמטפלת גיטה, סיפרה לילדי הקבוצה מבעוד מועד על יום ההולדת שלי ואמרה להם, אני אדאג להביא דברים טובים ממטבח חדר האוכל של הקיבוץ ואתם תכינו את הקישוטים בכיתה.

 

לפנות בוקר, לפני שיצאנו לטקס הנטיעות, הלכנו כולנו לכיתת בית הספר. הורי כמובן לא היו ואף לא אחד מבני משפחתי. בשבילי, החשוב מכל היה שילדי כיתתי עורכים לי מסיבת יום הולדת.

 

השולחנות היו מסודרים בצורת ח' ועליהן נפרשו מפות לבנות. צלחות עם דברי מאפה ודברי מתיקה נחו על השולחנות. הכול ממתינים בסבלנות לבואנו. ילדי הקבוצה הספיקו לקשט את הכיתה ללא ידיעתי.

 

נכנסתי לכיתה הייתי נבוך ונרגש מאוד. ליבי תופף בקצב מהיר ובחוזקה, כהלמות פטישים בלתי פוסקת על אדני ברזל. ילדי הכיתה התחילו לשיר שירי יום הולדת ושילבו בהם שירי ט'ו בשבט. ראשי סבב עלי סחור, הרגשתי שאני איתם ובתוכם וזה לא פסק שעה ארוכה.

 

לפתע נשמע קולה של גיטה המטפלת עולה כהד ממרחק. חיים, היא אמרה, ספר לנו קצת על עצמך או תשיר לנו שיר. לא ידעתי מה לעשות. עכשיו, אמרתי לעצמי זה לא הזמן להתחיל לספר איך עליתי ארצה. ולשיר לא ידעתי מה. תביאו לי ספר תנ"ך אמרתי ואני אקרא לכם קטע תפילה בניגון מבית אבא.

 

לא עבר זמן וספר תנ"ך גדול הונח על השולחן לפני. דומיה נפלה בכיתה. פתחתי את ספר התנ"ך "בשיר השירים אשר לשלמה". את הפרק הזה היינו שרים בבית אבא לאחר סיום קריאת ההגדה בחג הפסח. זה הדבר הראשון שעלה בראשי. קראתי ושרתי בניגון כמה שורות. כשסיימתי הרמתי את ראשי.

 

דממה שררה עדין בכיתה. זר הייה להם הדבר. קריאה בתנ"ך ועוד בניגון מוזר ולא מקובל. אבל מהר מאוד התעשתו ומיד הצטלצלו באוזני מחיאות הכפיים שלהם.

 

תודה לאל שזה עבר אמרתי לעצמי. ואז קמה המטפלת, גיטה, אהבתי אותה את גיטה אהבת ילד ואני בן שמונה. בחיוך על פניה היא הגישה לי מתנה בשם כל קבוצת הילדים - עט נובע... צבעו חום זהבהב, מבריק ונוצץ.לא ידעתי כמובן מה לעשות איתו. אבל שמחתי להתהדר בו. עם סיום מסיבת יום ההולדת יצאנו להשתתף בטקס הנטיעות. בחוץ כבר המתין לנו טרקטור רתום לעגלה ויחד יצאנו לשדה.

 

טרקטורים נוספים הצטרפו אלינו. כל אחד מפינה אחרת, עמוסים בחברי הקיבוץ וילדיהם. יחד, יצרנו שיירה ארוכה צבעונית וחגיגית שעשתה את דרכה לאיזור הנטיעות.

 

בעוד אנו יושבים על העגלה ומיטלטלים מכל מהמורה שנקראת בדרכנו תוך כדי נסיעה, קלטו עינינו את אנשי הפלמ"ח מאמנים בני קיבוצים ועולים צעירים שזה מקרוב באו, בקרב קפ"פ עם מקלות.

 

ידענו שאסור הייה להתאמן עם רובים לאור היום בגלל החיפושים שעשו החיילים הבריטים אחרי נשק שהוחבא בסליקים. נזכרתי שזו לא הפעם העם הראשונה שראינו אותם מתאמנים. הם עשו זאת כמעט מידי יום על מגרש הכדורסל. לבושים מכנסי חאקי קצרים, חשופי גוף, נועלים את נעלי העבודה הכבדות והמגושמות וזיעתם ניגרת ממאמץ. עושים תרגילי סדר, ריצה, היאבקות, זחילות, משיכת חבל. תחרויות ותרגילים שונים ומשונים שלא הבנו לפשרם.

 

ידענו שהימים האלה הם ימי המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל. הם, הבריטים, עשו הכול כדי למנוע מהיהודים להתארגן ולהצטייד בנשק, וכי המאבק על ארץ ישראל בינינו ובין הערבים אינו רחוק.

 

חזרנו מהנטיעות תשושים ועייפים והלכנו לישון שבעים ממאורעות היום.

 

למחרת עם שחר העירה אותנו גיטה. אימהית, עדינה כתמיד ומטופחת. שערותיה משוכות לאחור וכרוכות בסרט דק. לבושה הייתה שמלה פרחונית עדינה בצבע תכול וחלוק לבן, מעומלן ומגוהץ סוגר עליה. נינוחה ושקטה. קומו ילדים תתלבשו מהר ותפנו את החדרים אמרה."הכלניות", אלה החיילים הבריטים, נכנסו לקיבוץ והם יעשו עוד מעט חיפוש בחדרים, במיטות, בארונות וגם בחצר. אל תיבהלו, אמרה, היו שקטים הם לא יעשו כל רע.

 

קמנו, התלבשנו בחטף ויצאנו החוצה. קורי השינה עדיין סוגרים על עינינו. אנו מביטים ימינה ושמאלה ולא רואים דבר. אפילו צילו של חייל בריטי לא נראה בסביבה עד אשר אחד הילדים אמר: "תראו אותם הם שם למעלה על הגבעות". השקפנו אל הגבעות, מאהילים על עינינו מפני השמש העולה, ואז הם נגלו לעינינו.

 

הם הקיפו את הקיבוץ מסביב. שומרים שאף אחד לא יברח. או שמא פוקחים עין שלא יסתירו נשק. עומדים הם במרחק מה אחד מהשני. מעגל ענק סביב הקיבוץ. היינו מאוד מבוהלים.

 

רצתי למטפלת ועמדתי מולה, מבוהל, כמעט נצמדתי אל גופה מביט אליה מלמטה למעלה, ידי רוצות להשיג אותה אלי. אצבעות ידי, מבלי משים רופפות אל שדיה, נוגעות לא נוגעות, מלטפות כילד את אימו.

 

שאלתי אותה בבהלה, תגידי לי גיטה איפה להחביא את העט נובע שקיבלתי רק אתמול ליום הולדת? אני מפחד שהם יקחו לי את המתנה. אל תדאג, היא ענתה.הם לא ייקחו את העט נובע שלך. אמרה ופנתה לעיסוקיה הדחופים.

 

למרות דברי ההרגעה שהשמיעה גיטה באוזני, לא הייתי שקט.

 

אחזתי את העט בחוזקה בכף ידי והיא מלאה זיעה והרטיבה את העט כולו עד כי עמד להחליק מידי. במצוקתי פניתי לילדים ושאלתי אותם מה לעשות? תזרוק אותו בין השיחים אמר מישהו הם לא יחפשו שם. זה נראה לי, חשבתי לעצמי ומיהרתי להשליך את העט אל בין השיחים. עמדתי מהצד במרחק מה מהמקום ועיני צמודות אליו כל העת ולא מרפות ממנו.

 

"הכלניות" נכנסו לקיבוץ ופשטו בעיקר על בתי הילדים. הם ערכו חיפוש מדוקדק בכל חדר. במיטות, מתחת לשמיכות, מתחת למיטות, בארונות, בחצר ובכל מקום שחשבו שאפשר להסתיר נשק. ואנחנו, עומדים בחוץ, עוקבים אחריהם, ממתינים בדאגה וקצת בפחד עד שיסיימו את החיפוש. אני עומד עם הילדים בחוץ ועיני לא משות ולו לרגע מהעט נובע שנח לו בשלווה בין השיחים. לא הורשינו לחזור לחדרים כל העת.

 

רק לקראת הצהריים לאחר ש"הכלניות" סיימו את החיפושים, הורשינו לחזור לחדרים.

 

ה"כלניות" עזבו את בתי הילדים וגם הגבעות סביב, נעזבו לנפשן. כל אחד מילדי הקבוצה רץ לסדר מחדש את המיטה ואת בגדיו בארון.

 

ואילו אני רצתי תחילה להציל את העט נובע שלי, המתנה ליום ההולדת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: