"ילד חוץ" בקיבוץ כפר-מנחם / חיים קדמי

 

"ילד חוץ" בקיבוץ כפר-מנחם

חיים קדמי [אדמית, כפר מנחם]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

עברו מספר שבועות של שהייה בקיבוץ כפר מסריק ובתוך כך התחילו לפזר אותנו בין הקיבוצים.

איור מאת יעקב גוטרמן

כל פעם נפרדו מאתנו מספר ילדים שהועברו לקיבוצים או למשפחות אומנות במושבים. אני הועברתי לקיבוץ כפר-מנחם אשר בדרום הארץ. רחוק מהורי, רחוק מאחי ואחיותיי. ילד בגיל שמונה, לבד בין ילדים זרים ואנשים זרים. מדבר עברית רצוצה ומגומגמת הופך בין לילה לילד עצמאי שצריך לעשות הכול לבד. אין לידו אימא, אבא או אפילו אחות גדולה, לחסות בצילם. אולי כדי לטמון את הראש בין כפות ידיו המיובלות של אבא, או בין כפלי שמלתה של אימא או לאחוז בידה של אחות גדולה. אין מי שילטף אותך, אין מי שיחבק אותך או יאמר לך מילה טובה או אפילו גערת-אם הנאמרת בחצי חיוך. הרהורים ומחשבות באות וחולפות להן ביעף. למי אפנה במבט שואל לעזרה או לעצה? כך עברו עלי ימי ולילותיי הראשונים בקבוצת הילדים בקיבוץ כפר-מנחם.

 

ימים חלפו, שבועות וחודשים ברחו להם כלעומת שבאו. הנה כי כן, הזמן עושה את שלו. התחלתי להתרגל ולהסתגל למצבי החדש. לינה משותפת בחדר של ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. מקלחת משותפת, שבתחילה התביישתי להיכנס אליה יחד עם הבנות אך גם כאן הסביבה והזמן השכיחו כמעט לחלוטין את ההבדלים של צורות וסגנון חיים בין המקום ממנו באתי, לבין המקום בו אני נמצא כעת. לא הייתה לי כל ברירה, מהם ראיתי וכך עשיתי. פתאום אני צריך לסדר לבד את המיטה, לפרוש סדין, לצפות כרית, לגלגל שמיכה, לכסות את המיטה בכיסוי מתאים, לטאטא ולשטוף את רצפת החדר בתורנות. ולא רק זאת, אלא גם להתרגל למאכלים שיש בהם מעט מתיקות ומיני טעמים נלווים ובלתי מוכרים. סלק אדום מגורד וממותק, גזר מתוק מבושל, דייסת קווקר, כוסמת, רגל קרושה, דייסת סולת עם מעט ריבה במרכז הצלחת, גפילטע-פיש והרשימה ארוכה.

 

צריך להתרגל, למיטה, למטפלת, למורה, לחברי הקיבוץ וגם למאכלים. נכון, זה רחוק מאוד מהאוכל של אימא בבית כמרחק הקיבוץ אל בית ילדותי בבירות. את התבשילים של אימא אי אפשר לשכוח לעולם. אך אני לא בבית בבירות ולא בבית בקרית-חיים, לשם הועברו הורי בהגיעם ארצה. עלי לזכור עתה שאני "ילד חוץ" בחברת-ילדים בקיבוץ ורחוק רחוק מהבית.

 

על שלושה מאכלים קשה היה לי להתגבר. דייסת קווקר, דייסת כוסמת ורגל קרושה. לשמחתי הימים כבר לא נספרו ואף לא החודשים שנקפו. אני מתחיל להתרגל לילדים, לחדר, הם לא התעקשו והבינו אותי.

 

כיתת הלימוד שלנו הייתה בקצה הבניין של בית-הילדים. למורה קראו מייטק, איש נעים הליכות רזה ונמוך קומה. הוא לימד אותנו כמעט את כל המקצועות. למורה קראו בת-שבע, גם היא לא הייתה גבוהה. שמנמונת כזו שקשה היה להוציא ממנה חיוך. בקיבוץ קראו לה בשולקה. היא לימדה אותנו שירה, נגינה על חליל ואפילו ארגנה לנו מקהלה. כל ילדי הכיתה השתתפו במקהלה. מאוד אהבנו את שיעורי הזמרה. לקראת סוף שנת הלימודים ערכנו מסיבת סיום, אליה הוזמנו כל הורי הילדים וכל המורים והמטפלות של בית הילדים. המקהלה שלנו הופיעה במספר שירים, וגם אני השתתפתי אתם, עמדתי בשורה הראשונה באמצע. בשולקה, עומדת עם הפנים אלינו ומנצחת בתנועת ידיים תקיפה, למעלה למטה לצדדים כאילו היא נמצאת בתזמורת פילהרמונית או משהו דומה, ולא בכיתת ילדים בקיבוץ. באמצע אחד השירים היא מתקרבת אלי צעד אחד ולוחשת לי תפסיק לשיר אתה מזייף, כך אמרה לי, כבדרך אגב וחזרה למקומה כאילו דבר לא קרה.

 

עמדתי נעלב ונבוך מבושה. איך אפסיק לשיר, אני יחידי מכל קבוצת הילדים, מול פני כל המורים ההורים והמטפלות, וכולם לבטח יסתכלו עלי. מה לעשות, החלטתי להמשיך למלמל בשפתיים כאילו אני שר אך לא השמעתי קול. הנחתי שאף אחד לא ישים לב. אני לא משוכנע שפתאום נשמעו לה השירים צלולים ונקיים מזיוף של ילד זה או אחר, לא אהבתי אותה.

 

בין השיעורים אהבנו לשחק בעיקר במשחק המחניים. שני השחקנים הכי טובים היו בוחרים לקבוצתם ילדים. הם ניצבו זה מול זה וכל הילדים נעמדו בצד ממתינים לבחירה. והם, כל אחד בתורו בוחר ילד שהייה רץ ונעמד מאחוריו. אני נבחרתי כמעט תמיד בין האחרונים כי לא ידעתי לשחק כל כך טוב אבל הייתי אמן בהתחמקויות, כאשר ניסו לפגוע בי בכדור. לעומת זאת שיחקתי טוב במשחק ההקפות שגם אותו שיחקנו בדרך כלל אחרי שנת הצהרים. רוב היום הסתובבנו יחפים. בחוץ, בכיתה או בחדר האוכל. לקראת ערב הילדים היו מתפזרים לבתי הוריהם ואילו אנו "ילדי החוץ" שלושה במספר, היינו מחפשים לנו עיסוקים אחרים.

 

יום אחד פניתי כך סתם לאחד מחברי הקיבוץ, אברהם שמו. איש נחמד, הכרתי אותו כי הוא עבד בנגריה של הקיבוץ שם הייתי מבקר בזמני הפנוי, ניגשתי אליו ושאלתי. אברהם, אתה מסכים שאבוא אליך לחדר, הוא ענה לי מיד וללא היסוס בוודאי חיים, תבוא מתי שתרצה. אתה יודע איפה אני גר. ומבלי להמתין לתשובתי הסביר לי איך להגיע לדירתו. מאותו יום הייתה לי משפחה מאמצת בקיבוץ. בערב הראשון שבאתי אל אברהם ואישתו התחוור לי לצערי הרב שאין להם ילדים והם עריריים. הם פינקו אותי בכל פעם שבאתי אליהם. הוא היה שחקן שח-מט ואצלו למדתי לראשונה את רזי המשחק ונכבשתי בו. הוא העניק לי במתנה את משחק השח-מט הראשון.

 

את שעות הערב בחלק מימי השבוע ניצלנו לפעילויות בכיתת בית-הילדים או בחוץ. ערב אחד היה מוקדש תמיד לפעולה בתנועת השומר-הצעיר. לפני כל פעולה העמיד אותנו המדריך בשורה וערך לנו קצת תרגילי סדר ולפני הנפת הדגל, נעמדנו דום. דגל הנף הוא קרא והצדיע לדגל עם שלוש אצבעות זקופות כאשר הבוהן סוגרת על הזרת וקורא בקול: שומרים חזק! ואנו עונים "חזק ואמץ". ואז היינו מניפים את דגל הקבוצה שהייה כרוך על מוט עץ ארוך. לקבוצה קראו קבוצת "סלע" והדגל שלנו עשוי היה בד משולש בצבע ירוק בוהק, עליו רקום בחוט לבן סלע ועליו מקוש. כל פעם ילד אחר נשא את הדגל בתורו. זה היה כבוד גדול לשאת את הדגל בכול פעולה. והתחרינו מי ישא את הדגל יותר פעמים.

 

ערב אחד יצאנו לפעולה בלילה והמדריך העביר בינינו סיסמה. היא סודית אמר ואסור שאף אחד ידע עליה ועליכם כמובן לשמור אותה בסוד. בתום הפעולה דיברנו בינינו צחקנו והתלוצצנו ואני אמרתי את הסיסמה. היו שם רק ילדי הקבוצה שלנו. הילדים הביטו אחד בפני רעהו בהשתאות כאילו נפל דבר. חיים אמרו לי, למה אמרת את הסיסמה זה הרי סודי. תראו עניתי רק אנחנו פה, רק ילדי הקבוצה אף אחד לא שומע ואף אחד לא יודע. להפתעתי הרבה, בפעולה שהתקיימה כעבור שבוע, מישהו מילדי הקבוצה כנראה הלשין עלי בפני המדריך וכעונש הוא לא נתן לי לשאת את הדגל באף אחת מהפעולות הבאות. למרות שלא אמר לי מילה אחת על כך. מאוד נעלבתי אבל התנהגתי כאילו לא קרה דבר ואפילו לא שאלתי אותו ולו פעם אחת למה הוא לא נתן לי לשאת את הדגל מאז.

 

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: