קיבוץ עולה על הקרקע / חיים קדמי

 
קיבוץ עולה על הקרקע

חיים קדמי - [כפר מנחם]

איור מאת יעקב גוטרמן

   

[הקמת קיבוץ אדמית, ע"י גרעין ניר עוז]

 

כשנה לפני העלייה על הקרקע היינו בהכשרה בקיבוץ אילון ועינינו נשואות כל העת לכל אשר קורה למעלה על ההר.

איור מאת יעקב גוטרמן

מעקב יום יומי אחר התקדמות שלבי הקמת הקיבוץ. ידענו כי הסוכנות היהודית ונציגי הקיבוץ הארצי מנהלים משא ומתן ארוך ומיגע עם הבדואים היושבים על פסגת ההר, על מנת לפנותם מהמקום והרחקתם אל הגבול, קרוב למרכז הכפר. ובתמורה הוקצו להם שטחים, שולמו להם פיצויים ונבנו להם בתים.

 

בינתיים הונח קוו מים מהעמק, שעלה וטיפס במורדות ההר עד לפסגה, לקיבוץ. המשאבה שהוצבה למטה דחפה בעוצמה רבה את המים בצינור העבה בקצב קבוע וקולה נשמע למרחק כקול הלמות תוף. טרקטורים פרצו דרך ארוכה ומפותלת, לאורך תוואי שביל העזים של הבדואים. דרך העפר הודקה בכורכר על ידי מכבשים וכלי הנדסה כבדים. הדרך החלה בעמק ליד כביש העיירה שלומי, טיפסה ועלתה בסיבובים חדים ותלולים. פה ושם התייצבה על פסגת ההר כאשר תהום פעורה מימין ומשמאל, דבר שחייב את פורצי הדרך להרחיב את הקטעים האלה בצורה מסיבית ולבנות בירכתים חומות אבנים כדי להבטיח שרכב לא יסטה ולא ידרדר חלילה.

 

המשכנו לנהל שיחות עם מזכירות הקיבוץ הארצי בתביעה לצרף אלינו גרעין עירוני או בוגרי חברות נוער מאחד הקיבוצים כדי לחזק אותנו לקראת הקמת קיבוץ אדמית. הייה לנו חשש, שלימים התברר כמוצדק, שגרעין עם מספר קטן של חברים עשוי להיקלע לקשיים חברתיים וכלכליים עקב עומס הפעילות שיצטרך לשאת כל חבר. ידענו שזה יבוא לביטוי בשמירה, ובעבודה מחוץ לקיבוץ במשך תקופה ארוכה, באשר בתחילה לא יהיו מקומות עבודה לכולם בתוך הקיבוץ. התכנון הייה כי את השירותים הרפואיים, בית ילדים וגן ילדים נקבל בקיבוץ אילון. לפי התכנית, כל בוקר אמורה לצאת הסעה שתיקח איתה את הילדים [ילד ראשון כבר היה, לזוג הראשון בגרעין], וכן את החברים העובדים בקיבוץ אילון או בשדות המשק בעמק, ואחר הצהרים בתום יום העבודה וסיום הגן תאסוף אותם ותחזירם הביתה לאדמית.

 

תביעתנו הושבה ריקם פעם אחר פעם. אבל זה לא ריפה את ידינו והמשכנו להתנהל ולהתארגן לקראת העלייה על הקרקע.

 

 במחצית הראשונה של שנת 1958 השתרכו בכבדות שתי משאיות וטנדר, במעלה ההר על דרך הכורכר המפותלת, בואך רמת אדמית. שתי משאיות עמוסות בציוד ובחברי הגרעין, גרעין "ניר עוז". הצפיפות הייתה רבה. ישבנו על המזרונים, על המיטות הגלויות, על הציוד החקלאי, על שקי הבגדים, כול פינת ישיבה אפשרית נתפסה. והכול תוך שירה צחוקים והמולה רבה. בהתרוממות רוח וגאווה נחתנו ברמת אדמית. בצהרי אותו יום הפכה הקמת קיבוץ אדמית לעובדה.

 

רוח הרים קלילה ליטפה את פנינו במשב מרענן. הרגשנו כאילו כוח נעלם בא לפתע מאן שהוא, ומשחרר אותנו מן הדחיסות המעיקה שהיינו שרויים בה ימים רבים של טרם העלייה על הקרקע. השינוי הייה חד, מידי, מפתיע ומהנה כאחד. התמלאנו במעין אופוריה בלתי מוסברת, עד לבלי הכר. לא ידענו את עצמנו מאושר. דמינו לזוג מאושר שזה עתה הביא ילד לעולם.

 

התחלנו בפריקת הציוד מהמשאיות והעברנו את הפריטים מיד ליד. עמדנו בשורה ליד המשאית ואחד החברים עמד למעלה על המשאית, משך את הציוד והעבירו לראשון, וזה לעומד לידו וזה לשלישי וכך הלאה עד הסוף. כך נשמר הסדר ובעיקר הציוד. החפצים האישיים נלקחו לחדרים שחולקו לחברים מבעוד מועד. הציוד המשותף רוכז בינתיים בחדר האוכל. הבתים כבר היו מוכנים לאכלוס מלבד עבודות גימור חיצוניות, כך שניתן הייה להתגורר בהם. הבתים היו בני שתי קומות כל אחד ובכל בית ארבע יחידות דיור. בכל יחידה הייה חדר שינה, פרוזדור קטן, חדרון המיועד למקלחת ושירותים שהייה ערום, ללא מקלחת וללא שירותים, רק הכנה בלבד. זאת כדי שנאלץ להשתמש במקלחת הציבורית, זו הייתה החלטה נבונה. שכן המקלחת הציבורית, חדר האוכל המשותף והקומונה שהיא מחסן הבגדים המשותף סימלו עדיין את בסיס חיי השיתוף שלנו בקיבוץ. וחשוב הייה שלא נשכח זאת.

 

ערב ראשון בקיבוץ שלנו. עינינו משקיפות ללא ליאות אחר שנויי הנוף הקסום המתחולל לאיטו כשאור היום הולך ונעלם ודמדומי ערב קרבים ובאים. הרחק באופק לבשו השמים אדרת אדומה משהו. אין זאת כי אם עומדים הם לקבל את השמש בשקיעתה. רוח ההרים גברה והפכה קרירה יותר. כאילו היא אשר הביאה בכנפיה הבהובי אורות ראשונים מאי שם, הרחק מעבר להר, מהעמק ולאורך החוף, בואכה מפרץ חיפה ומורדות הכרמל.

 

לא עבר זמן וחשכה אפפה את ההר והלילה לא המתין. אני פה הוא אומר ומסלק באחת את דמדומי הערב. כן, הלילה הוא עתה מלך ההרים, הגבעות, העמקים החורשות, הישובים וכול אשר איתם. הוא מחבק את כולם, לילה בהיר. בחדרים דולקים אורות ראשונים והם מציצים גם מהמקלחת, מחדר האוכל ומעמודי התאורה בחצר וכולם מכריזים אנחנו פה. קיבוץ חדש על ההר בגבול הצפון.

 

בוקר יום חדש ועודנו חולמים. מביטים האחד בשני, כולם בכולם ומתקשים להאמין. אנחנו לבד, רק חברי הגרעין בקיבוץ החדש, שלנו. האם זה אמיתי? האם זה הבית שלנו? האם התגשם לו החלום? עדיין איננו קולטים ומתקשים לעכל את המציאות החדשה ואת גודל האחריות שנטלנו על עצמנו. נכון, כול העת האמנו כי הדרך בה בחרנו היא הדרך הנכונה וכי טוב עשינו כאשר חתרנו ל"הגשמה" להקמת קיבוץ. והנה החלום הפך למציאות. התקווה שלנו היא לבנות עתיד חדש לנו ולילדינו, מקום בו נשקיע את כל אשר למדנו בילדותנו ובצעירותינו בחברה הקיבוצית, וניצוק תבנית מעט שונה וגוון חדש וחזק משלנו, דבר שלא ניתן הייה לעשות במערכת בה חיינו בעבר, האם נעמוד בכך, האם נצליח ?

 

הקיבוץ הארצי, הצמיד לנו מדריך מלווה, חבר קיבוץ אילון. תפקידו להיות מדריך, מנחה חברתי משקי וכן מתאם שלנו עם הקיבוץ. התחלנו להתנהל כמו קיבוץ לכל דבר. בימים הראשונים ישבנו, חברי המזכירות וועדת המשק על מנת להכין את תכנית העבודה והגידולים לשנה הקרובה ולעתיד. הגדרנו תחילה את מיקום המטעים הנשירים, מיקום גן הירק, הלול, אזור המוסך לטרקטור, חשמלייה, מסגריה קטנה ועוד. חולקו מקומות העבודה בתוך הקיבוץ ומחוצה לו, בשדות העמק, [קיבלנו מטע בננות וכרם ענבים], ועבודות חוץ בקיבוץ אילון.

 

החודשים הראשונים נראו קצת מבולבלים, מה קודם למה. החלטנו לתת עדיפות לעבודות סיקול ובירוא השטח. שאם לא כן לא הייה עולה בידינו להתחיל בהקמת ענפי חקלאות למיניהם. וכך עברו עלינו ימים רבים של עבודה קשה בסיקול האבנים בשדות, על מנת להכשירם למטעים, לגן ירק לשטחי נוי, ולשטחי ייעור. תוך כדי עבודות אלה נטענו אלפי עצים בפסגת ההר ובמורדותיו. הלילות הראשונים, למרות ימי העבודה המפרכים, היו לילות של פורקן. פורקן הגוף והנפש. אין להתפלא, הייה זה פועל יוצא של חודשים רבים ספוגי לחצים, הכנות נפשיות ופיזיות תוך המתנה לעליה על הקרקע. התאספנו מידי ערב בחדר האוכל העלינו רעיונות, הצענו הצעות, וטווינו תקוות ותוכניות לעתיד. אחד אומר צריך להקים מיד מפעל תעשייה. אחר אומר יש לבנות יחידות נופש ושלישי מציע לפתוח חנות ולמכור מוצרים לבדואים בסביבה [זה דווקא הצליח]. שלישי מסביר לכולם אלו סוגים של עצים נשירים ואלו ירקות יש לגדל. ואולי המקום הגבוה עם האוויר הצח, מתאים במיוחד לגידולים שאנו לא יודעים עליהם ולמה שלא נתייעץ עם הסוכנות היהודית צועק זה שיושב בסוף השורה, להם יש מדריכים חקלאיים. אבל אחרי כול ההצעות, הצעקות והויכוחים, כאשר נדמו הקולות, חתמנו את הלילה בריקודים סוערים ובשירה סוחפת.

 

טקס העלייה על הקרקע, נערך כעבור חודש. הזמנו נציגים מיישובי הסביבה, את נציגי הקיבוץ הארצי, נציגי הסוכנות היהודית, אנשי ק.ק.ל, משלחת של הבדואים השכנים ומפקדי משמר הגבול באזור, שליוו אותנו מיום העלייה על הקרקע. ולא שכחנו כמובן להזמין את בני המשפחה וקרובים. בכניסה לקיבוץ וברחבה ליד חדר האוכל, הצבנו תרנים ועליהם הנפנו את דגלי הלאום. חדר האוכל קושט ובמה גדולה הוצבה בפתחו. גם מקהלה של חברי הקיבוץ הייתה מוכנה לקראת האירוע. בכל ההכנות הללו הייה משהו שחימם את הלב, שהרי זו החתונה שלנו. הנישואים של הגרעין עם קיבוץ אדמית.

 

הטקס נפתח והנואמים עלו בזה אחר זה ונתנו את ברכתם. נישאו נאומים על חזון והתיישבות, ושליחות לאומית, וכיבוש האדמה, ואתם חוליה בחומת המגן בגבול הצפון. ואנו אתכם, ונסייע לכם ככל אשר נוכל ו.ו.ו.ו.ו. ועמדה שם בצד אישה מבוגרת, אימא שלי. עומדת, ממתינה ומשתאה ולא מבינה דבר מההמולה ומהנאומים. נראה כי מעייניה אינם נתונים כלל לדברי הנואמים. היא עומדת וממתינה שבנה, מזכיר הקיבוץ, יעלה ויאמר את דברו. והוא עלה על הבמה וסיפר על חברת הנוער שהתחילה את דרכה בקיבוץ עמיר, על קבוצת הנערים והנערות שהגיעו לקיבוץ מקצות הארץ, חלקם מבתים קשים וחלקם מהיותם ילדי תנועת השומר-הצעיר בעיר, וכיצד הפכו במשך השנים לגרעין מלוכד. תוך מאבק וקשיי הסתגלות לקיבוץ ולחיים בצוותא. ומאידך התנתקות מהבית, מההורים, מהאחים ומחברי ילדות. הוא סיפר על תקופת הלימודים וההכשרה שקיבלה חברת-הנוער בקיבוץ עמיר, ועל הכשרת הגרעין בקיבוץ אילון. על תקופת הנח"ל, על ההכשרה בקיבוצים האחרים בהם היו בתוך תקופת השרות ואחרי השחרור. ולא פסח על המאבקים שהיו לגרעין עם מוסדות הקיבוץ הארצי להקמת הקיבוץ, עד שהגיעו לרגע זה. והוא סיים: אני מקווה בכול לבי שכל שנאמר כאן על ידי הנואמים אכן יקוים. אנחנו נעשה את המוטל עלינו ונפעל להפוך את החלום שלנו הנקרא 'קיבוץ אדמית', למציאות. ובטרם ירדתי מהבמה נשמעו מהצד מחיאות כפיים ראשונות, בודדות, שלה, של אימא שלי. ואחריה מחיאות כפיים של יתר המשתתפים בטקס. ירדתי אליה ונשקתי על לחיה, פניה קרנו מאושר. הבן שלה הייה שם על הבמה.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: