השביל אל הבריחה / הגר רבינוביץ

השביל אל הבריחה

הגר רבינוביץ - כרמיה

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ברגליים מהירות יוצאת מהחדר, מניחה לדלת להיסגר מעצמה, גומעת את המדרגות וכבר פוסעת בצעדים קטנים ספק בטוחים ספק מהססים אל המדרכה הראשית.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא מסבה מבטה לאחור. ראשה מורד ומשפיל את עיניה אל כפות רגליה הממהרות ללכת הלאה.

 

הכעס מכווץ את כתפיה ומושך אותן כלפי מטה וערפה כבד מנשוא. הכאב דוקר בבטנה ומתחיל לטפס משיפולי הבטן אל הריאות, ממלא אותן בדמעות, הולך וממלא.

 

על המדרכה המובילה מחדר ההורים לחדר האוכל העוברת דרך בתי הילדים פוסעת במהירות עיקשת ילדה לבושה מכנסיים קצרים המסתיימים בגומי, חולצה בתוך המכנסיים, שיער מתולתל, מסורק חצי קוקו, המחשבות נושאות את רגליה היחפות המחפשות מחבוא.

 

תחת עץ הז'אקרנדה רחב הענפים המכוסה בפרחים ורודים לבנים בינות הצללים הנופלים ומתארכים מנסה לצמצמם את נוכחותה. נעמדת בגבה למדרכה כתפיה מכונסות עוד יותר בעצמן ודמעותיה לאט נקוות בגרונה, לוחצות צורבות.

 

אני יודעת שהיא לא תחפש אחרי, אני בטוחה שהיא יושבת בחדר עסוקה בקריאה ולא מתכוונת בכלל למצוא אותי. למה שתמצא אותי, אני בכלל לא חסרה לה. היא בכלל לא יודעת כמה שפגעה בי. היא בכלל לא מרגישה...

 

והדמעות שמחפשות מוצא, מתפרצות מבעד לעיניה, הכתפיים רועדות וקול לא נשמע.

למה הם לא יוצאים לחפש אותי? אני רוצה שכבר ימצאו אותי, כמה זמן הם יכולים לחכות? למה אני בכלל לא חשובה להם?...

 

מרחוק נשמעים קולות של הורים הקוראים לילדיהם לבוא הביתה, קולות של ציפורים המוצאות את משכנן ללילה, כלבים נובחים. פה ושם נדלקים אורות בחדרי החברים הקרובים. וכאן תחת העץ הצללים מעמיקים והחושך נהיה מוחשי יותר ויותר.

 

עוד מעט כבר ערב... וצריך לחזור לבית ילדים, מי ילווה אותי? מי ייקח אותי לשם? מה הם יגידו שהלכתי לאיבוד? למה הם לא מוצאים אותי בעצם?

 

החדר וההורים פתאום כל כך רחוקים והכל כל כך זר. כאילו חיים בעולם אחר.

 

קריאה מתקרבת קוראת "טל! טלטול! איפה את?" הקריאה כמו חודרת בינות מעטפת ענפי הז'אקרנדה, מאירה את הצללים, מרימה את הראש להקשיב, לשמוע, להרגיש.

 

"איפה היית? חיפשנו אותך! דאגנו כל כך! חשבנו שיצאת לשחק ופתאום החשיך... לא ידענו לאיזה כיוון הלכת. בואי נלך כבר מאוחר..."

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: