תפוחי ודונטלה / גיורא שנר

 

תפוחי ודונטלה

גיורא שנר - לוחמי הגיטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

תפוחי היה מביט בדונטלה בעיניים מזוגגות, מרוחקות וחסרות מבע.

איור מאת יעקב גוטרמן

לא תמיד ידענו לומר מה עובר בליבו של תפוחי כאשר הוא מביט בה כך. האם אהבה הפיקו אותן עיניים אפורות, דלוחות ומצומצמות נוכח קרני השמש המכות, חבויות בין קמטי החיים ומשא הזמן. האם ידו העוברת על גבה, יד אוהבת הייתה, יד שופעת חיבה, או רק מרסנת ונוהגת באדנות מעשה בעל בית? האם נקשרה נפשו של החלוץ הקשיש - השונה כל כך מהאחרים בהיותו יליד הארץ - בנפשה של דונטלה, או שמא רק חובת העבודה המקודשת של תנועת העבודה היא שעמדה עליו לעשות מעשה? האם הדאגה לבריאותה של בת טיפוחיו, היא שהניחה על גבה שמיכה ישנה ומהוהה לשמרה מטיפות הגשם הניתך, או רק החשש כי רע אם יאונה לה, יקפח את משמרתו ואת תכליתו?

 

שעות ארוכות היו השניים מבלים יחדיו בשבילי הקיבוץ, טופפים להם באיטיות עיקשת חוצה זמנים וגבולות, נעים להם כמקשה אחת, כשני חלקים שאין לאחד חיים ללא רעהו, אינם מסגירים את רגשותיהם ואינם טרודים במה יאמרו הבריות. לעיתים התגנב שביב חיוך לפלדת העיניים הדהויות, כאומר: "מי אתם ומה אתם כי תנסו לרדת לפשרנו," ופדחתו על אניצי השערות שבה, הצומחות מתוך הראש הקרח צרוב השמש, שריד לתפארת שהייתה ואיננה, הייתה אז שוקעת משהו אל תוך כתפיו המתריסות כצוק סלע קדמון.

 

דונטלה הייתה בוטשת ברגלה ומביטה אל העולם בשתי עיניים חומות וגדולות שעצב מהול בחכמת חיים נשקפים מתוכן. האם יצאה נפשה אל ידו הלוטפת של תפוחי? אין לדעת, הואיל היא מעולם לא סיפרה.

 

דונטלה לא ניחנה בחיטוב גוף וצוואר ברבורי. רגליה כבדות היו, מגושמות משהו, ראשה מסורבל מעט, כאילו לא נשלמה בו מלאכת המפסלת, והילוכה כבד ובִיצתי. שערה הספק חום ספק זהוב היה מדובלל, יבש וחסר ברק.

 

אף תפוחי לא התהדר במראהו, עוף זר ומוזר היה להכעיס. רגליו הדקיקות והמעוקמות השתרבבו תדיר מתוך זוג מכנסי חאקי מהוהים, נעולות בסנדלים תנכיות תרתי משמע. כה עתיקים היו הסנדלים הללו, עד כי שוב לא יכולת להבחין בצבעם המקורי, ורצועת הרכיסה נטולת האבזם מחוזקת הייתה בחוט ברזל. כובע טמבל, אף הוא בחאקי, ששוליו רחבים מעט ומוטים החוצה בזווית כלשהי - שלא כטמבלים הרגילים ששוליהם נמשכו מטה בקוו אחד - כיסו תדיר את קרחתו הצרובה, שכיכבה תדיר בתחרות הקרחות שנהגו הילדים לקיים בין הקרחים המובילים בקיבוץ: הנגבי, משה הלבן, מנשה המיספואניק ויוסקה הפוליטרוק, שלא נתן יום עבודה הגון בחייו והיה מסתובב תדיר בלשכות גדולי התנועה, חמוש בתיק עור הבסבורגי וז'קט מפוספס ששיווה לו ארשת חשובה.

 

תפוחי עטה את חליפת המדים המפוארת הזו בנאמנות, באדיקות ובמסירות, כמו הייתה לו עור שני. בין אם בגשם זלעפות ובין אם בשרב היוקד - טמבל, מכנסיים וסנדלים.

 

לעתים, כאשר תכפה הסערה ונהרות שטפו משמי העופרת, היה מכסה את כתפיו בשק יוטה גס ועבש ועל גבה של דונטלה משליך את השמיכה הישנה. דונטלה הייתה מפנה אליו אז את ראשה ואומרת לו באלם: "תודה, אך אין צורך".

 

הילדים היו מביטים אז בצמד המוזר המהלך בגשם הכבד בכסותו המוזרה אף יותר, ומגחכים לעצמם.

 

ולכן, כאשר עשתה לה השמועה כנפיים כי תפוחי בעט בזעם באחד הילדים וגרם לו חבלות קשות, היה הקיבוץ כמרקחה.

 

"לא יכול להיות!" אמרו החברים בישבם בחדר האוכל, לוגמים בקולניות ממרק הכרוב הפושר ומנידים את ראשם כלא מאמינים. האיש שקט, חי לו בעולמו הסדור והמרוחק ואינו מעורב עם הבריות. מה לו כי ירים רגלו על ילד?

 

אך לא על אירוע שכזה יעברו המוסדות לסדר היום. לא יעלה על הדעת! תפוחי זומן לבירור במזכירות כשהיא מחוזקת בוועדת החינוך, שהרי אין כהרמת יד (או רגל במקרה שלפנינו) פגיעה קשה באורחות חיינו הקיבוציים.

 

בשעה היעודה נכנס האיש על טמבלו וסנדליו לצריף המזכירות ונותר עומד בקרן זווית, מכונס בעצמו אך לא מבויש. חדי העין יכלו להבחין כי ללא מורא וללא שפלות רוח עמד הוא שותק כנגד הממסד, מחכה למזכיר שיפתח ואינו שועה לבקשתו כי ישב.

 

"הרמת יד בביתנו הקיבוצי הוא מעשה שלא ייעשה," פתח המזכיר בטון מחנך ונוזף כאחד. "קל וחומר כשהיא מכוונת כלפי ילד שאינו יכול להתגונן."

 

למשמע המשפט האחרון זקף תפוחי את ראשו, הישיר מבט אפור לעבר הנוכחים והמילים יצאו מפיו כמו מאליהן:

"זאת לא הפעם הראשונה שהוא עושה זאת", אמר בשקט, בעוד החברים הנכבדים מטים אוזנם בסקרנות רצינית ומוכיחה לאמור: "מה כבר יכול היה לעשות?"

 

"זאת לא הפעם הראשונה שהוא מתגנב אל דונטלה מאחור, דוקר אותה ברשעות ואף נהנה לראותה בוטשת ברגלה מכאב. יותר מפעם אחת הזהרתי אותו שיחדל, אך הוא בשלו. אף לָך אמרתי, כי הילד מתעלל בסוסה, אך את פטרת אותי בתנועת יד מזלזלת 'כי זה רק מעשה קונדס'," הפנה תפוחי אצבע מוכיחה לעבר רכזת ועדת החינוך שישבה. מולו מלאת חשיבות פדגוגית. "התאכזרות לבעלי חיים היא מעשה מתועב שיוביל להתאכזרות לבני אדם, והתעלמות מכך חמורה שבעתיים. גם האמירה שבעטתי בילד אין לה שחר, רק הדפתי אותו מהסוסה והוא החליק בבוץ ונפל, ובמו ידיי עזרתי לו לקום. אין כמו סילוף העובדות כדי להסתיר מעשה עוולה, ואין כבירור הזה לכפר על איוולת. ועכשיו תסלחו לי, כי דונטלה מחכה לי שניקח את הכביסה לבתי הילדים." אמר ויצא החוצה, משאיר את החברים פעורי פה.

 

בהמשך היו הכול היו עסוקים בוויכוח סוער על דברי תפוחי, הכול למעט חבר המזכירות אלטמן, שלא חדל מלהפוך בראשו, מנין לו לתפוחי המרופט והמשלומפר העברית המשובחת והעשירה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: