סנדלרות שיניים / גיורא שנר

 

סנדלרות שיניים

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בלילה ההוא נדדה שנתו של גידי. המחשבות על הפורענות המזומנת לו ביום המחרת, טרפו את מנוחתו והרחיקו את השינה ממנו והלאה.

איור מאת יעקב גוטרמן

אך זה סיים שעות מספר קודם לכן, לנקות את צלחתו מהפירה הספוג ברוטב הבשר של ארוחת הצהריים, מסיט את כסאו לאחור וחופז לצאת אל הדשא והכדורגל של אחר צהריים זיווני, והנה מנחיתה עליו יפה המטפלת את בשורת האיוב: "מחר בשתיים יש לך תור לרופא שיניים, תדאג לא לאחר!"

 

"אבל מה פתאום?!" התקומם גידי, "מה פתאום רופא שיניים! אין לי חורים ולא כואב לי שום דבר. אני לא מסכים ללכת אל הסנדלר הזה ועוד אחרי הצהריים כשהוא כבר עייף!"

 

"אל תתווכח," השיבה לו יפה, מצליחה אך בקושי להבליע את החיוך הרחב שעמד להתפרץ לו, למשמע 'הסנדלר הזה'.

 

ואם ייפלא בעיניכם מה עניינן של הסנדלרות והעייפות לסיפורנו זה, הרי שהתשובות מזומנות לכם בהמשכו, אם אך תואילו להמשיך ולקרוא.

 

רצה הגורל והסנדלרייה ומרפאת השיניים שכנו זו לצד זו בצריף שוודי חבוט ונושן, שבעבר שימש למגורים. ואם אך תקראו מעט דרור לקבעון המחשבה הנוטה לקנן בכולנו, כי אז לא תוכלו שלא להודות כי ניתן למצוא לא מעט דמיון בין מלאכת הסנדלרות וחכמת רפואת השיניים, באשר שתיהן עוסקות בשיוף, קידוח ונעיצת חפצים חדים בעור ובבשר, ושלזאת גם לזאת דרושה תבונת כפיים.

 

ויש לדעת שבימים ההם, טרם בא החשמל למחוזותינו בנחשול אדיר וסוחף של מאוושים, מזמזמים ונוהמים, נכונים לעשות כל מלאכה, והמכונה האימתנית שפיארה את מרפאת השיניים וקדחה בלהט בניבים וטוחנות ולפעמים אף נדדה מבלי משים גם לחניכיים, לא מהחשמל שאבה את כוחה כי אם מרגלו המדוושת של הרופא, וככל שנקפו השעות כך עייפה הרגל על הדוושה והואט סיבובה של המחט הקודחת בשן, ואין כמקדח הסובב לאיטו בשן דואבת להעלות גלי כאב וסבל. אלא שבינתיים הגיע החשמל והמרפאה זכתה בציוד מתאים. אשר על כן, בעוד שבסנדלרייה עלזה הלמות הפטיש וצהל רחש המכונה המשייפת, הרי שמהמרפאה בקעו לא אחת זעקות כאב ושבר, פולחות לב ויורדות חדרי בטן. וכה כבדה המערכה, עד כי החברים שיצאו ממנה בפנים מעונות ומיוסרות, תהו בינם לבין עצמם אם לא נתחלפו להם התפקידים בין הסנדלר והרופא.

 

אך צחוק הגורל הוא שדווקא הסנדלר שמלאכתו פשוטה וכליו גסים, היה איש קטן קומה, עדין נפש וחביב על הבריות, ואילו הרופא שמכשיריו עדינים, התברך בגוף גדול ובריא בשר ונהג בקולניות גסה שאינה מכבדת את בעליה. נכנס היה, מעשה בעל בית, לחדר האוכל בטרם החל יום עבודתו כדי למלא את כרסו בארוחת בוקר דשנה, וכה הרגיש כבתוך שלו, עד כי לא הסתפק באכילה ונהג להטמין בכיסיו הרחבים שתי ביצים קשות - אחת בכל כיס.

 

אבל לא לעולם חוסן! יום בהיר אחד החליט החבר פיליפ ברוורמן, מגולת רומניה, לעשות מעשה, ואין לדעת האם כי קצה נפשו בהתנהגותו הנלוזה של הרופא, או כי יצא מבין ידיו בשן ועין תרתי משמע, או כי סתם תכפה עליו רוח הקונדסות שלא אחת פיעמה בו, בעיקר עת היה מתגנב מאחורינו, הילדים, ויורה את אצבעו באוזנינו עד כי להטו שעות בכאב. מכל מקום, בראות פיליפ את הרופא הקרב אל עגלת ההגשה בצעד בוטח כדי לשלוח ידו לסל הביצים, מהר והחליף בין זה של הקשות לזה של הרכות. הרופא, שלא הבחין בהחלפה המהירה, תחב כהרגלו את הביצים לתוך כיסיו ופנה לילך לו, אינו מודע לשתי פצצות הזמן הצהובות המתקתקות בכיסיו.

 

ופיליפ? הוא קרב אל הדוקטור הנכבד בחיוך מאיר עיניים כמי ששמח לראותו, ותוך שהוא קורא בחדווה: "מה שלומך דוקטור?" הניף ידיו לצדדים וטפח בעוז על שני כיסיו של זה, ובתוך שניות החלו לזרום שני פלגי חלמון זוהרים בצהוב, במורד מכנסי החאקי של המגוהצים למשעי.

 

הדעות חלוקות היו, האם נכון נהג פיליפ במעשהו, והאם לא חטא בכך שבייש את הרופא ברבים, באשר זה עמד נכלם ונבוך, אינו יודע את אשר יעשה למראה מכנסיו המוכתמים בצהוב עז. אך בהביטך סביב לא ראית חמלה בעיניי החברים, חלקם נדו בראשם כאומרים: "כך יאה למי שנוטל משאינו שלו," וחלקם צהלו בגיחוך רחב כמסכימים על כך ש"מגיע לו". רק החברה רוז'קה, מגולת פולנייה הידועה באמות המוסר הגבוהות שלה, הנידה בראשה בתנועת אי הסכמה נחרצת, ומיהרה לסייע לדוקטור הנכלם במטלית רטובה שלא הועילה הרבה.

 

בין כך ובין כך, לא מצא לו גידי מנוח ביום המחרת והתקשה להתרכז בלימודים. אפילו שיעור הטבע שכה אהב לא הצליח להסיח את דעתו מהצרה המתרגשת ובאה עליו בדמות רופא השיניים המאיים, ומוחו היה טרוד ועסוק בשאלה, כיצד ימלט את נפשו מרוע הגזירה.

 

מרפאת השיניים נדמתה בעיניי הכול כארץ גזירה ולא בכדי. רק פעם אחת פקד אותה גידי בעבר, אך כמילות השיר: "זכרונה לעולם לא יסוף". המראות והריחות עדיין חיו בו כאילו התרחשו אך אתמול, ויותר מהכול נחרט בזיכרונו הציור האיום שהיה מרוח לכל אורך הקיר בחדר ההמתנה הזעיר, ובו איש שפניו מעוותות ומיוסרות בכאב עז, תחבושת גדולה חובקת את ראשו מלסת עד קודקוד בקשר גדול ארוך שנצים, ורופא מקריח, סמוק פנים ונוטף זעה, שולף בצבת ענקים שן אימתנית מהפה הפעור לרווחה בזעקת כאב אילמת.

 

"איני יודע מה הם מנסים להשיג בציור המזוויע הזה," חשב אז גידי בליבו, "אבל אם בכוונתם לעודד ילדים לבקר אצל רופא השיניים, הרי אין ספק שנכשלו כישלון חרוץ".

 

גידי זכר היטב כיצד נטלה אותו המטפלת בזרועו ומשכה אותו כמעט בכוח לחדר הטיפולים המנוכר, שהיה מלא כמעט כולו במכונה גדולה עתירת זרועות מאיימות וכיסא מוזר וארוך משענת. על הקיר מנגד היה איור של שן גדולה על כל מרכיביה, תעלותיה ועצביה החשופים והמאדימים, איור שגידי מצא אותו גרוע אף מזה שבכניסה, ואת הכול אפף ריח חריף ובלתי נעים שלא ניתן היה לעמוד על טיבו.

 

מולו, גבוה כרסתני ועוטה חלוק לבן לא מכופתר, ניצב לו רופא השיניים, גדול ומאיים כטרוֹל נורדי, שערו דליל, מקליש ומשוך לאחור, לחייו סמוקות ותפוחות ועיני הדג הקרות שלו, נטולות רגש וחמלה, מביטות בגידי כאילו היה איזה כלי קיבול שידיתו נשברה ויש להטליאה למקומה.

 

"בוא שב על הכיסא ואל תפחד," שמע לפתע משמאלו קול אישה שקט ורך בעל מבטא זר.

 

גידי הסב את ראשו לעבר אישה קטנה צהובת שער שמשקפיים דקים שמוטים על חוטמה הנשרי, אף היא בחלוק לבן, וזיהה את שרקה, אימה של דיתה מכתה ה' - הכיתה הגדולה בקיבוץ.

 

אביה של דיתה, ירמי המחסנאי, היה איש עמל חרוץ שמלאכתו מפרכת וקשה. לבוש אך בתחתוני עבודה אפורים - מראה שהיה מעלה פרצי צחוק אצל הילדים, באשר לא אחת בצבצו מתוכם איבריו המוצנעים - האת שבידיו ננעצת ומונפת, ננעצת ומונפת, היה טורח ומתייגע שעות ארוכות בשמש הקופחת בהכנת תערובת מזון מרוכז לפרות ברפת - כוספת סויה צהבהבה וריחנית, פולפה יבשה ודוקרנית של סלק סוכר וחרובים גרוסים, שהיו ממתק חביב על ילדי הקיבוץ אי אז בימים של צנע ומחסור.

 

גידי הביט בשרקה, מנסה למצוא מעט רחמים בעיניה האפורות, אך לשווא. החדר הדחוס לא הכיל אף לא כזית מהמצרך הזה, ותחת זאת היה מלא כולו בתכליתיות קרה שמטרתה אחת - להכאיב לו.

 

ברגליים רועדות ולב מפרפר התיישב לו על הכיסא המצופה כיסוי פלסטי אפור ומוכתם, גופו זקוף נוקשה וצפוד כמכין עצמו לנורא מכול.

 

"לא ככה," נזפה בו שרקה, "הישען לאחור והנח את ראשך על המשענת".

 

גידי הטה את גופו לאחור ונתן לראשו לצנוח בין שתי התומכות, ממש כנידון למוות המניח את צווארו על הגיליוטינה.

בזווית עיניו הפעורות בבעתה, ראה את הטרול האימתני קרב אל פיו הפעור ומיד חש באצבעותיו השמנמנות, שלהפתעתו היו חמימות ונעימות, אך עם זאת תובעניות וגסות, הנסגרות על לחייו, מסיטות אותן לעברו ומפשקות אותן לרווחה - כל זאת בהעלם אחד. ליבו הלם בכוח כארנב מבוהל בעת שראה את היד הוורדרדה האוחזת במראה חודרת אל פיו חסר הישע, בעוד היד השנייה החמושה במקדח קרבה אל חניכיו החשופים. הנה יישמע באוזניו קול הזמזום המצמית, הנה תינעץ המחט הסובבת בבשר השן, גידי התכווץ כגור מבוהל.... ואז אירע לו הנס המיוחל - הפסקת חשמל!

 

אלומת האור הלבן והמסמא שהפיקה המנורה שמעליו, כבתה לה, ורחש מאוורר התקרה הגדול נדם. מערת פיו המוארת והחשופה לידיים המפשפשות בגסות, חשכה באחת, ושיניו שהאור העז חשף בהן כל חריץ וגוון עד כי הפכו למעין פסלים, שבו לעמימותן.

 

גידי נותר לשבת על הכיסא עוד מספר דקות, נושא תפילה חרישית לאלוהי החשמל שימשיך לעמוד בפרץ, ומשזאת נענתה והחשמל בושש לשוב, שלחה אותו שרקה לדרכו.

 

"אבל היום! מי יציל אותי היום מהסנדלר הזה," שב ושאל את עצמו שוב ושוב, בעוד השעות נוקפות, שעת העלייה לעולה קרבה והולכת, והוא אינו מוצא תירוץ מנצח.

 

והנה הגיעה השעה! גידי שכמעט לא נגע בארוחת הצהרים, נכנס למקלחת לצחצח את שיניו בטרם יפקיר אותם לידי ה'סנדלר', ובלב כבד שם פעמיו לעבר מרפאת השיניים בצדו השני של הקיבוץ. לאט, לאט, בעצלתיים, עשה גידי את דרכו במעלה הגבעה, אולי יקרה משהו בדרך, מי יודע? אך לשווא. הנה מלבינה לה דלת המרפאה בקיר העץ החום זהבהב, הנה יבוא באפו הריח המבחיל והמצמית שעוד נותר בנחיריו מהביקור ההוא. לאט ובתנועה מהוססת שלח ידו לעבר ידית הדלת ואז...

 

"אההה! אההה!" החרידה אותו זעקת כאב שהקפיאה אותו במקומו.

 

"אההה, אההה!" והפעם ביתר שאת, פלחה זעקת הכאב את האוויר וגידי שהליט את אזניו בידיו, הצליח לזהות בה את קולו של זבולון הפרדסן, אביו של ספי בן כיתתו.

 

"זה לא כואב, נתתי מים קרים", שמע את נהמתו הכועסת של הטרול, אבל לגידי זה הספיק! הוא משך את ידו מידית הדלת, סב על עקבותיו ונס משם בבהלה מבלי להפנות ראשו לאחור. רגליו הקצרות נשאו אותו כל עוד נפשו בו במורד הכביש המוליך לבתי הילדים, כשהוא יודע שאין שום כוח בעולם שיוכל להחזירו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: