נפתלי / גיורא שנר

 

נפתלי

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נפתלי לא הרגיש שבעיני הילדים בכיתה הוא בבחינת עוף מוזר במקצת.

איור מאת יעקב גוטרמן

שקט היה ומופנם, מבטו כבוש ודהוי, והילוכו הכבד, גמלוני וחסר חן. ממעט היה בדיבור וגם לעת שעשה שמוש שלא לצורך אכילה באותו איבר שנפער מתחת לאפו, היו המילים יוצאות ממנו כבדות וגולמיות, כאילו היה מגלגל סלעי בראשית מראש ההר.

 

"מה העניינים נפתול?"

 

"בסדר" הייתה נחלצת התשובה מפיו הקפוץ, כמשחה היוצאת מתוך שפופרת מעוכה ביד איתנים.

 

בוגר היה בשנה אף מהגדולים שבבני הכיתה שגם היא לא מקשה אחת הייתה, כי אם שתי כיתות שחוברו להן יחדיו בעת שהצעירים הוקפצו היישר לכיתה ג' בסיימם כתה א'.

 

אנחנו ידענו כי מסיבות שונות שלא היו מחוורות לנו אז די צרכן ושהיום מכונות "חוסר בשלות", אך בימים ההם היו הס מלהזכיר, לא עלה נפתלי לכיתה א' יחד עם בני גילו אלא נותר בגן לשנה נוספת "עד שיבשיל". עד היום בהתבונני לאחור מקנן הספק בליבי האם לא נותרה בו מעט מהבוסריות הילדותית גם בשנים הבאות.

 

באיטיות מהוססת ושקטה, שהנדיבים והמאמינים מבינכם יכול שיחשבו כמנומסת או למצער מחושבת, אך לנו הילדים, תסלחו לי, נראתה מגושמת, שלא לומר מטופשת, התנהל לו נפתלי בעצלתיים בשגרת חיי הבית הכולל, נוגע לא נוגע, מרגיש ולא מורגש וכל הליכתו מסוגרת וכבושה כאילו מבקש הוא להתכנס אל תוך עצמו ולצמצם את נוכחותו עד כי לא יבחין איש בצאתו ובבואו - לא לפגוע ולא להפגע.

 

על אף שהיה גדול מכולנו בגילו ובגופו, לא השכיל נפתלי לעשות שמוש מועיל במעלות הללו, כדי לרומם את מעמדו החברתי שהיה תמיד בשפל המדרגה. מעודו לא נבחר כחבר בוועדות הכיתה החשובות ובראשן "ועדת חברה" שהדיפה ניחוח קלוש של אליטה, ובימים המדוברים הייתה בשליטה מוחלטת של המין היפה. לעולם, נשרך היה מאחור בהתכנסויות ובאירועים, ממעט לקחת חלק ב"דיבור" הכיתתי בהפסקות, סביב שולחן האוכל וסתם במהלך ההתגודדות שבתום שעות הלימודים.

 

גם בכיתה לא עשה חייל, בינוני עד כדי להכעיס ואף למטה מזאת. כמי שכפאו שד היה מהלך בין הספרים והמחברות - עולם זר ומתנכר - כאותו דג שנשלה מן המים והוטל על הקרקע כשהוא מפרפר נואשות ופוער וסוגר את פיו משווע למעט אוויר. עילג היה בקראו את שעורי הבית או את הקטע הנלמד בכיתה, כתיבתו כבדה וחרטומית עד כדי חוסר יכולת להבינה ולרדת לפשרה, ומחשבתו איטית וגולמית.

 

"נפתלי דומה לאביו" נהגו החברים לומר והנידו לו בראשם בפטרונות חביבה שאינה נוטרת אך גם כבוד אין בה. "כמוהו כאביו, יהא קיבוצניק טוב, יעבוד באשר יאמרו לו, יעשה את אשר יגידו לו - המרכז, הסדרן, האחראי - בחריצות, בנאמנות, ובאיטיות מרגיזה המכריזה קבל עם: "זה הכול ואל תצפו ליותר". אביו של נפתלי לא נמנה על מייסדי הקיבוץ, אלא הגיע אליו מעט מאוחר יותר מקיבוץ שכן, לאחר שלא מצא בו את מקומו. עליו ועל שכמותו: שקטים ומסורים, שלעולם לא יתריסו כנגד הרשות, נעדרי אגו וחפים משאיפות הובלה ושררה, נטבעה האמירה השנונה והמרושעת משהו: "קיבוצניק טוב במובן הרע של המילה".

 

נפתלי היה כמילות השיר "גדול ושתקן" ולפיכך פסחו עליו הקטטות והתכתשויות שהבשילו חדשות לבקרים בעטיין של מילים בוטות, ויכוחים על זוטות, וסתם קללות וגידופים שנוהגים היינו לכבד בהן איש את רעהו בהתלהט הרוחות. נפתלי לא נדחף, לא גידף, לא סער בוויכוח וכמובן שמעודו לא הרים יד על חבר.

 

על אף עליבותו בדיבור ובמעש, מעולם לא התכבד בנחת זרועם של בריוני הכיתה, באשר היה גבוה וחזק מרובם. עם זאת, הללו ואף סתם נמושות שאין כוחם אלא בפיהם, לא חסכו ממנו את שבט לשונם והיו מתיחים בו עלבונות מלוא החופן - על קהות מחשבתו, גמלוניותו ובעיקר על חיתוך דיבורו האיטי והמאנפף שאין לכחד כי היה בלתי נעים לאוזן, שלא לומר מעצבן.

 

נפתלי לא השכיל להימלט ממלכודות השפה והדיבור שטמנו לו "חבריו" בעיקר הפחותים שבהם, בעצמם חבוטים ומרוטים, שהיו ששים להתעמר בנמוכים מהם ב"מדרג הניקור". הו, כמה הנאה מרושעת מצאו הללו בגררם את נפתלי אל מפלתו הוודאית. לכוד בפח התמימות ועקוד בחבל העלבון, היה מובל כשה לעולת הקרב המילולי, כקורבן תמיד של כבדות לשונו.

 

יותר מהכול אהבו הללו להרגיזו בהגיית שמו בהגזמה פראית שכל כולה רשעות צרופה: נפתווווווולסקי" היה זאביק ג' מושך את המילה באנפוף מעצבן, "נפפפפפפתולללללל" היה שב ומאריך הברות אחרות בניגון שונה שהיה מוציא את נפתלי משלוותו.

 

"נפתלייייייייי" היה גיל מחרה מחזיק אחרי זאביק ג' תוך שהוא מדגיש את היוד החרוקה וסוחט מאתנו גל צחקוקים כבושים וספוגים בשמחה לאיד.

 

נפתלי השקט והמיושב, שלעת הזאת כבר "עלה לו הדם לראש" היה מנסה להכות חזרה ב"זאבבבבבביק" ארוך משלו, אינו מבין כי לזאת בדיוק ציפו המתנכלים לו. ה"זאבבבבבביק" יצא מפיו כנהמת דוב המגיח ממאורתו - עילגת ורצוצה וכל שהצליחה היה לעורר גלי צחוק מהסובבים אותו.

 

נפתלי בהבינו כי הובס, היה מצמצם את גביניו, מכנס את ראשו אל בין כתפיו ומסתלק לו אל חדרו תוך שהוא משמיע הברות סתומות ועמומות שרק העצימו את הצחוקים על חשבונו, הו כמה רעים יכולים ילדים להיות. במהלך ההתרחשויות הללו, שהיו לא מעטות, מעולם לא ראיתי דמעה זולגת על לחיו ומעולם לא שמעתיו מתייפח על מיטתו ביפחות כבושות וחרישיות, כדרך שנוהגים לעשות נעלבים ופגועים אחרים. מעולם לא ראיתיו נותן דרור בנכאים קורעיי לב לצער והכאב שבוודאי הציפו אותו עד כלות. הו כמה רעים יכולים ילדים להיות!

 

אלא שכפי שידוע לכולנו, נסתרות דרכי האל וגם לנפתלי המרוט והמושפל לא פסה התקווה, ועתידים היינו כולנו לחזות בה פורצת גדרות וגבולות, שוצפת, מפתיעה ומשנה סדרי בראשית, שהרי אם לא ברוח כי אז בחומר ואם לא צחות הלשון כי אז איברים אחרים גרומים, שריריים ובנויים לתלפיות יעמדו לו לנער - או נכון יותר יישאוהו כרוח, במאבקו על גאוותו, על הווייתו ועל המקום היעוד לו. הו, כמה הפכפכים יכולים ילדים להיות.

 

הכול ידעו כי כאשר מדובר באומנות המחשבה אין כוחו של נפתלי גדול, אך באומנות הגוף, יכולת דווקא לחשוב כי אין סיבה שלא יצטיין באשר היה גבוה ושרירי, אלא שגם כאן כנראה שהגודל אינו קובע.

 

רגליו הארוכות לא השכילו לשאת את גופו הגמלוני לשיאים במעבר הרף בקפיצת המספריים לגובה [כן מספריים, הרבה לפני גלילת הבטן וודאי שבטרם נולד פוסברי] וגם לא למרחקים במורד בור הקפיצה התחום בקרשי עץ ומלא בחול רך. זרועותיו החסונות לא ידעו להדוף את כדור הברזל רחוק יותר מכמה מאתנו, שנראו ואף היו חלשים ממנו. בכדורגל - משחק המשחקים - היה ממש אומלל ואף שהיה גבוה מרובנו, גם הכדורסל שזה מקרוב בא, לא הצליח להוציא ממנו קורטוב של הצטיינות.

 

אשר על כן, איש מאתנו ובעיקר לא מוטי - המורה להתעמלות המיתולוגי, כדורעפן מחונן באחת מהטובות שבקבוצות ושעתיד להיהרג במלחמה שתפקוד אותנו בשלהי נערותינו - לא ציפה ולא התכונן לטלטלה ולסערה העתידות להתחולל במסלול הריצה לשישים מטר. ואל יהא ליבכם גס בדבר ואל תניפו את ידכם בתנועת ביטול האומרת: "כולה ריצה" שהרי אז תהיו טועים ומטעים, שכן לא הייתה כריצת שישים המטר לחרוץ את מעמדנו לשבט או לחסד. "כמה אתה עושה שישים מטר?" היינו נשאלים ושואלים והמספר שנקבנו בגאווה או בהתחמקות קבע את מעמדנו לעליונים או לתחתונים.

 

ריצת שישים המטרים, שמאז ומתמיד התקיימה על המדרכה היוצאת מהכביש המוביל לכלבו ויורדת קמעה לעבר הצריפים הראשונים שלימים פינו את מקומם לבנייני הקומתיים, הייתה ממלכתו הבלתי מעורערת של זאביק א'. שרירי, חסון ובנוי לתלפיות, היה שועט כרוח במורד המסלול ומשאיר את כולנו הרחק מאחוריו. אף המהירים שבינינו יעקובי, ספי ומני, לא הצליחו אלא לנשוף בעורפו, ובתוך שניות מהשמע קריאת המזניק: "למקומות, היכון, צא!" היו רואים רק את גבו המתרחק במהירות.

 

גם הנערים מקבוצת ברוש, הגדולים בשנה ושהיו בהם כמה אצנים שאין להקל בהם ראש, לא יכלו לו. זאביק א' היה המלך הבלתי מעורער של הריצות הקצרות.

 

ונפתלי? כדרכו בקודש הבינוניות, גם בריצה הזאת דשדש לו אי שם בחלקו התחתון של הסולם - לא הכי גרוע אך רחוק מאוד מהמצטיינים שבנו. ואז ביום בהיר אחד נפל דבר! פוסעים היינו בדרכנו למדרכת שישים המטרים, לבושים במכנסיים קצרים ובגופיות, נעולים נעלי ספורט זולות ומהוהות, מאותן אלה ששמשו את עובדי הפלחה כ"נעלי השקיה" באשר ניתן היה לבוסס בהם בבוץ ובתום העבודה לשטפם במים. נעליים פשוטות עשויות בד כחול ודק הנוטה להקרע ודקות סוליה עד כי בנעלך אותן נדמה היה לך כי אתה מהלך יחף.

 

ישובים היינו על הדשא שצמח לו משני עברי המדרכה, מלהגים, מצחקקים וממתינים לתורנו שנקבע כתמיד על פי סדר האלף בית, כך שזאביק א' היה הראשון לרצים.

 

שוקט ובוטח כתמיד, התייצב לו זאביק על קוו הזינוק, ועם הקריאה צא! פרץ קדימה כסוס מרוץ אציל, הודף את בטון המדרכת ברגליו החזקות, שועט אל הבלתי מושג. קריאת ההתפעלות של מוטי שעמד בקצה המסלול אוחז בסטופר הכסוף והגדול שכולנו אהבנו להחזיק בידינו ולהתענג על מראהו המיוחד, הבהירו לנו כי זאביק שוב שבר את השיא, שכמובן היה שלו.

 

אחד אחרי השני התייצבנו אף אנו על המסלול ושעטנו עליו מי בהצלחה יתרה ומי בפחותה, מקשיבים בחצי אוזן לצהלות אלו ששיפרו את שיאם ואף לקריאות האכזבה של אלו שכשלו. ואז הגיע תורו של נפתלי לרוץ.

 

באיטיות כבדה וגמלונית נעדרת טיפת התלהבות, קם נפתלי ממרבצו וכפף את גוו על קוו ההתחלה בתנוחת "המוכנים". כמה שונה היה מזאביק א'. בעוד הראשון היה דרוך כנמר המתכונן לזנק על טרפו, נראה נפתלי כמי שמאן דהוא כופף בכוח את גבו ועוד רגע יאבד את שווי משקלו ויצנח ארצה בפישוט איברים.

 

אך לא רק עמידתו כי אם גם ריצתו לא דמתה כלל לריצת האונים הקלילה והאיילית של זאביק. לקריאה צא! לא זינק גופו קדימה כי אם נדמה כמי שנדחף בעל כורחו והוא עושה מאמצים שלא להתמוטט וליפול. תחת החזה המתוח, הראש הזקוף ותנועת הרגליים הקלילה של זאביק דמתה ריצתו של נפתלי לתנועות האימה של טובע המבעט בידיו וברגליו כדי לשמור את ראשו מעל המים. גופו היה כפוף לפנים בתנוחה בבונית ורגליו שפגשו בכבדות את המדרכה, היו מטלטלות את גופו לצדדים כשיכור המבקש את דרך הישר. ידיו נעו באוויר כאילו אינן מחוברות לגופו וללא כל קשר לתנועת הרגליים. למתבונן מהצד נדמתה ריצתו כספינה המטלטלת אנה ואנה בים סוער, כאילו הדמות הרצה על המסלול אינה אלא מריונטה המופעלת בידי אומן בלתי מוכשר בעליל ובתוך שניות תקרוס ותתרסק לה בקול גדול.

 

בהשתאות מהולה ברחמים הבטנו בו מצחקקים לעצמנו. ואכן קשה היה שלא לגחך למראה אוסף האיברים הזה הנע על המדרכה בכל כך הרבה חוסר חן. איש כמובן לא ציפה כי הריצה המסורבלת והדובית הזאת תניב תוצאה כלשהי.

 

אלא שאז שמעו הכול את מוטי המורה קורא בקול: "לא יכול להיות!" אלא שלא רק יכול אלא גם היה! אם האמנת עד עתה לסטופר הכסוף, שומה היה עליך להאמין לו גם כשמחוגיו הצביעו על תוצאה שהמילה הפתעה לא תוכל אף להתקרב לסערה שחוללה. נפתלי רץ מהר יותר מזאביק א'! ולא סתם מהר יותר כי אם בשתי עשיריות שלמות. מי היה מאמין!

 

נפתלי התקרב אלינו לאיטו בהליכתו הכבדה והגמלונית, מתנשף מהמאמץ. לשווא ניסיתי למצוא קורת רוח במבטו. ניכר היה בו שאינו מצפה מאיש מאתנו למילת הערכה או לטפיחת יישר כוח על השכם. חוסר האכזבה שלו היה בולט עד כדי כאב, שהרי לו לב היה מפעם בחזותינו כי אז היה עלינו להתחלחל מקבלת הדין המצמיתה שלו, אבל אנחנו כדרכנו בקודש לא שעינו ולא ראינו. וכי מה ניתן לצפות מחבורת ילדים שגיבורם הובס בידי האחרון שבפחותים שלא תואר לו ולא הדר. אנחנו היינו כולנו עם זאביק א' בשברונו, מעודדים, מחבקים ומסבירים שסתם היה לטמבל הזה מזל. איש מאתנו אף לא חשב כי מגיעה לנפתלי מילה טובה על שהדיח את המלך מכסאו. איש מאתנו לא מצא בליבו קורטוב של אנושיות להחמיא למנצח.

 

אבל נפתלי כמו נפתלי לא התרגש מהאדישות שלא לומר העוינות [איך העזת לנצח] שהפגנו כלפיו. לרגע אחד התבונן בנו ארוכות, כאילו הוא מצפה לצדיק היחיד בסדום שיעשה מעשה ואז הפנה לנו את גבו והתרחק אט אט בהילוכו הכבד והמגושם. אבל רק חדי העין שבינינו שידעו להיטיב להתבונן, יכולים היו להבחין באור החדש שזרח בעיניו הכהות.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: