הודיים / גיורא שנר

 
הודיים

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

באותו לילה שבין שני לשלישי, הייתה השינה מגידי והלאה. הוא התהפך אנה ואנה במיטתו שטבלה בשלולית האור הדלוח שבקע מהנורה החשופה על הקיר ממולו ולא מצא מנוח לגופו העייף.

איור מאת יעקב גוטרמן
המשימה הכבדה אשר נכונה לו למחרת, מלאה אותו בהתרגשות והזרימה אדרנלין לדמו עד לבלתי הכיל. לבסוף נרדם לאחר בהייה ארוכה בתקרה, תוך שהוא לוחש לעצמו שכל העניין הזה עם הכבשים הוא חרטא ברטא.

 

גידי שהיה שמנמן וחולמני משהו, לא נחשב כאיש מעשה ולפיכך מיעט לזכות בכיבודים ובמשימות גדולות. אשר על כן, כאשר התבשר כי דווקא מחר - ביום התורנות שלו, עתידה להתבצע לה ה"החלפה הגדולה" שהכול מצפים לה בכליון עיניים ודשים והופכים בה "איך .. וכיצד... ומי..." לא ידע את נפשו מרוב אושר. אין זאת אלא שיד הגורל עצמה התערבה במהלך העניינים וזימנה לו את מעשה ההחלפה שלא היה ולו גם ילד אחד בכל חברת הילדים, שלא ייחל כי תיפול בחלקו.

 

וכדי שלא ידשדש הקורא בערפל ויחזור וישאל את עצמו "במה מדובר לכל הרוחות" יש להקדים ולספר כי ה"החלפה הגדולה" אינה אלא מקח וממכר בתחום האינוונטר החי כפי שנוהגים המבוגרים לקרוא לשלל בעלי החיים הגודשים את הלול והרפת, אלא שהפעם לא בהם מדובר כי אם בפינת החי של חברת הילדים ואל יקל ליבכם בחשיבותה.

 

"פינת חי" לתפארת היא זאת שאינה מביישת "פינות חי" בקיבוצים גדולים וותיקים מזה שבו מתרחשת העלילה. ואם מייחדים אותה החברים בהיותה "כמעט רנטבילית" בגין חמש העיזים הלבנות הנחלבות פעמיים ביום וחלבן השמן והעשיר נוצק לכדים כסופים ומובל אחר כבוד ובגאווה אל המטבח, הרי שהילדים רואים דווקא בעדת תרנגולי ההודו את גולת הכותרת. ושלא יטעה הקורא לחשוב כי באותם עופות לבנים ודהויים הגודשים כיום את ה"הודיות" עסקינן, לא באלף רבתי! מדובר בתרנגולי הודו שחורים כפחם, המנומרים זעיר פה זעיר שם במעט אפור ורדרד ושכרבולת אדומה כדם מתדלדלת מעל מקורם כנתח בשר חי. תרנגולי הודו מלאי חיות ועזוז, פראיים למחצה, שהילדים נוהגים לעמוד אצל כלובם, לשאול בהתרסה "מתי פורים" ולהתמוגג מנחת כשהם משיבים בקרקור רועם: אדררר, אדררר, אדררר - כלומר "אדר" שהוא חודש פורים.

 

ומחר כאמור, תתבצע לה ה"החלפה הגדולה" ובמהלכה יקבל הקיבוץ השכן שמעבר לוואדי צמד תרנגולי הודו לוהבי כרבולת ובתמורה ייתן זוג טווסים יפי זנב.

 

ושפר מזלו של גידי שאותה "החלפה הגדולה" תקרום עור וגידים דווקא במשמרת שלו. ואל יהא הדבר קל בעיניכם, באשר לא מעט מבני כיתתו ואף מילדי הכיתות הגדולות חמדו לעצמם את האירוע הגדול ואף עשו מעשה, מי בהפצרות ודברי כיבושין ומי באיומים, אך גידי ביודעו את גודל השעה לא נכנע לא לאלה ולא לאלה. רצה הגורל שהוא יהא "המחליף" ואין שום כוח בעולם שיוכל לגזול ממנו את ההנאה והכבוד הגלומים בביצוע ההחלפה.

 

כדרכה בקודש, העירה המטפלת את הילדים בעשרים לשבע בדיוק, אך הפעם שלא כהרגלו למשוך את הדקות בהתפנקות אחרונה תחת השמיכה, מיד משנפקחו עיניו נזכר גידי באירוע הגדול המצפה לו, זינק ממיטתו כנמר העט על טרפו וכבר בעשרה לשבע היה מוכן לקראת שיעור הלשון הכפול שיתחיל בדיוק בשבע ויסתיים בשמונה וחצי. אז יאכלו ארוחת בוקר של סלט ומקושקשת ובשעה תשע ישובו לכיתה לשיעור כפול על הודו. יצאו ל"הפסקה הגדולה" בין עשר וחצי לאחת עשרה ורבע, וישובו לכיתה לשעור חשבון שיסגור את יום הלימודים ושבסיומו יאכלו צהריים ו.... אז יגיע הרגע המיוחל שבו תתבצע ההחלפה הגדולה.

 

הו כמה מפרך וחסר תוחלת יכול יום לימודים להיות, כמה עתידות להתארך להן השעות והדקות ביום שכזה. את שיעור הלשון עוד צלח גידי איכשהו. דבורה המורה הסבירה 'תיאור זמן' מהו וכשנתן לה דוגמה מוצלחת הניחה לו לנפשו בזמן שנותר.

 

את "כת הטמאים" בהודו כבר עבר ב"צליעה", תוך שהוא מסתייע בידע אישי מבית אבא.

 

ספר אגדות על הודו היה מצוי בבית הוריו - ספר גדול ומאויר להפליא בשדים מקרינים ומזניבים, באלים נוראי הוד ובחכמים עטויי סארי ומגודלי זקנים ושפמים - וגידי "בלע" אותו על כרעיו וקרביו פעמים רבות, וממנו ידע את כת הטמאים [מנודים כפי שנקראו באותו ספר] ידוע היטב. דקלומיה של דבורה לא חידשו לו דבר ומחשבותיו נדדו להן להודים אחרים.

 

אבל את שעור החשבון שעסק בשברים, לא השכילה הציפיה הדרוכה להכיל וגידי פשוט לא היה שם, כלומר היה נוכח בגופו אך לא ברוחו.

 

אח"כ לעת ערב כשהכול נגמר ישב לו גידי חסר אונים מול שיעורי הבית השנואים ונצרך לעזרתה של אבישג בהפיכת השבר המדומה למספר רגיל.

 

"מה כל כך מדומה בשברים הללו?" שאל בכעס את אבישג, "מה, לא יכולים להיות תשעה חצאי בננה או חמישה רבעי אשכוליות?"

 

אבישג שהייתה התלמידה הכי טובה בכיתה - חרוצה, ממושמעת ומסודרת - ונבחרה תמיד לראשות הוועדות החשובות ובעיקר ל"ועדת חברה" שחרצה גורלות, הביטה בו במבט שחמלה, תוכחה והתנשאות שמשו בו בערבוביה ובטון של מורה אמרה משהו על ילדים שמפריעים במקום להקשיב ואחר כך עוד יש להם טענות, אבל לבסוף התרצתה להסביר לו איך עושים זאת.

 

את ארוחת הצהריים סיים גידי בתוך דקותיים, מותיר בצלחת חצי קציצה ואת מירב הפירה ואל יקל הדבר בעיניכם! גידי, שהאכילה היא בבת עינו ואף ניכרה היטב בגזרתו המלאה, שלא לומר שמנה, השאיר אוכל בצלחת! הייתם מאמינים?

 

ככל שהתרגש לקראת המשימה המרטיטה, כך עודדה אותו הידיעה כי לא לבדו יעמוד במערכה, באשר לא תורן אחד פוקד בכל יום את פינת החי אלא שניים והתורן השני או יותר נכון הראשון יהיה יערי מכתה ז' שיישא בתואר המכובד "התורן האחראי".

 

יערי היה היפוכו המוחלט של גידי. בעוד האחרון היה נמוך, שמנמן ויש שאמרו אף עצל [גידי כפר בשצף קצף באמירה הזאת], היה יערי בלונדי גבה קומה, חסון ויפה תואר. ואף שלא הצטיין בכדורגל - שלא היה כמוהו להעניק "נקודות זכות" הרי ב"הקפות", ריצת שישים מטר וריקודי עם - הצטיין גם הצטיין. צוות המחנכים דאג להצמיד את הגדולים, החזקים ו"הנחשבים" לאלו ש"נחשבו" קצת פחות כלומר לא עשו חייל בענפי הספורט השונים, וגידי שלא הצטיין אף לא באחד מאלה, לא "נחשב" מי יודע מה ואף זאת בלשון המעטה.

 

הוריו של יערי והוריו של גידי גרו חדר מול חדר בצריף השבדי אך לא שררה ביניהם רעות שכנים וגם היחסים בין יערי ובינו לא חרגו מפעילות המשותפת במסגרת "חברת הילדים" ומה"עינויים" שנהגו הגדולים לכבד בהם את הקטנים.

 

מכל מקום גם יערי היה מודע לגודל השעה וכובד המשימה, ולפיכך לא חיכה עד שיסיים גידי את ארוחתו וחפז לתוך חדר האוכל של קבוצת "ארז" תוך שהוא מתעלם מריקה המטפלת וקורא לעברו של גידי: "יללה שמנצ'יק תזיז את התחת, אתה מחכה להזמנה מיוחדת!"

 

גידי לא נזקק ליותר מכך, זינק ממקומו תוך שהוא מפריח לכל עבר חיוכי גאווה והחרה החזיק בעקבות יערי אל פינת החי, ששכנה בין הבית הכולל של קבוצת "ערבה" - קבוצתו של יערי והבית הכולל של קבוצת "תפוז" - שבשונה מיתר הבתים, ניצב על עמודים שהותירו חלל גדול בין האדמה לרצפת הבית - חלל ששמש את הילדים במשחקי המחבואים והתופסת ואף "בלע" לא מעט כדורי טניס וכדורי רגל. כלוב ה"הודיים" עמד ממש בסמוך לאותו חלל.

 

"קדימה" פקד יערי, תוך שהוא מביט בגידי בעיניים שחוסר אמון מוחלט ביכולותיו נשקף מהן. "לקריאה עכשיו! אתה פותח את דלת הכלוב ואני תופס את ההודי ושולף אותו החוצה. מוכן?"

 

"מוכן גם מוכן," השיב גידי תוך שהוא מבחין במעין זיק המבליח בעיניו הכחולות של יערי כאומר: חוכמולוג!

"אז יללה! שתיים, שלוש, עכשיו!"

 

בתנופה אחת פתח גידי את דלת הכלוב ונע הצידה תוך שהוא מקפיד לא לחסום את הגישה ליערי שבתנועה חתולית שלח זוג ידיים ארוכות וחסונות לפת את ההודי המבוהל, ברגליו, משכו החוצה בתנועה אחת ואמץ אותו לחזהו כדרך שמאמץ השוער כדור שנבעט לעברו. לשנייה הביטו השניים בעוף הלכוד בצבתות אצבעותיו של יערי ואף החליפו מבטי הקלה. ואז בעודם נחים על זרי הדפנה קרה הנורא מכל: רפיון כלשהו באחיזת יערי או שמא פרץ עזוז נסתר, הפיח לפתע כוחות עלומים בעוף המובס ובקול קרקור לעגני עז - שלא ניתן היה לפרש אותו אלא כהתרסה כדרך הילדים: "נא לכם!?" - חמק מידיו של יערי והידס במהירות אל החלל שמתחת לבית "ערבה".

 

לעולם אינך יודע לאילו מיומנויות תזדקק בעת שצרה מתרגשת ובאה עליך וכאן הובהר אחת ולתמיד כי יש שכר לעמל וכי לא לחינם נהגו הילדים להעמיד את גידי בשער במשחקי הכדורגל המזדמנים. שני טעמים שאין לזלזל בהם היטו את הכף לעבר השער: האחד- כי השוער אינו נצרך לניידות גבוהה והשני - כי גוף כבד וגדול תופס יותר מקום ומקשה על השחקן הבועט. מכל מקום גידי שהכיר במגבלותיו הגופניות לא התרעם על כך יתר על המידה ואף הפך את החסרון ליתרון. באמצעות מיקום חכם וקריאה נכונה של מהלך המשחק, הציל לא מעט שערים בטוחים ומדי פעם אף הביא את גופו המגושם לכדי זינוק שלא היה מבייש את זאביק א' - השוער הקבוע של הכיתה. וכך, בראותו את תרנגול הכפרות חומק מידיהם, עשה מעשה ובזינוק שלא היה מבייש את יעקב חודורוב השוער המיתולוגי של נבחרת ישראל בכדורגל שלח יד ארוכה אל העוף הסורר ואחז בו בחוזקה אך אהה! אצבעותיו הצליחו לסגור רק על זנבו המפואר וההודי הנבזה חפז לו בקרקור לעגני לעבר החלל שמתחת עמודי "בית ערבה" - מותיר בידי גידי את תפארת נוצות זנבו.

 

אלא שלא בכדי היה יערי אתלט לתפארת! לא הוא יעמוד מנגד ויראה את שללו נמלט. בראותו את העוף היהיר והשאנן מהדס לו בניחותא לבין העמודים הסתער לעברו כחיה פצועה ובשנייה האחרונה, ממש בטרם נעלם לו באפלולית הצליח לאחוז ברגלו ולהצמיתו לקרקע. גידי שעדיין היה שרוע על האדמה וחופן הנוצות בידו, מיהר לעזרתו והתיישב על העוף הסורר במלוא משקלו ויחד הכריעו את ההודי המתריס ועקדו את רגליו בחבל לבל ישוב ויימלט.

 

מששבו השניים לעשתונותיהם והביטו בעוף המובס והעקוד חשכו עיניהם! תחת הודי גאה והדור זנב הביטו בגרסה התרנגולית של בן גוריון, שכן קרחת גדולה ומאדימה הסמיקה לה לתפארת במרכז אחוריו מותירה למצער רק אניצי נוצה כמזכרת אומללה לזנב מפואר שהיה ואיננו עוד.

 

מאחוריהם שמעו צהלות ורעשים והבינו שילדי הקיבוץ השכן כבר כאן - הם וטווסם.

 

"מה נעשה עכשיו" לאט יערי בשקט, ספק אל גידי ספק לעצמו "הרי הם לא ייקחו אותו ככה".

 

גידי, שתרם נכבדות לקרחת המפוארת שהפליאה להאדים באחורי ה"הודי" העקוד, עמד לידו מבויש ונכלם. נכון שלא מידיו חמק ההודי אך הוא זה שמרט את נוצותיו והפכו מתרנגול לראש ממשלה. הנה מזמן לו הגורל שעת חסד, והוא במגושמות רופסת, בועט בדלי.

 

ואז, מבלי דעת, משאול התחתיות ומנהמת ליבו, נעו שפתיו כמו מעצמן והוא שמע את עצמו אומר: "שייקחו אותי".

 

יערי עמד דומם ושוקט ולא הוציא מילה. אך באלם נשא אל את ראשו ועיניו שעצב, תסכול ואכזבה ניבטו מהן, כמו אמרו לגידי: "מה זה אתה לעומת תרנגול הודו".

 

הזכרון מתעתע הוא ועד היום אין גידי יכול לקבוע בוודאות האם הגיעו ילדי הקיבוץ השכן, באוטו - שהיה אז מצרך נדיר - ואז מטבע הדברים היה עימם מבוגר אחראי, או שחצו ברגל את הוואדי - כפי שנהגו הילדים לעשות בביקורים ההדדיים - ובעצמם נשאו ונתנו בסחר החליפין. אלא, שאם כך ואם כך, התפתחה לה המערכה באופן מפתיע ביותר.

 

מצד אחד התדהמה בעיניהם של ילדי הקיבוץ השכן בראותם את ה"בן גוריון" שבידינו ומצד שני, מילותיו של יערי לגידי, שנאמרו בביטחון ובנחרצות כמו נחצבו בסלע:

"זה תרנגול הודו מזן מיוחד, הנקרא "הודי קרח אדמדם", הוא נדיר מאוד ויקר מציאות ולמען האמת, הוא שווה שני טווסים ולא אחד".

 

עד היום אין גידי יודע מ"איפה זה בא לו" אבל הביטחון הנסוך בקולו הכעוס משהו, עשה את שלו והעסקה התבצעה כמתוכנן: תרנגול הודו מרוט מסוג "הודי קרח אדמדם" מזה, וטווס יפה זנב מזה, ועוד שתי פניניות שיינתנו בעתיד בגין נדירותו של ההודי.

 

השנים חלפו וגידי בעצמו כבר אב לילדים, אך המקח וממכר של אז נשאר חרוט בליבו. אף היום, בחיים האמיתיים, כשהקלפים שבידו "על הפנים" הוא נזכר ביערי וב"הודי קרח אדמדם" ומייד הוא מקשיח את קולו, מעלה ארשת חשיבות על פניו ובבטחון גמור של מנצח מכריז על מרכולתו הדלה כאילו היא זהב פרוויים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: