המקלחת / גיורא שנר

המקלחת

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

נשימתנו מהירה. צעדינו ארוכים וחופזים. במהירות ובהתרגשות פוסעים אנחנו לעבר המקלחת המשותפת של החברים - המבנה שכיום משמש כמרפאה אלטרנטיבית - אך אז בימים היה לא במעט ליבו הפועם של הקיבוץ, מרכז להתוועדות, לדברי רכיל, לבדיחות גסות והאזנה צופנת התרגשות וסוד לאשר נעשה מעברו השני של הקיר - שם התקלחו החברות.

איור מאת יעקב גוטרמן

נכון שלעת התרחשות סיפורנו זה - באמצע שנות השישים - כבר ירדה המקלחת מגדולתה והועם זהרה. שוב אין היא מרכז הווייתו של מעשה השיתוף הקיבוצי, קל וחומר כשהוא ללא כסות לעורו וחשוף במערומיו לעין כול.

 

ל"חביירים" יש כבר שירותים ומקלחות בבתיהם וחלקם - כמו הוריי - אף גרים בבתי קבע מרווחים הנקראים "שיכון ותיקים". המקלחת הציבורית ירדה מגדולתה והפכה לברירת המחדל של המעטים שאין להם מקלחת משל עצמם. עושים בה שמוש רווקים המבקשים להם מקלחת ארוכה והגונה, נעריי חברת הנוער, חיילים בחופשה וכל מי שהמערכת הנזילה במגוריו כשלה או שפשוט נגמרו לו המים החמים.

 

במקלחת הציבורית פועם לו בעוז דוד קיטור כרסתני וגדול היצוק ברזל ומוזן במזוט כהה ושמנוני. אש תמיד בוערת ושואגת בקרביו המלוהטים, מארובתו מתאבך תדיר, עשן קטרים שחור וסמיך, והוא מספק מים חמים בכל שעה ובכל כמות לכל דכפין. שלא כמו המקלחת בבית הילדים ו/או בבית ההורים שמימיה החמים קצובים במסורה, כאן אינך נצרך "לעשות חשבון" לאיש ויכול אתה להפקיר במשך שעה ארוכה את גופך העייף לזרם הלוהט המעסה את צווארך ומאדים את עורך, עד שאתה עולה מהרחצה שלוק ואדמדם כסרטן המוגש לשולחן. מהביל מזוכך וטהור כתינוק.

 

והנה אנחנו שועטים - גיל, ספי ואנוכי - אל צפונות המקלחת במהירות ובנחישות, ולא את חום המים אנחנו מבקשים, לא לשפעתם המרעננת ומפיגת העייפות אנו מייחלים, לא ולא! ריגוש אחר מופלא וקסום עתידה לזמן לנו אותה מקלחת פלאים שבין כתליה נוטפי המים מתגלים להם עולמות גנוזים ומרטיטים. איברים צחורים ועלומים, חמוקים מתקמרים ומבשילים נקלפים ממעטה מכנס וחולצה ונחשפים לעין שוקקת וחומדת שאינה יודעת שבעה. הא, מצדה מצדה, יעלת חן ברבורית ומסעירת דם, כה קרובה ועם זאת כה רחוקה. מקדימה בבשלותך את כל בנות כיתתך וכבר מתקמרים להם מלפנים צמד עופרים תאומיי צביה הנעים אנה ואנה בגאווה, מחציפים את חודם כנגד בד החולצה המגלה טפח ומכסה טפחיים וכבר ננעצים בהיחבא מבטים לוהטים בפלא המתרגש מול העיניים המשתאות, למען מי ועד מתי תנצרי את שפעת קסמייך הנחשקים.

 

אבל היום נפל דבר! הנה נרצתה תפילתנו האילמת לאלוהי הבשרים והתאוות הנסתרות ונגמרו המים החמים במקלחות הנעורים בטרם עלה בידך להפקיר את גופך הלוהט למגעם המרגיע. והנה את שועטת לך במכנסיים קצרים וחולצת טריקו לבנה שאין כמוה לחדד את קימוריי גווך, היישר אל המקלחת הציבורית ושם... שם הכול יכול לקרות.

 

ואנחנו, אין כוח בעולם שיעצור בעדינו מלעוט על ההזדמנות שזימן לנו האל המיטיב - אל הנערים המתבגרים המגלים את גבריותם. אין אנו נצרכים לא למילים ולא לתכנון, די לנו בהחלפת מבטים רבי משמעות כדי לזנוח מייד את עיסוקנו, שאין טפל ממנו ברגע זה, ולצאת כאיש אחד לארץ האגדות והחלומות המתגשמים- המקלחת הציבורית.

 

בלהיטותנו אנחנו מתקרבים למצדה יתר על המידה, עד כי יכולה היא לשמוע את קול צעדינו על המדרכה, שלא להזכיר את הלמות ליבותינו הפועמים בעוז, אך מייד אנו מתעשתים ומאטים קמעה שתרחיק מעט עד כדי מטחווי עין, כך שלא יעלה חשד מלפניה. הפיקוס הגדול הנטוע מטרים ספורים לפני המקלחת, משמש לנו מסתור ומאחורי נופו העבות והבטוח רואים אנו את מצדה מדלגת על שלושת המדרגות בכניסה ופונה ימינה לאגף החברות.

 

"הכי כיף זה לראות אותה מתפשטת" אומר לנו ספי כיודע ובקי ואנחנו מהנהנים בראשנו, מלחלחים בלשוננו את שפתינו החרבות וממהרים לצידה האחורי של המקלחת שם מתמר לו בגאון עץ פלפלון עב גזע, משורג ענפים ורם צמרת. הו עץ פלפלון יקר ומייטיב! הנה אנו באים בשעריך, הנה אנו מניפים את גופנו הדרוך והמשתוקק על ענפיך החסונים עד גובה החלונות הקרועים לרווחה בדיוק היכן שנושק הקיר לתקרה. ספי, כהרגלו, אינו עושה חשבון לאיש וממהר לתפוס את המקום הטוב ביותר שממנו ניתן לראות הן את אולם המקלחת והן את שלושת תאי הטוש הנמצאים בו. אני נדחק מעט הצידה, כך שאם תחליט מצדה לעשות שמוש בתא הימני ביותר - הלך עליי, ואילו גיל משחיל את גופו הדק מתחת לענף עליו יושב ספי וממש מדביק את פרצופו לחלון. ולפתע דממה. מצדה תולה את המגבת על הקולב, מניחה את תיק הרחצה העשוי ניילון כחלחל על הספסל ובהעלם אחד מושכת את חולצתה מעל ראשה. אך לפלא הוא שאין היא שומעת את ליבותנו ההולמים בכוח ואת נשימתנו הכבדה, עת נגלה בפנינו גופה הצחור הנתון במתקן המופלא הקרוי חזייה, שהבנות של טרם לוחשות את שמה בערגה ביישנית ורווית כיסופים והבנים מצחקקים לשמעה ותוקעים מרפק של מבוכה במי שהעלה אותה על דל שפתיו.

 

החזייה הלבנה והמרופדת מרוכסת מאחור בשני קרסים אך אינה מגלה מאום. להרף עין אנו מחליפים מבטים של אכזבה בבחינת "זה הכול?" אך מייד שבים ומפנים את עינינו אל חלון ההזדמנויות שלא להחמיץ ולו אף קורטוב. נשימתי כבדה ושפתיי מעולם לא היו יבשות יותר. אני מעביר עליהן את לשוני הלוך ושוב כדי ללחלחן מעט, אך איני מועיל בכך מאומה, באשר גם לשוני יבשה כמעיין חרב.

 

ידיי לופתות בכוח את הענף וליבי שואל את עצמו "מה עכשיו"? מצדה מורידה את מכנסי האתא הכחולים שכולנו קיבלנו ב"מחסן הילדים" בראש השנה האחרון ונשארת בתחתוני כותנה גדולים ולבנים שמהם צומחים לתפארה זוג ירכיים מחוטבות ודשנות.

 

למשך שניה או שתיים שנדמות בעינינו כנצח, מביטה מצדה בראי וסוקרת את גופה ואז מתרחש לו הנס ובאבחה אחת היא משחררת את קרסי החזייה ושדיה הבתוליים והזקופים משתחררים לחופשי קוראים תיגר על כוח המשיכה. בעיניים קרועות לרווחה, אני מתבוננן באריכות בפלא המסעיר המתקמר ורוטט כאילו ניחן בחיים משלו, משהה את מבטי על הקוו המוצלל שמשרטטים צמד השדיים היכן שהם נחבטים כנגד בטנה ועיניי הבוהות מבחינות בבהירות רבה בפטמותיה החומות הנראות ככתם שוקולד על צחור חזה. מצדה עסוקה כולה בפולחן גופה, כאילו אינה מאמינה לפלא הזה שהתחולל בו בשבועות האחרונים. באיטיות המאיימת להאבידנו, היא סוקרת את המראה המלבב הנשקף מהמראה הגדולה וששיני הזמן הכהו במעט את שקיפותה ודומה שאף אותה הוא משביע נחת.

 

"נו, שתוריד כבר את התחתונים" אין גיל יכול להתאפק, ומצדה כאילו שומעת את תחינתו הלוחשת ואז מתכופפת מעט, ומגלגלת לאיטה את תחתוני הכותנה הלבנים והגסים מעל ירכיה המלאות ו... ו... ולעינינו הפעורות מתגלה..... כן דורית צדקה, אכן צומח לבנות, שער במקום ההוא ושער ערוותה של מצדה שופע ושחור כעורב ומצייר לו בחיבור ירכיה משולש נאה הצופן בחובו את כל טוב העולם וחסדו השופע.

 

אני שומע את נשימותיהם הכבדות של ספי וגיל ומבזיק לעברם מבט חטוף כדי לא לאבד מאומה מתפארת הבריאה שבמקלחת ומבחין כי ידם האחת מחזיקה בכוח בענף עליו הם ישובים וידם השנייה - בדיוק כמו שלי - תחובה עמוק בתוך מכנסיהם ועושה במלאכה.

 

ומצדה? כאילו מבלי משים מעבירה יד מלטפת על שדה הימני, עד כי היא סוחטת מגיל אנחה כבושה, ואז שמה פניה אל התא האמצעי היכן ששלושתנו יכולים להמשיך ולהתפעל מהעריה הצחורה שמולנו, נעמדת בגבה אלינו ומבליטה צמד פלחי אחוריים מחוטבים שבשיפוליו מבליח כאור בקצה המנהרה קודש הקודשים הנכסף. ואז היא סובבת מעט על צירה מניחה לנו ליהנות ממכמניה בזווית שונה, תוך שהיא מטפלת בברזי המים עד שתגיע לחום הרצוי. אין כמים הזולגים על גוף עירום להטריף את דעתם של נערים מתבגרים ש"הזרעים יוצאים להם מהאוזניים" כדברי צביקי מקבוצת הדס. גיל שעיניו דבוקות ממש לחלון וידו הימנית נעה בפראות בתנועת מטוטלת לא עומד לו כוחו ואנחה כבושה ועורגת מתמלטת לה מבין שפתיו הקפוצות ויורדת ומתגלגלת לה מבעד לחלון ואל תוך שאון המים הנוטפים. ואז, בטרם הספיקונו להתענג על צחור מערומיה של מצדה, בטרם הספיקונו לבוא אל המנוחה והנחלה באנחה כבושה, השיאה השד להפנות מבטה מעלה [מה יש לה לחפש שם לכל השדים והרוחות] ולראות זוג עיניים פעורות ובורקות ניבטות אליה מתוך פנים סמוקים ולוהבים.

 

"גיל!" נפלטת מפיה צעקה רמה וידה חורגת באחת אל המגבת התלויה, מנסה ללא הצלחה להסתיר את ערייתה.

 

"זה לא אני" עונה גיל מניה וביה, מבלי שהוא מבין שבזה הרגע הסגיר את עצמו ואולי אף אותנו.

 

"איזה אידיוט הגיל הזה" מסנן ספי מבין שיניו הקפוצות בעת שאנו יורדים, כמעט צונחים מהפלפלון במהירות שלא תבייש קוף או סנאי, תוך שאיננו שמים לב לענפיו השורטים את עורנו, וחופזים לנו ומתרחקים במהירות מזירת הפשע כשרק חצי תאוותינו בידינו.

 

"אני חותך את ה"מה שמו" אם אני הולך איתך עוד פעם לא משנה למה" אומר ספי לגיל בזעם שנבצר ממנו להסתירו. "זאת לא פעם ראשונה שאתה מחרבש את הכול".

 

גיל, ששריטה אלכסונית מאדימה על לחיו הימנית, מרחיב את צעדיו, כובש את מבטו בקרקע ושותק. וכי מה יוכל להגיד?!

 

ואני? אני שותק וגורר בצליעה את רגלי הימנית שנחבלה מעט בצניחה החפוזה מהפלפלון ומנסה לנער את עירומה המכשף של מצדה שכמו תלוי לו ועומד מול עיני ואינו מאפשר לי לפוגג את הגודש במכנסיי.

 

האירוע המלבב הזה שהסתיים באיבו לא הכה גלים ולא "עלה" ל"וועדת חברה" כפי שחששנו שיקרה. אנחנו לא סיפרנו לאיש וגם מצדה, שכפי הנראה לא חפצה כי קלונה יתגלה ברבים, מלאה פיה מים וכך נותר מעשה הגבורה שלנו בינינו ובינה. למעט נקע קל ברגלי הימנית ושריטה ארוכה ומאדמת על לחיו של גיל [מגיע לו לדביל, חשבתי לעצמי] לא הותירה ההרפתקה כל סימן בגופנו, אך בליבנו הצעיר והסוער אין ספק כי הטביעה היטב את חותמה הצורב.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: