האסיפה / גיורא שנר

 

האסיפה

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

גידי התבונן באריכות בפוסטר של ג'ון לנון, המודבק בנייר דבק חום על הקיר שמעל מיטתו של נחצ'ה חברו לחדר, וצלל לתוך העיניים המישירות אליו את מבטן הנוקב מבעד לעדשות המשקפיים העגולות שעל חוטמו.

איור מאת יעקב גוטרמן

"מהן המחשבות החולפות במוח המשורר שלו, בהביטו כך אל העולם ספק בלגלוג, ספק ברחמים? מה ידוע לו שנסתר מעינינו, הגורם לעיניו הנוקבות להבליח באירוניה מהולה בעצב?" שאל גידי את עצמו, תוך שהוא נאנח אנחה כבדה, גלותית, קורעת לב ויורדת לחדרי בטן.

 

"אפילו רותקה המטפלת לא הייתה מצליחה להיאנח אנחה טובה מזאת, נכון?" פנה אל הפה המשוך מעט מעלה, שניבט אליו מהפוסטר במעין חיוך מתריס. "מה אתה שותק לך כמו דג, תגיד משהו!"

 

אין ספק כי לו ידע הזמר את אורחה ורבעה של רותקה כפי שהוא יודע את מיתרי הגיטרה שכה הפליא לפרוט עליהם, כי אז היה מסכים עם גידי כי האנחה שיצאה לה מעומק חזהו היא אכן אנחה לתפארת, שאינה נופלת במאומה מאותן אנחות מסוגננות ומרטיטות שתחילתן תנועת אווווו רחבה עמוקה ורווית סבל וסופן יוד שוואית הנמשכת והולכת עד כי נמוגה לאיטה, אנחות שרותקה נהגה להפריח לחלל האוויר כל אימת שה"מצב" לא היה משהו, וזאת לדעת - בימים ההם המצב אף פעם לא היה משהו!

 

גידי מיקד את עיניו באף הנשרי שממולו. "נראה כאילו הבורא פיסל את החוטם המאונקל, כך שיתאים למשקפיים ולא להיפך," מלמל לעצמו, מנסה להבין כנגד מה ועל מה יצאה לה כך סתם מחזהו אנחה יהודית כשרה למהדרין.

 

אה, כן! שב באחת להכרתו ולעשתונותיו, האסיפה! אבל מה לו ולאסיפה כללית!

 

"מה לכם ולי בני צרויה!" נזכר בקריאתו הנואשת של דוד המלך בקבלו את הבשורה המרה על מות בנו אבשלום. מה הציוויים, החובות, האשמות והמטלות הנענבים כחבל על צווארו וגוררים אותו בציצית שערו אל האירוע הזר והמנוכר הלזה, ממש כאבשלום הניצוד במחלפות ראשו בענפי האלה? מה הוא צריך את זה, לכל הרוחות והשדים? רק כי חנוך המחנך - כאן עלה חיוך קודר על שפתיו הקפוצות בהכירו במשחק המילים - אמר כי זה חשוב?!

 

גידי הביט בשעון הבר מצווה שקיבל מהקיבוץ לפני שנים והבחין כי עד לאסיפה נותרו לו עשרים דקות בדיוק. "אולי יש משהו שווה ברדיו," נהם לעצמו ופתח את ה"סוני", הטרנזיסטור החדש שבעמל רב הצליח לסחוט מהוריו ליום הולדתו השבעה עשר. "זוג קמצנים שלא ברא השטן," הפטיר לעצמו בכעס כבוש.

 

להפתעתו והנאתו הצליח לעלות על ה"ביטלס" (גידי שנא את התרגום העברי "חיפושיות") שרים את "השוטה על הגבעה", והצטרף אליהם בקול גדול.

 

גידי נהנה מעוד שני שירים בטרם הגיעה השעה, ואז אסף את אבריו הלאים והמסרבים למשימה ובלא חמדה דילג על שתי המדרגות בפתח חדרו והצטרף אל גיל, זאביק ואבישג, שאף הם נראו כמי שמאן דהוא מטלטלם בציציות ראשם, ויחדיו היו פוסעים לאיטם כמי שכפאם שד לעבר חדר האוכל, ששכן לו מאז ימיו כמבנה צבאי בריטי בקצה השני של הקיבוץ.

 

אספות כלליות לעולם אינן מתחילות במועדן. השעה היעודה המפורסמת על לוח המודעות בכניסה לחדר האוכל, אינה אלא הצהרת כוונות, אמירה בעלמא שאיש אינו עומד בה למעט המזכיר, הפוסע לו בבדידות מזהרת אנה ואנה ומחכה לחברים כי יואילו להגיע.

 

ואז, טיפין-טיפין נכנסים להם החברים לאולם המואר, מביטים בחשד ימינה ושמאלה שמא נתפסו בקלקלתם והגיעו ראשונים, רחמנא ליצלן, ואף גרוע מזאת - בזמן! מתעלמים מהמזכיר המביט בהם בתוכחה. הם משימים פעמיהם מי בצעד רחב ובוטח ומי בשירוך רגליים כבד ואיטי, אל מיכל התה הכסוף, המעלה אדים. יוצקים לכוס הפלסטיק ששוליה מחוספסים וחרוכים, מה"תמצית" הכהה שהוכנה מבעוד מועד במיכל הקטן. מוסיפים מים רותחים מהמייחם ורק אז, משעוטפות אצבעותיהם את כוס הנוזל המהביל בצבעו החום אדמדם, רק אז כאילו באה השלווה בליבם ועיניהם פונות כה וכה לבקש להם בן שיח להעביר עמו את הדקות עד תחילת האספה, או מוותרים על הטרחה ותרים אחר מקום טוב להושיב בו את גופם הלאה מעמל היום.

 

השיחות הקטנות הנרקמות להן באותן דקות, שקטות הן הפעם, כמעט נלחשות. מדי פעם נראה חבר זה או אחר מניף את ידו כמנסה לתת משנה תוקף למילותיו, אך לא מעבר לכך, שכן האספה של היום אינה אספה רגילה ועל הפרק נושא אחד ויחיד, הרה שיתוף: החבר אברם [בבית דגושה] רוזנפלד קם ועשה דין לעצמו, וזאת תוך כפירה מוחלטת בעיקרון המקודש הקובע נחרצות כי בקיבוץ השיתופי לעולם לא יעשה חבר דין לעצמו, שהרי רק למוסדות שמורה הזכות למצות עמו את הדין. וכיוון שהחבר אברם [בבית דגושה] חצה במעשהו הנלוז את כל הקווים האדומים של שותפות אמת, אין מנוס מלקיים עמו בירור נוקב קבל עם וקיבוץ, ואין כאספה הכללית מתכונת נאותה לבירור שכזה.

 

משנכנסו גידי וחבריו לאולם, מביטים כה וכה במבוכה ביישנית, התגודדו כבר החברים בזוגות ובשלשות, מטיחים זה בזה את השקפת עולמם הדעתנית והרועשת והמחוזקת בתנועות ידיים משכנעות:

"...לא יעלה על הדעת..."

"...איך הם לא מתביישים..."

"...כן, כשזה נוגע לו אברשה תמיד צפצף על כולם, אבל אחרים?!..."

 

וכן הלאה וכן הלאה.

"חברים!" הרעימה לבסוף המזכירה בקולה, "חברים, נא לשבת אנו מבקשים להתחיל."

 

כאילו נחתך באבחת סכין, חדל באחת הרחש-בחש ופינה מקומו לקול גרירת הכיסאות כאשר הכול השתתקו ופנו ליישב על מקומם, הכול למעט החבר הנגבי שהמשיך לשאת את משנתו הבלתי פוסקת בקולו הרך והמלחש - שגידי מצא אותו ממש מעצבן - ולנופף בלהט את ידו כנגד בן שיחו שזה מכבר פנה והלך לו. החבר הנגבי מעולם לא נטרד בשאלה, האם מישהו באמת מקשיב להגיגיו.

 

"הנגבי, נו באמת, אולי תשב כבר!" נזפה בו המזכירה.

 

הנגבי הסתובב לעברה מתון-מתון, מציג לראווה את קרחתו הבוהקת, וחיוך מלבב, מתריס משהו, עלה על שפתיו כאומר: אין צורך לכעוס. גידי דימה לראות שביב בדיחות דעת בעיניו ולא יכול היה שלא לשים לב לאניצי השערות הלבנים שצמחו כעשב פרא מתוך אוזניו ושיוו לו מראה חייתי משהו.

 

"חברים! החבר אברם [בבית דגושה] רוזנפלד הכניס לביתו מזגן", הניחה המזכירה באחת את כל הקלפים על השולחן. "אברשה עשה את המעשה הנורא הזה אפילו שידע שזה בניגוד לתקנון שהוא עצמו היה שותף בכתיבתו", הרעימה המזכירה בקול נורא הוד כפי שרק מזכירה יודעת. "אפשר לחשוב שהוא רצח מישהו," אמר גידי לעצמו ללא קול ותהה, האם לא התגנב לו צל צלו של רוך לגוון קולה המצליף, בהחליפה את אברם [בבית דגושה] באברשה. "אברם [בבית דגושה] קנה את המזגן מכספו הפרטי!" וכאן הרימה את ראשה וסקרה בעיניים רושפות את הציבור היושב מולה, כמבקשת לראות האם האנשים מבינים את החומרה שבעצם המילים "כסף פרטי". "ואני לא רוצה אפילו לחשוב מהיכן יש לו סכומים כאלה," הרעיד קולה את אמות הספים, וגידי חשב לעצמו, מה זה הזיגזג הזה בין אברם [בבית דגושה] לאברשה, כאילו מדובר בשני אנשים שונים, שתחליט כבר! "היית צריך לחשוב מה זה עושה לילדים שלי, כי אני חושבת תמיד איך מה שאני עושה משפיע על הילדים שלך", הוסיפה בטון מחנך ומלא כיבושין, תוך שהיא מוסיפה תוקף לדבריה בדמות דפיקה על השולחן.

 

"מה זאת אומרת, מה זה יעשה לילדים שלה?" חשב גידי בליבו. "זה ברור מה זה יעשה להם! הם יקנאו שלניבה ורינה יש מזגן בבית ולהם אין! אבל איך זה קשור אליה?"

 

"לא אוסיף עוד דבר," המשיכה המזכירה בטון מלא כאב ואכזבה בבחינת "איך הגענו למצב שכזה, ואני מבקשת מהחברים להביע את דעתם." יער של ידיים הורם, וגידי הבחין בארשת של קורת רוח שהבליחה להרף עין על פני המזכירה בראותה את ההתעניינות וההשתתפות.

 

"רשות הדיבור לאלכס", אמרה המזכירה.

 

אלכס, תמיר ונשוא פנים, תמיד מלא מעצמו, נוטף מכף רגל ועד ראש גינונים פולניים של קידות ונישוקי ידיים, לא לחינם כינו אותו הנערים "הרוזן לנגוצקי".

 

"כמה ממותק, דביק ולא אמיתי הוא האיש הזה," חש גידי את הקבס עולה בגרונו.

 

אלכס כחכח בגרונו ופתח: "קשה לי לדבר הואיל ובחדרי יש מזגן..."

"נו אלכס, באמת," שיסעה אותו המזכירה בכעס, "מה אתה חושב שאנחנו?"

 

"חבורת מתחסדים וצבועים!" הרגיש גידי כי המילים עומדות לפרוץ מפיו, ורק בעמל רב הצליח למנוע מהן לצאת.

 

"אתה קיבלת אותו מוועדת בריאות, כי אתה חולה לב." גידי דווקא חשב שזה ועוד איך קשור, וגם לא הצליח להבין למה קשה לו לדבר כי יש לו מזגן, הרי זה בדיוק להיפך! את דברי החברים הנוספים שקמו לדבר כבר שמע בחצי אוזן. כולם אמרו פחות או יותר את אותו הדבר: כמה נורא המעשה, כמה הוא חסר התחשבות בחברים האחרים, ואיך הוא פוגע במרקם חיינו הקיבוצי.

 

"אברשה, אתה רוצה להגיד לנו משהו?" שאלה לבסוף המזכירה, וגידי הזדקף באחת מהנמנום שאחז בו.

 

אברם [בבית דגושה] רוזנפלד קם לאיטו מהכיסא שהיה רבוץ בו, מצמצם את עצמו ומקשיב לחבריו המטיחים בו כהנה וכהנה.

 

קומתו נמוכה ושחה, שערו מקליש, פניו מאפירות, אך עיניו מישירות את מבטן נכחו ללא רתע:

"גניה אשתי הביאה איתה מאושוויץ רגישות לחום", אמר בשקט, כמעט בלחישה. "סִבלה בקיץ הוא בל יתואר, וכשהיא סובלת גם אני סובל. אכן התחייבתי לשמור על עקרונות הקיבוץ, אך לא התחייבתי לסבול, בטח לא למען העקרונות הנעלים שלכם." כאן הרים את ראשו, וגידי הבחין כאילו התגבהה קומתו כלשהו וניצוצות הבליחו בעיניו.

 

"לא ביקשתי מכם מאומה ולא משלכם לקחתי!" המשיך וקולו כמעיין המתגבר. "לא בגנבה ולא במסתרים עשיתי, כי אם בגלוי ולעין השמש. מחויבותי לאשתי אינה נופלת," - כאן עצר לשנייה את שטף דיבורו, כאילו אינו בטוח באשר יאמר, ואז המשיך - "ואולי אף עולה על מחויבותי לקיבוץ, ואין לי מה להוסיף עוד. תחליטו מה שתחליטו." אמר ופנה ללכת, מתעלם מהמבטים הנוקבים המלווים אותו בצאתו.

 

גידי הביט באיש הקטן הפוסע לעבר היציאה בקומה זקופה ובצעד קל, כאילו משא כבד הוסר מכתפיו, האיש שהוא אביה של ניבה מהכיתה שמתחתיו וחברתו לקבוצת הקטיף בפרדס, ותהה בליבו, איך יוכל להביט בעיניה אחרי שראה את אבא שלה מובל כך לעולה קבל עם וקיבוץ.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: