להיות פלח / גיורא שנר

 

להיות פלח

גיורא שנר - לוחמי הגטאות

איור מאת יעקב גוטרמן

 

להיות פלח! זה מה שדני רצה תמיד! לא רפתן, לא לולן, ואפילו לא פרדסן! רק פלח!

איור מאת יעקב גוטרמן

השדות הרחבים שנפרשו מההרים האפרפרים שבמזרח ועד הים הכחול במערב - הילכו עליו קסם. כמה היה צמא ליום הטיול השבועי וכמה התאכזב כשהתברר לו שהיום אין מטיילים לשדה אלא לכרם או לפרדס. או אז היה מכווץ את גביניו, מתכנס אל תוך עצמו וממלמל בקול כבוש ורוטן שהטיול לא שווה. והרי על כורחכם תיאלצו להודות כי אין כשדה הלובש ופושט את שלמותיו מרובות הצבעים בסוב עונות השנה על צירן, להרנין את הנפש: חום כהה של רגבי חריש בסתיו, גווני ירוק של גבעולי תירס ועלווה רעננה של תלתן בחורף, צהוב החיטה הבשלה בתחילת קיץ ולובן הכותנה בסופו. אבל יותר מהצבעים והריחות, כבשו את ליבו המכונות הגדולות והמופלאות, שהיו מהלכות להן בשדה כמו נשמה באפן ונדמו לדני כחיות בראשית קדמוניות וגמלוניות, הממלאות את חלל האוויר בנהמתן מחרישת האוזניים, נועצות באדמה הנאנחת שיני ברזל וציפורניי פלדה - נוגסות ומהפכות, קוצרות, מערמות וכובשות.

 

בשעות אחר הצהריים, בעת שהתפזרו הילדים לחדרי הוריהם - מי לבית הסוכנות ומי לצריף השבדי - היה מתגנב למתחם המוסך-מסגרייה, מתיישב באין רואה על כיסא טרקטור מאובק, שולח רגל קצרה לדוושות הפלאיות שבתחתיתו ועוטף ביד מהססת מוטות מסתוריים וידיות עלומות שצמחו לתפארת מגופו המתכתי. משהשביע את רעבונו בהנעתן לפנים ולאחור, היה יורד מטה ומהלך כבתוך חלום בין מחרשה ומשדדה, מכסחת ומקלטרת, מלטף ביד רועדת את המתכת הקרה ונושם מלוא אפו את ריח השדה ושמני הסיכה הנודף מהן.

 

בעיני דני וחבריו, גדול היה כבודה של הפלחה וכמובן של עובדיה משל כל הענפים האחרים גם יחד. שנייה הייתה הפלחה רק למשאיות ונהגיהן, שרצה הגורל ושניהם היו אבות לבני כיתתו. הנהגים משלו ללא עוררין בכיפת ה"שווים", אף כי גם ביניהם התקיים מדרג ברור של בכירות. מלך בכיפה ה-GMC החדש והירוק - ג'ימסי בפי הילדים - שפניו מעוצבות ב"גריל" ספורטיבי וגברי ובחזהו פועם מנוע דיזל המפיק נהמה כבושה חרישית, כמעט ערבה לאוזן, המתפרצת באחת לשאגה רועמת וסואנת בעת שהוא מסתער קדימה כארי במרדף. נחות ממנו היה הג'ימסי הכחול הישן, על מנוע הבנזין שלו המשמיע את טרטורה הצרוד וחסר החן של משאית מזדקנת, שלדני נדמה כגעיית פרה בהשוואה לשאגת האריה של הירוק, שאין בו כדי להסעיר את דמו של ילד צמא הרפתקה. כורמים ופרדסנים, רפתנים, דייגים ולולנים - השתרכו הרחק מאחורי הפלחים, במדרג ה"שווים", קל וחומר אחרי הנהגים.

 

עם כל זאת, אצל כל אחד מהם טרטר לו לפחות טרקטור אחד, ואפילו הוא חבוט וישן, טרקטור הוא טרקטור ואין בלתו. כמובן שאין לשכוח את הג'יפ של המדגה, שגם אם היה מרוט ובלה מזוקן, הרי שעצם "ג'יפיותו" העניקה לו מעמד של "פורדסון" או למצער של "אליס", אך אפילו הוא לא הגיע לכדי מעלתו של המלך הבלתי מעורער - ה"ג'ונדיר".

 

אך בעוד עובדי אדמה - אפילו אינם מאצולת הפלחה - זכו לכבוד כלשהו, הרי שהנמושות חובשי המשרד, ובהם מנהלי חשבונות, מורים, ספרנים וגם "פעילים" בתנועה, לא נחשבו כלל, ובעצם משלח ידם הנחות, דנו את בניהם האומללים לתחתית מדרג הניקוד.

 

אביו של דני גדול היה בשנים מהוריהם של מרבית חבריו ואף חלש מהם בגופו ולא הסכין לעבודת השדה והכרם, אך הואיל ושנות המלחמה ההיא לא טרפו את ילדותו, זכה - שלא כרבים מהחברים - לסיים י"ב כיתות ולפיכך הופקד על ניהול הספרייה - לבושתו ולמגינת ליבו של דני. לא תואר היה בעבודת הספרייה ולא הדר, לא חדוות מרחבים צרובי שמש ושיכורי ניחוחות תלתן קצור הביאה עימה ולא את שאון המכונה הכובשת. כתליה מלאו באפלולית דוממת מצמיתה וחונקת של מחוזות רחוקים וימים אחרים שכל תועלת אינה צומחת מהתרפקות עליהם.

 

וכך חלפו להם ימי ילדותו של דני הרחק מטרקטור ומקצרה, וכל שנותר לו היה לגמוע בשקיקה את סיפורי חבריו אודות הרפתקאות אבותיהם בשדות החיטה והאספסת: 

איך שקע אביו של גיל עם ה"פרגוסון" האפור עד גחונו, כיצד נתקעה שן המחרשה תחת סלע בחלקת התירס אצל אבא של רבקהל'ה, איך נרטב זאביק עד לשד עצמותיו בעת שיצא עם אביו "לפתוח מים" וה"שיבר" הראשי פרץ לו במזרקה אדירה, ועוד כהנה וכהנה מעשי גבורה מן הגורן ומן היקב, מהתלם ומהשלף. בעיניים קרועות לרווחה ובפנים לוהבים ואכולי קנאה שנבצר ממנו להסתירה, היה דני מביט בעיניי חבריו הבורקות בגאווה ובידם הנעה מעלה מטה בתארה את ריצוד שיני הקומביין הנוגסות בגבעולי החיטה, ולא ידע את נפשו. אילו עלילות גבורה ימצא בין מדפי הספרייה? שמא יתאר בהתרגשות כיצד הצליח אביו להרים מהרצפה ספר עתיק וכבד?

 

יצחק זהבי גולדינג - מרכז הכרם - ראה בצערם של דני ושל אחיו הגדול וליבו הרחב נכמר. יצחק, שכנם של הוריו לצריף, היה היפוכו הגמור של אביו. איש עבודה פשוט שפניו גסות, אם כי לא בלתי נעימות למראה, קולו רועם והוא מיטיב לפצוח בשיר. אצבעות ידיו כה עבות היו, עד כי הילדים נהגו לצחוק על חשבונו ולומר, כי הוא מחטט באף בעיפרון באשר אינו יכול לתחוב פנימה אצבע. זרועותיו חפותות השרוולים, חסונות ושזופות ואמונות על הנהיגה בטרקטור. מכל חברי הקיבוץ, לרבות הפלחים ששחו בממלכת הטרקטורים כדג במים, לא היטיב ממנו איש לנסוע רוורס בעגלת ארבעה גלגלים - פלטפורמה בלשון המבוגרים המוזרה. יצחק, שככל שהיה גס בחיצוניותו, כך היה עדין בליבו פנימה, לא הסתפק ברחמים אלא קם ועשה מעשה והיה נוהג להזמין את דני ואת אחיו לצאת עימו לכרם "לפתוח מים" וגם לתת את ההגה בידי אחיו, לעיתים "על חשבון" בנו שלו. אמנם הטרקטור של הכרם היה ברייה מוזרה במקצת, שתחת שני פנסים בצדדים, נקבע בקצה ראשה פנס בודד - כעין במצחו של קיקלופ - ולא עמד במעלה אחת עם ה"ג'ונדירים" של הפלחה, אך טרקטור הוא טרקטור וגידי שמח בנסיעות הללו כמוצא שלל רב.

 

בהגיעו לגיל שש עשרה שקד יחד עם בני כיתתו על לימוד רזי הנהיגה לקראת מבחן התיאוריה לרשיון לטרקטור. "מה אומר התימרור הזה", היה שואל במבטא רומני אדון כספי, אביו השוטר של יענקל'ה - ילד חוץ בכיתת "ערבה" - שנשכר לשמש מורה נבוכים לטרקטוריסטים לעתיד. דני לא כל כך הבין מה לו לטרקטור שבשדה ולחוקי הכביש, אך עם זאת ידע שאם לא ישיג את הרשיון הנכסף, יאפסו סיכוייו להתקבל לפלחה, ולא כי הפלחים באמת החשיבו אותו, אלא שאם נכשלת בטסט - נסיעה קלה ופשוטה בין חביות - איך תיסע בשדה, בין הערוגות?

 

והנה התקבל לפלחה זאביק א' - בנו של רישק מוותיקי הענף. איש עבודה ועמל היה רישק, פשוט, בעל חוש הומור שלעיתים נטה לטרחנות, מסביר פנים, שפיו וליבו שווים. במדרכות הילכו לא מעט סיפורים על ידיו "הכבדות" שלא תמיד נוצקה בהן תבונת הכפיים הנדרשת, ולא אחת שברו מסב או קרעו חגורה בעת שטיפלו ב"עדינות" בתקלה שלפתרונה נדרש פחות כוח ויותר מהחומר האפור המתחרז איתו. אך רישק שידע את מגבלותיו, היה איש מסור וחרוץ כאדמה אשר עיבד, ואיש לא כיהה בו על גמלוניותו.

 

והנה התקבל לפלחה - ששוב לא הייתה רק פלחה, באשר מזמן התמזגה עם ה"שלחין" וה"מספוא" ל"ענפי שדה" שבהמשך יהפכו ל"גידולי שדה" שממנו יצמח הגד"ש בן זמננו - יענקל'ה - בנו של כספי השוטר המורה לתיאוריה. יודעי דבר והולכי רכיל לחששו כי אין כאן אלא פרוטקציה בהתגלמותה, באשר בשבוע שעבר קיבל יוסקה רכז הענף "רפורט" על מהירות ואדון כספי הפעיל את קשריו כדי לבטל את רוע הגזרה. פרוטקציה או לא, אך כדרכו של קיבוץ, הלשונות הרעות נדמו בתוך ימים וכניסתו של יענקל'ה לענף הפכה לעובדה מוגמרת.

 

דני - שהמשיך לעבוד ברפת ואף זכה לנהוג מעט ב"מעמיס" - היה מביט בעיניים כלות כיצד יורד לו יענקל'ה בקפיצה מסוגננת מהג'יפ המנומר בכתמי בוץ, מניף ידו לשלום לנימר - רכז ההשקיה השכיר מהכפר הסמוך ושריד מה"הכשרה" הערבית של שנות החמישים - עובר בלאות מעושה את המטרים הספורים עד למרפסת הבניין, ואז מתיישב על המדרגות תוך שהוא משמיע אנחה כבדה שכל כולה עייפות של "עובד אדמתו". אחר כך היה מעיף מבט חטוף לצדדים כדי לראות מי מחבריו שוזף בעיניו את היוגב החרוץ השב אל המנוחה מהנחלה, חולץ בנונשלנטיות את נעלי ההשקיה הכחולות - סמל המעמד, שהפלחים הקפידו לשטוף מהן את הבוץ בברזייה שממול חדר האוכל - ואומר בטון מלא חשיבות, ספק לעצמו ספק לסובבים אותו, "היום היה מה זה קשה להעביר את הקווים בתירס, שקענו בבוץ עד הברכיים".

 

ובין כה וכה, החליף זאב'לה את יוסקה בריכוז ה"פלחה" ודני התגייס לצה"ל. בשובו בתום שלוש שנות שירות, שובץ כנהוג לשלושה חודשים בחדר האוכל, ובסיומם שב לרפת ואף קיבל לידיו את האחריות לגידול "עשב הרודס" שזה כמעט פלחה.

 

המעבר מ"רפתן" ל"מיספויניק" היה בבחינת קפיצה גדולה מעלה, ודני מצא עצמו חולש על ממלכה מנועית לא מבוטלת. טרקטור "פורד" חדש, חצי אוטומטי ונטול קלאצ' היישר מהניילון, מכסחה אדומה חדשה המתהדרת במפוח רועש ובסכינים כסופים ונוצצים, ו"עגלה פורקת" חדשה אף היא, שנועדה רק לעשב הרענן הנקצר מדי יום עם שחר. בעת שהיה קוצר את העשב הירוק, רכוב על טור ממונע של טרקטור הרתום למכסחה הרתומה ל"עגלה פורקת", יכול היה דני להרגיש כאילו הוא בפלחה... אבל רק כאילו.

 

כששב מלימודי החקלאות, זכה סופסוף להצטרף לצוות כמומחה למזיקים ולכאורה הפך לבשר מבשרו של הענף, אכל עימם את ארוחת הבוקר הגדולה והיה שותף לשיח ה"פלחי" של ממטרות, מקצרות ומחרשות - שיח שכה השתוקק להיות חלק ממנו בשנות נערותו - אך עם כל זאת, עדיין הרגיש שזה לא זה.

 

ואז קיבל מאמנון רכז הענף את משימתו הראשונה כפלח מן המניין:

"תרתום את ה-2130 החדש [וליבו של דני החסיר פעימה למשמע 'החדש'] למקלטרת וצא לקלטר את העגבניות בשטח ארבע," אמר לו אמנון בעת שהיו מכונסים ב'מחסן' לקפה של טרם.

 

הו, כמה חיכה למשפט הזה! מעולם לא ערבה מנגינה לאוזנו כמנגינה ששמע זה עתה. "אם לא תסתדר, תבקש מסלים שיעזור לך לרתום ולכוון את 'הנקודה השלישית', זרק אמנון לעברו, כאילו התקשה להאמין שיצליח, אבל דני לא טרח להשיב. הוא יסתדר, ועוד איך יסתדר. הוא עוד יראה לכולם שאינו נופל מהם ב"פלחאות"!

 

דני, שמאחוריו אין ספור ריתומים של מכסחת ומדשנת מעבודתו במספוא, רתם בקלי קלות את המקלטרת וחמוש במשקפי הטייסים שזה לא מכבר רכש במיטב כספו, יצא בגאון לדרך ופניו עוטות הבעת קשיחות ונהרה גם יחד, ככל שיכולות השתיים הללו לדור בכפיפה אחת. בהגיעו לשדה, "הוריד" לאט את המקלטרת, בודק ש"שיני האווז" אינן פוגעות בשורת שתילי העגבניות הרכים, כיוון את ה'גז' במצערת היד, הרים לאט את רגל שמאל מהקלאצ' ושילח את הטרקטור קדימה עם רון בלב.

 

נהמת הטרקטור החרישה מעט את אוזניו והרוח נשבה מעדנות על פניו, בעוד שיני האווז סוללות ארבעה פסים של חום עז בעת שהיו פולחות את מעטה האדמה היבש בגוון אפור כלשהו, ודני הרגיש כי ליבו מתמלא בתחושה בראשיתית של בריאה. אוחז בבטחה בגלגל ההגה, היה מביט מדי פעם לאחור לראות כי המקלטרת חובקת כהלכה את ארבעת השורות - שתיים בין גלגלי הטרקטור ושתיים מצדדיו, נושם מלוא לוגמיו את ניחוחה הבשום של האדמה התחוחה ואומר לעצמו שוב ושוב "אני פלח!"

 

תק! הוציא אותו משלוות הבריאה, קול עמום. דני הסב בבהלה את מבטו לאחור ועיניו חשכו! מזרקה בת כמה עשרות מטרים שלחה לרום את מימיה השוצפים, צובעת את האדמה סביבה בחום כהה בוהק. לרגע קפא דני במקומו, אך מייד התעשת, שלח ידו למכשיר הקשר שהיה תלוי לצידו וקרא לתוכו: "זאביק, פגעתי בברז". 

"כן, אני יודע," שמע את קולו של זאביק רכז ההשקיה, "רואים את המזרקה עד כאן".  

דני דימה לשמוע קורטוב של אירוניה בקולו בעוד הוא תוהה, כמה רחוק זה "כאן". 

"תתרחק מהברז שלא תשקע", בקע מהמכשיר קולו הרועם של אמנון, ודני ידע שנכון לרגע זה כל הפלחה עדה למשבתו.

 

בתוך מספר דקות החלה המזרקה לשקוע אל תוך עצמה, ודני הבחין בג'יפ ההשקיה הכחול של זאביק קרב אליו ממערב ב"שביל הברזים". זאביק - בנו של רישק הפלח המהולל ובן כיתתו של דני - ירד מהג'יפ והביט בדני במבט מבודח משהו.

 

"אל תיקח ללב," אמר בשקט, "אני הצלחתי להוריד שיבר אפילו עוד לפני שנכנסתי לשדה." דני ידע שזאביק באמת מנסה לעודדו, אך לא יכול היה שלא להבחין בנימה כלשהי של "אני משתתף בצערך שחירבשת את המשימה הראשונה שלך", שהתגנבה לקולו.

 

הברז השבור - שהיה כולו צינור פלסטיק בקוטר שלושה צול - תוקן בידו האמונה של זאביק, ודני המשיך בעבודת הקלטור, נושא בליבו את מילותיו של אמנון: "לא קרה כלום, תמשיך לעבוד, אבל תשים לב, כי יש עוד הרבה ברזים בשטח ועדיין לא הגיע הזמן להחליף אותם".

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: