אחת, שתיים - בום! מקאמה לכדורעף / גיורא הלפרין

 

אחת, שתיים - בום! מקאמה לכדורעף

גיורא הלפרין - קיבוץ המעפיל

איור מאת יעקב גוטרמן

איור מאת יעקב גוטרמן

בימים רחוקים, במאה שעברה,

עוד לפני שפרצה המדינה,

ישבו וחשבו והתלבטו בקיבוצים

מהו הספורט היאה לחלוצים.

 

הכדורגל - דווקא משחק 'אחלה',

אבל מי יעביר קווים בפלחה

אם שחקן יבעט לפַלָּח בברך,

לא בדיוק, אבל בערך...

חוץ מזה, הכדורגל סוער ואלים,

ובכלל, לעירונים יותר מתאים...

 

גם משחק הכדורסל מיד נפסל

לא, לא רק בגלל גובה הסל.

לחברים, נטען, לא יהיה כוח ממש

לרוץ מסל אל סל לאורך מגרש,

אחרי שקמו עם הנץ החמה

כדי להוביל את הפרות לחליבה.

 

מה הוחלט, תשאלו, בסופו של דבר?

למשחק הקיבוצי הכדורעף נבחר

כי לדברי כל המבינים המומחים,

זהו משחק תרבותי, נטול יצרים:

שקט, רגוע, עם רשת מפרידה,

אין אלימות בו ואין מגע,

בקיצור, משחק חברתי מתאים במיוחד

לחברים בכלל ובקיבוץ הארצי בפרט.

 

בקיבוץ שלנו עשו חושבים

ותלו רשת בין שני עמודים,

וכיאה לקיבוץ של אחוות העמים,

שיחקו יחדיו בולגרים ופולנים.

כך, בצנעה, בלי הנד עפעף,

קמה לה 'אימפריית כדורעף'.

 

לנו היה את צבי סינטו כאן:

מאמן אגדי - חלום כל שחקן,

והוא שהכיר לנו, השחקנים הצעירים,

את שלל רזי המשחק המורכבים.

 

בימי בראשית היו המגרשים

מסומנים על חול, או מבלטות בנויים.

שיחקו אז גם בשעות צהרים,

כשהשמש ממש באמצע השמים,

ואנו השחקנים, קבוצת 'מעופפים',

כולנו שיחקנו כמובן יחפים,

ו'טיים אאוט' במשחק היינו לוקחים

לשפוך על הרגליים קצת מים קרים.

(בעצם, הבלטות החמות במגרשים

תרמו לשיפור ניתורי השחקנים:

כי ככל שקפצנו גבוה יותר,

קיצרנו מגע עם המגרש ה'בוער'...)

היו שחקנים שהתמחו כפליים

בהוצאת 'סרב' גבוה לשמיים,

וכשהרמנו ראש לקבלת הכדור

ראינו רק שמש, שמש וסינוור.

 

השחקנים, ברובם, לא היו גבוהים -

בנים של גליציאנרים או פולנים.

רק מי שהוריו היו ייקים גרמנים

התנשא לגובה מעל מטר ושמונים.

בתחילת כל משחק כל השחקנים

הריעו "דרור!" בקולות ניחרים,

למה דרור? אין לי מושג זעיר,

ואם מישהו יודע - שיקום ויסביר...

 

וכמובן, המשחקים הכי מרתקים

היו נגד עין החורש - השכנים.

ראש בראש, דרבי אמיתי,

על כל הקופה ועם קהל שיא.

לפני כל דרבי, במשך שבוע ימים,

כל התלמידים שבתו מלימודים,

ובסוף המשחק דנו בסוגיה

"איך המעפיל שוב ניצחה"...

 

במשחקי הבית, בכל שבת,

התייצבה כל האוכלוסייה כאיש אחד,

זקן ונער, איש ואישה,

וגם רבים מיישובי הסביבה.

אין ספק, משחק הכדורעף היה

ההצגה הטובה ביותר במדינה.

השחקנים היו כולם בני הקיבוצים,

ושכר השחקנים - אהבת החברים.

 

יותר מעשור היינו אלופים -

קצת הבנות, יותר הבנים.

ואז ירדנו מעט - לא נורא,

אולי עוד נחזור למרכז הבמה...

הפועל המעפיל לדורותיו

מצדיע לאיגוד הכדורעף,

שיהיו הישגים טובים בעתיד

לספורט מספר 1 - מעכשיו ולתמיד!

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: