סיפורי בית-שפע / גילה סלע

סיפורי בית- שפע
מאת גילה סלע
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

איזה אור מכאיב לעיניים, חשב גבריאל כשיצא לעבודת יומו,  אני כבר חושב  כמו ואן גוך, אך אני פלאח  ולא אמן "בטלן". חייך לעצמו ותאר שוב ושוב במוחו את  תכניותיו להנחלת תרבות וידע בקבוצתו  "בית שפע". חבש את כובע הטמבל האפור על ראשו המתולתל,  הישיר את עיניו הבהירות, החפות ממגן, כפף גופו בתנוחת השור האופיינית לו ויצא החוצה. תחילה דבר עם  יהודה וסיכם איתו על שעות העבודה בטרקטור עם המקלטרת לכבוש וישור שטח חקלאי נוסף ליד ברך הירדן. בערב, ידע, הטרקטור עובר  לרשות ענף הנוי ועליו להחזיר את הכלי  לידיו של אברהם פארן עד אז.


איור מאת יעקב גוטרמן

אחר עבר ליד מחסן הכלים  וצרף קרדום, דלי ועששית בו, עטופה בסחבה  וטוריה.  ארגן את הכבודה בצד הגלגל, ועלה לנסוע לשטח. "היי, גברוש, מה לך אלה ?"  שאל פולקה, הסדרן של המחסן. "יש בשטח אבנים ושיחי דומים" השיב והתניע,  בעודו נוסע מעיף ענני אבק, קופץ  על מהמורות אבן בדרכים הלבנות חומות הכבושות. הביט בינבוטים המאובקים בצד הדרך חושב  על תגליתו המשוערת. היום יברר זאת.

 

שלשום כשיצאו הוא ומספר חברים לסמן שטחים חדשים לעיבוד, שם  לב  לשתי האבנים הגדולות המזדקרות  במעלה אחת הגבעות אותן עברו בסיורם.

הוא סימן לעצמו בדמיונו ציוני עזר למען יוכל לחזור אל המקום.

בסיום היום, כשהחל להחשיך, ניגש למקום ובחן את האתר בזהירות. אחר ניסה בכוח להזיז את האבן הגדולה. מסביבה  עשבים יבשים וקוצים וגם עלים יבשים הדומים לעלי צבעוני או אירוס. הוא זכר כשטיילו עם רובקה הטייל, הגיעו פעם בפעם  לשדות אבנים, מעין אלה, הנמצאות על הגבעה. שדה זה היה מלא פרחים כחולים ורובקה אמר אז  שהמקום בית קברות מוסלמי. האבנים מצבות על ראשי הנקברים לכיוון מכה, הפרחים אופייניים  למקומות קבורה  כאלה, המתאבלים מביאים אותם. 

 

יום  שלם דיסקס  את השטח, מידי פעם עצר וירד לסלק, תוך מאבק, אבנים גדולות ושיחים קוצניים ועקשנים. בשעות החמות, עצר להפוגה, קפץ לירדן לשחייה קצרה ומרעננת. השיב את רוחו בסנדוויצ'ים שהכינה לו רות רעייתו במטבח ושתה ממי הירדן, בחלקים השקטים והזכים שלו. לאחר מנוחת תכנון בצל השיזף, לבש שוב את חולצת  החאקי, הפשיל את שרווליה  על זרועותיו העבות,  וחזר לעבודת יומ, עד נטו צללים והשמש שקעה מולו בשיפולי ואדי בירה, צובעת בכתום  שיטות ואלות ומבליטה אבני בולדר מצטללות. או אז עצר את הכלי בעיקול, ליד  הגבעה, לקח את הטורייה הקרדום והדלי  וניגש למקום עליו חשב  כל הימים האחרונים.

 

באור אחרון ניסה שוב  ושוב, בטוריה ובקרדום להזיז את האבן, חופר כורע מתחתיה, נשען בגבו ודוחף ברגליו לבסוף נכנעה האבן בחשכה, כמו האור עיגנה לאדמה. אז הדליק באחת את  עששית הרוח ובאצבעות זהירות  היה חופן רגבים, כורע על ברך, ומפוררם בעומק הבור.

 כ- 30 ס"מ  מתחת לאבן נתקלה ידו בגוש מעוגל -  כשניקה סביבה גילה עצם שנראתה  לו כארכובת כתף.  בזהירות, במכות קלות ושטוחות של קרדום או טוריה לסירוגין, חפר לאורך העצם , עד שאכן חשף את חיבור המרפק ואחריו  בהתלהבות את עצמות הזרוע, אך לעצמות כף היד, ידע, לא יגיע היום. כבר ממש לילה והטרקטור עדיין פה ולא מכין את שטחי הנוי.

 

בזהירות עטף בחולצתו רק את עצם הזרוע העליונה מביט לצדדיו. שודד קברים שכמותי, חשב, אך בראשו כבר התגלגלו תכניות רבות. כיסה שוב את הקבר והסווה בעשבים, תלה את העששית על ארובת הטרקטור  ונסע באיטיות ובשריקה לקבוצתו.  בשער חיכה השומר .

"מה קרה גברוש, מה גרם לעיכוב?".

"היה שטח קשה" ענה.  כשגמר להחזיר את הטרקטור ואת הכלים אסף אליו את העצם ופסע מעדנות לחדר,  הניחה בצד מזרן עשב הים ופנה לרחוץ.

 

רות חיכתה לו עם בנו העגלגל, ששלח אליו ידיים פעוטות. הוא הרימו אל- על  וחשב אושר, אושר. לאחר שהושכב הבן בבית הפעוטות והמטפלת המסורה נפרדה מהילדים חזר לביתו ולרעייתו, ליטף את בטנה המתעגלת...

"נמרוד שמח ללכת לבית הילדים, החינוך הזה טוב לחברה בריאה, רואה את , חששותינו ובעיקר שלך התבדו".

אז חייכה אליו  וליטפה את זרועו.

"עלי לספר לך דבר מה", פסק והביט בה בפנים חתומות, שאינם מסגירים את רגשותיו העזים כלפיה.

"אהוב, מה הדבר?".

"גיליתי דבר מה, לפני כמה ימים והחילותי לטפל  בו".

סיפר לה על דבר מציאת הקברים והראה לה את העצם. "זוהי הזדמנות ללמד מבנה השלד" אמרה היא. שוב שיבח אותה במוחו ובעיניו על תבונתה.

"כן , אני מתכוון לבוא מצויד ולטפל בזה, אל תאמרי דבר לאיש".

 

כך במשך שבועות שהתארכו לחודשים, ארז גבריאל, חלק אחר חלק והקפיד אף על העצמות הקטנות של השלד. את הגולגולת העביר בזהירות  בכובעו, עטופה במגבת,  שלא יתפזרו חלקיה. הניחם בסדר, ממוינים וממוספרים  בכתב ידו הברור בקופסאות בגדלים שונים תחת הכותרת "מדע 32 ". מצרפם למציאות, רכישות  וירושות אחרות, תכולת אותו חדר בצריף אשר ביקש מיהודה זה מכבר ולבסוף קיבל.

"כולנו נצא נשכרים " היה טיעונו .

"לא אל שכר הלב פתוח"  - נענה - "אך חדר זה יצבור ידע ותרבות , צריך אדם לדעת מאין בא ולאן הוא הולך" ענה תשובה ניצחת. פרויקט נוסף היה לו לגבריאל  לחבר את השלד . כך בחוטי ברזל דקים ובמחט מיוחדת שביקש מלאה, שכנתו העובדת בקומונה עבד עליו כל שעות הפנאי, שבתות וחגים, אחרי השתתפותו בטקסים בקבוצה. לבד מרעייתו ומיכאל חברו מנוער, שעלה איתו  ארצה ואחר  בא איתו בקבוצת העלייה  לקבוצה,  לא ידע איש על פרויקט  השלד ההולך ונבנה.

 

שלוש שנים היה תלוי בהיחבא ובגאווה סוד צפון השלד.   גבריאל הראהו אך למעטים נוספים. הגיע זמנם של ילדי הקבוצה המתבגרים להיכנס בעול השמירה על הישוב בעבודות השונות היו משולבים זה כבר.  הבריק רעיון בפני מיכאל חברו  -

"שמא תעשה את הטקס  מול השלד, כדי להדגיש את החובה על אחריות ההגנה   -  השלד ויד על התנ"ך  - זה השילוב הנכון"! וכך נעשה.

נמרוד, בנו הנער, ראה אז את השלד לראשונה.  "מוטקה"  קרא לו בשם חיבה, ומאז היה זה שמו הרשמי. דורות של מתבגרים נשבעו על השלד, למדו גוף האדם דרכו בשעורים , התלוצצו עליו, ספרו בדיחות, חיכו למפגש איתו כיוון שמסורת נקוטה הייתה זו להישבע על השלד ללכת  בדרכי התנועה , להיכנס בעול מצוות.    

גבריאל, עתיר מעשים, גדול בנכסי רוח, שלא על מנת לקבל פרס - בענפים רבים נהנו מחכמת ידו וכוחו הצטיין בכולם .  בניו ובנותיו עלו ופרחו ומציינים היו גם הם, בספורט, באמנות ומדע... כחזונו. הנה הם בונים משפחות ומתענגים על גנו ועל חברתו. נמרוד, בכורו דיפלומט בכיר המשרת בבירות עולם המכריעות גורלות.  בתו שהייתה ספורטאית מצטיינת יצגה בשחייה את המדינה עוד בשנות  ה 50, כיום  תזונאית ספורט.  בנו, כדורסלן מבוקש ע"י  ה-  NBA  בעבר ואיש עסקים מצליח כיום.  בת נוספת שלו, אוצרת תערוכות אמנות ופרופסור למדעי האיסלאם,

בתו הצעירה מנהלת הארכיון  האזורי לתולדות ההתיישבות.

 

כבר היום, בעת חוליו, כשרות רעייתו הנלבבת סועדת אותו, ידע -  הגיע הזמן למאבק על חייו. כבול למצעו, כך הרגיש, ראשו כבד כאילו אבן גדולה  מונחת עליו, עיניו הבהירות סוקרות בכאב את קירות החדר, המלא ספרים. רצה לברר ערך באנציקלופדיה שנזכר בו, אך הקימה, ידע, כרוכה בכאבי תופת.  ניסה לקום ולא יכול. הוא, גבריאל, גברוש, שגבר על הכל. שידע את אימי המלחמה, קשיי חלוץ, דלות למען אידיאל, בה תקווה וכוח היחד - אינו יכול לחלץ עצמו ממשכבו. כל פרק כואב עד זעקה.

 

אין מה לעשות, אמרו הרופאים המומחים  - הסרטן בעצמות כבר שלח גרורות תחילה בכתף ואחר בכל היד ועכשיו הכאב קושר כמדקרות ברזל את כל גופו.   


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: