על הפסים / גילה אולייר

על הפסים

גילה אולייר - גן שמואל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סיוון

הטלפון הגיע בבוקר, הרס לי את היום. חברי הקיבוץ חושבים שלנו, האחיות לא מגיע יום חופשי בשבוע. מבחינתם אנחנו מתפנקות כאשר אנחנו עומדות על הזכות שלנו לנוח.

איור מאת יעקב גוטרמן

הם בטוחים שאנחנו חייבות לעמוד לרשותם כל השבוע, כולל שבתות שבהן אפשר להטריד אותנו עם שאלות קטנות, כי זה הרי התפקיד שלנו. דורון כל הזמן אומר לי לעזוב את התפקיד כפוי הטובה הזה. מה את צריכה את זה? הוא משתלח בי. את נותנת את הנשמה ואת הגוף, שדרך אגב את גורעת ממני כל הזמן. ובשביל מה? בשביל אנשים שלא מעריכים אותך ואת מאמציך. סיוון, את צעירה ועוד יכולה לעשות הסבה למשהו שיעניין אותך. משהו באמנות למשל, את כל כך טובה בדברים האלה. היחידים שמחממים לי את הלב הם הילדים. נשיקה מרועי וחיבוק מנועה כשהיא נצמדת אלי ואומרת כמה היא אוהבת אותי ושאני האמא הכי הכי בכל העולם. דווקא פנחס היה אחר. הנימוסים והגינונים האירופאים שלו. תמיד הוא היה בודק שאינו מפריע ואם זה נוח לי עכשיו לטפל בו או לענות על שאלה. אפילו בזמן האחרון כשהמצב הבריאותי הידרדר, הוא התמודד עם הכאבים החזקים שלו בכזאת גבורה, כאילו אחרי דכאו כל כאב, פיזי או רגשי קטן עליו. היה מגיע למרפאה עם פסיה שלו בקלנועית הזוגית שלהם. הרבה פעמים אמרתי לדורון, תראה את הזוגיות של שני האנשים האלה, את התמיכה שלהם ללא סייג אחד בשניה. את הצעידה האיטית שלהם, כשפנחס עוד יכול היה ללכת, יד ביד לאורך שדרת הברושים, מדי פעם יושבים בשקט על ספסל לנוח. בזמן האחרון הכאבים של פנחס נהיו בלתי נסבלים. ראיתי אותו חורק שיניים כדי שלא נראה כמה כואב לו, כדי לא ליפול לנטל עלינו, על פסיה, או על נעמי'לה. אולי בגלל זה לא גילינו מספיק ערנות. מפני שאף פעם לא התלונן, לא תיארתי לעצמי שיום יבוא ובו פנחס לא ירצה יותר לחיות. הכרתי את רצון החיים החזק שפיעם בו, את הנחישות הזאת שלו להראות לנאצים הארורים שהם לא הצליחו לחסל אותנו במחנות הריכוז.

 

בשעה שבע, נעמי'לה התקשרה וסיפרה לי שמוקדם בבוקר, אבא שלה לקח את הקלנועית הזוגית שלו ושל פסיה. ובשקט מוחלט, כדי לא להעיר את פסיה הוא ירד אל פסי הרכבת. נהג הרכבת לא יכול היה למנוע את ההתנגשות הקטלנית. בשלב בו ראה את הקלנועית של פנחס, כבר היה מאוחר מדי. כל כך עצוב לי. בשביל אנשים כמו פנחס בחרתי במקצוע.

 

נעמי'לה

אבא'לה, מה עשית? איך אני ממשיכה הלאה בלי להיות הבת היחידה שלך? תמיד אמרת לי, נעמי'לה את הילדה האחת והיחידה שלי. לקח לי זמן להבין איזה מין אבא מיוחד אתה. היית מגיע כל ערב לבית הילדים להשכיב אותי במיטה. לעטוף אותי טוב טוב בשמיכה ולהכניס את הקצוות פנימה סביב למזרון, כדי שלא יהיה לי קר חס וחלילה. כשקצת גדלתי התחלתי להתבייש בך. חברי לכיתה היו בנים ובנות להורים בני ההשלמה הארץ ישראלית. הם לבשו חולצות כחולות או חולצות חאקי עם צווארון פתוח. החולצה אצלם אף פעם לא נתחבה, כמו אצלך אל המכנסיים. היא נתלתה עליהם ברישול שהיה כל כך מקסים בעיני. ואתה, עם החולצות שמכופתרות עד למעלה, גם בקיץ. עם אפודות הצמר שהגנו על גופך הכחוש ועצמותיך מוכות השיגרון. רק כשהתחלתי לעמוד על דעתי ולעצב את דמותי כדעתנית ומרדנית, גיליתי מחדש את נוכחותך התומכת, מחבקת ומקבלת ללא תנאי. אתה היית זה שלו ספרתי את סודות הנעורים הראשונים שלי. ממך בקשתי כסף כשרציתי לנסוע לתל אביב לבלות. תמיד הקשבת לי, נועץ בי את עיניך הנבונות ולא שואל שאלות רק מבקש שאשמור על עצמי כי אני נעמי'לה, בתך האחת והיחידה. לא העזתי אף פעם לשאול אותך למה אני האחת והיחידה ולמה אין לי אחים ואחיות. את התשובה קבלתי במפתיע מאמא שהודיעה לי יום אחד שלעולם כזה אין טעם להביא ילדים נוספים. אף פעם לא הצקתם לי אתה ואמא על כך שאני לא מתחתנת. בניגוד לחברות של אמא שמדי פעם משחילות לעברי, נו, נעמי'לה, מתי נזכה לראות אותך בשמלת כלה? אבא'לה, תמיד נראה לי שאתה מסתיר איזה סוד ואני בטוחה שאם היה לך, אז הוא עלה איתך על פסי הרכבת ונגנז לעד בתחתית האדמה. כולם תמיד דברו על הזוגיות המושלמת שלך ושל אמא. איך אתם תמיד שם אחד בשביל השני, איך אתם מטיילים יחד יד ביד ושותקים. דווקא אני זאת שתמיד שאלה את עצמה מה מחבר ביניכם. אמא החזקה, המוצקה תמיד נראתה לי גדולה עליך בכמה מידות. הקשיחות וחוסר ההתפשרות שאפיין אותה והנכונות שלה לצאת למלחמות נגד הממסד כאשר נראה היה לה שהוא נוהג בחוסר צדק. כנראה שאת זה ירשתי ממך אמא. ואתה, עם העדינות האינסופית שלך וסבר הפנים כמעט כלפי כל אחד, אפילו הגרועים שבהם. היום אני מבינה שאת אמא, זה בדיוק מה שאבא היה צריך כשהגיע משם. מישהי שורשית ויציבה, שתאחז בידו בחוזקה ולא תרפה גם בכאב הכי נוקב. לא פלא שהתגנבת בשקט בשנתה. היא לא הייתה משחררת את ידך ונותנת לך לעלות לבד על הפסים.

 

פסיה

דווקא הבוקר נרדמתי שוב בבוקר. איזה צחוק אכזרי של הגורל. תמיד אני מתעוררת ראשונה, נותנת לפנחס לישון קצת יותר. בהשפעת המורפיום זה בדרך כלל מצליח. דווקא הבוקר הייתי כל כך עייפה וראיתי שהוא ישן חזק אז חזרתי לישון. איך הוא ניצל את ההזדמנות ועזב בשקט עם הקלנועית ישר אל פסי הרכבת. אם הייתי ערה זה בחיים לא היה מצליח לו. מכירה את הראש שלך פנחס. אתה כבר ראית קדימה, את הכאבים החזקים וחוסר האונים שישתלט עליך. ראית איך אתה נופל לנטל עלי, על נעמי'לה ועל הצוות שמטפל בך. למרות שידעת שסיוון בחרה את מקצוע האחות, וזה התפקיד שלה לטפל באנשים חולים. גם על ג'ין, שהביאו אותה במיוחד בשבילך, שקבלנו אישור מיוחד מביטוח לאומי להעסיק אותה כמטפלת שלך, אפילו עליה ריחמת. כל הזמן אמרת לי, תראי את האשה הקטנה והאמיצה הזאת, איך היא עובדת כל כל קשה וסוחבת על כתפיה את הפרנסה של בעלה והילדים שנשארו בפיליפינים. כמה זמן היא לא ראתה אותם ואיך אפשר לחיות ככה רחוק מהאנשים הכי קרובים אליך. ג'ין המתוקה, היא כל כך אהבה אותך. תמיד אמרה לי, אנשים בישראל לא כאלה טובים ועדינים כמו פנחס שלך. גם על נעמי'לה שלנו, בעיקר נעמי'לה שלך, גם עליה חשבת. שלא תפסיק את מסלול חייה. תמיד היית אומר לה, נעמי'לה, עכשיו זה הזמן שלך לחיות. אם את רוצה ללמוד והקיבוץ לא נותן לך, אז אני אתן לך. יש לנו כסף מהשילומים של הגרמנים הארורים, מנסים להשקיט את המצפון עם כספי הדמים שלהם. אני מעדיף שאת תשתמשי בו, את דור ההמשך שלי ושל עוד מיליוני אנשים. עדיף לי שאת נעמי'לה תלמדי מאשר לקנות עוד טרקטור לקיבוץ. אף פעם לא הצקת לה, למה היא לא מתחתנת ואיך זה שאין לה קשר קבוע עם בחור, למרות שאני יודעת כמה היית שמח לראות אותה מתחתנת, לחיות ולראות נכדים ואולי גם נינים. מה אני מדברת שטויות, זה כבר לא יקרה. גם לי דאגת. תמיד אמרת לי, פסיה, את צריכה לשמור על הכוחות שלך. את כבר לא כל כך צעירה, את יודעת. יותר מדי את דואגת לי ולאחרים. לא רצית להכאיב לי אז שתקת. כשכאב לך שתקת וגם עם הסוד שלך, שתקת. עכשיו הוא יחד איתך, מתחת לאדמה. הרכבת דרסה גם את הסוד שלך. לפעמים בלילה, בחלומות הטרופים, היית קורא לה, הניה... הניה. מי זאת הייתה? מה היא הייתה בשבילך? איך מתה? לא לחצתי עליך לספר לי, לא רציתי להכאיב ואתה שתקת. ידעתי שלא התחתנת איתי מאיזו אהבה גדולה ומטורפת, אלא מתוך הצורך של פליט המחנות להיאחז ביד חזקה ותומכת. לא היה לי אכפת, אהבתי אותך פנחס ואת המשפחה הקטנה שלנו. ידי תלויה באוויר ואינה מוצאת מנוח, אין לי במה לאחוז.

 

ג'ין

מהבוקר אני לא מפסיקה לבכות, אני לא יכולה. בבוקר צלצלה אלי שפרה מהרווחה וסיפרה לי מה פנחס עשה, ומאז אני בוכה. פנחס היה מיוחד, לא כמו הרבה ישראלים אחרים. כבר היו לי מטופלים לפניו. אף אחד מהם לא היה כזה עדין ומתחשב. כמו אבא הוא דאג לי. תמיד שאל על אדי ועל הבנות. היה לו קשה להבין איך עוזבים משפחה עם ילדים לכל כך הרבה זמן ונוסעים לארץ אחרת לעבוד. בכל זאת הוא הבין את הצורך להתפרנס ולדאוג שלבנות שלי יהיו חיים אחרים ויותר אפשרויות מאשר לי היו. יש הרבה בנות שפגשתי שבאו מהפיליפינים להיות מטפלות וכאשר הגיעו לכאן נפלו לידים של סרסורים שלקחו את הדרכונים שלהן והפכו אותן לזונות. מזל שהגעתי בצורה מסודרת ולא נפלתי לידים של גברים כאלה. יש הרבה גברים בישראל שחושבים שאנחנו קלות וזורמות. גם פה בקיבוץ יש רווקים מבוגרים שרמזו לי לא פעם, אם אני רוצה קצת כסף אקסטרה, מגעילים, ישר שמתי אותם במקום. כל הזמן אני בוכה. לא כל הקיבוצניקים נחמדים כמו שפנחס היה. אני יודעת שחלק מהם יגידו, אתם יודעים למה היא בוכה? כי היא איבדה את הפרנסה שלה. ברור שאני דואגת לפרנסה שלי. מי ידאג אם לא אני לעצמי? גם לא בטוח שאוכל להישאר בקיבוץ. פסיה חזקה, היא לא צריכה מטפלת. אבל לא בגלל זה אני בוכה, אני בוכה על פנחס. אתמול בערב דברתי בטלפון עם אדי והבנות. ספרתי להם כמה אני אוהבת את העבודה עם פנחס, איזה אדם מיוחד במינו הוא. ספרתי להם על המחלה שלו ועל הכאבים החזקים ואיך הוא אף פעם לא מתלונן, כזה גיבור. פעם שפרה ארגנה לנו, העובדים הזרים, פגישה עם ניצולת שואה מהקיבוץ. היא ספרה לנו על המשפחה שלה שנרצחה ועל החיים במחנה הריכוז ואיך ניצלה. אני יודעת שגם פנחס היה ניצול שואה אבל הוא אף פעם לא סיפר לי כלום. שמר את הכאב שלו לעצמו ולא רצה להכאיב גם לאחרים. מסכנה פסיה, היא כל כך דאגה לו ושמרה עליו. היא בטח לא חשבה שהוא יכול לעשות דבר כזה, למרות שגם היא ידעה כמה כואב לו. היא בטח מאשימה את עצמה שנרדמה ולא שמעה. אני יודעת שזה לא משנה. אם מישהו רוצה לגמור את החיים שלו, תמיד הוא ימצא דרך, כמו החברה שלי ברברה בפיליפינים. כל הזמן אמרה שהיא לא רוצה לחיות, כל הזמן הרחיקו ממנה תרופות וחפצים חדים. בהזדמנות הראשונה שהייתה לה, היא קפצה מהגשר לנהר. ככה גם פנחס, הוא אמנם לא אמר כלום לאף אחד, אבל הוא ידע מה הוא רוצה לעשות והוא עשה את זה. עצוב לי על פסיה ועל נעמי'לה. עצוב לי, לכן אני בוכה ולא אכפת לי מה יגידו עלי החברים הלא נחמדים בקיבוץ.

 

פנחס

איזה מזל ששוב נרדמה. אצא עכשיו, כי אם לא, אני יכול לאבד את האומץ. נכון שכואב לי, מאד, אבל זאת לא הבעיה. אני רואה קדימה, איך אני לא מסוגל יותר לטפל בעצמי, איך צריכים להאכיל אותי ולהלביש אותי, את חוסר האונים. לא יכול לשאת את המחשבה של איבוד שליטה בסוגרים. איך ג'ין המתוקה מחליפה לי מצעים וטיטול כי לכלכתי אותם. לא יכול לדמיין את הצער בפנים של פסיה ונעמי'לה שלי. מוטב ככה, רגע אחד של אומץ לעלות על הפסים ואז, יהיה כבר מאוחר מדי להתחרט, לא תהייה דרך חזרה.

 

רוצה לבקש סליחה מסיוון, האחות שטיפלה בי. אני חושב שהחברים בקיבוץ לא תמיד מעריכים מספיק את האחיות. זו עבודה כל כך קשה. לא הייתה פעם שבקשתי משהו מסיוון והיא לא התייצבה מייד. כל כך מקצועית ועניינית. לפעמים כשהרגשתי ממש רע, פסיה התקשרה אליה בשעות אחר הצהרים. אני יודע שאלה השעות שהיא מבלה עם הילדים ועם דורון. לפעמים נדמה לי שאני קולט מבטים עוינים מדורון. אני לא מאשים אותו, הוא בודאי היה רוצה שאת השעות האלה סיוון תקדיש למשפחה ולא לקשישים חולים. אף פעם, אפילו לא פעם אחת, לא קלטתי מבטים כאלה מסיוון. תמיד עם החיוך המתוק שלה על הפנים, אומרת, אוי פנחס, הלוואי וכל החברים היו נחמדים כמוך, אתה יודע שבשביל אנשים כמוך בחרתי במקצוע? לא רוצה בשום אופן להפיל את עצמי עליה. אני יודע מה יקרה לגוף שלי ממש בקרוב, לא מוכן שהיא תראה אותי במצב הזה.

 

ג'ין החמודה, אני רוצה להתנצל בפניך, אני יודע כמה העבודה הזאת חשובה לך. אני יודע שפסיה תעשה הכל כדי שתקבלי עבודה אצל מישהו אחר בקיבוץ. מי שיקבל אותך יזכה במפעל הפיס. לפעמים אני שואל את עצמי, איך זה שאצלנו אין הרבה אנשים שמקדישים את עצמם לסיעוד כמו שם בפיליפינים. איך זה שהמדינה צריכה לייבא כח עזר משם, כי פה אין מי שיעשה את העבודה הזאת. אולי זו הגאוותנות של הישראלי המצוי שרואה בעבודות האלה משהו בזוי? לפעמים אני שומע אנשים מדברים בזלזול על הבחורות האלה שבאות מהפיליפינים או מתאילנד. קוראים להם זונות ושמות גנאי אחרים. זה כל כך מכעיס אותי. פעם שמעתי את אחד הרווקים בקיבוץ אומר משפט כזה. איך שאתם מכירים אותי, אני לא מתעצבן בקלות, אבל באותה הזדמנות הייתי קרוב מאד להחטיף לו אגרוף בפנים. יצא לי לדבר עם ג'ין על התוכניות שלה. אני כל כך מעריך אותה על הנחישות להביא את משפחתה למצב כלכלי טוב יותר, לדאוג שבנותיה יקבלו השכלה גבוהה ויוכלו להתפרנס בכבוד.

 

אני מעריץ אותה על היכולת לחיות זמן כה רב הרחק ממשפחתה. מעריץ אותה וגם יודע שאני לא הייתי שורד אם היו מנתקים אותי מפסיה ומנעמי'לה.

 

נעמי'לה. אני יודע שתכעסי עלי ומקווה שתמצאי בעתיד מקום בליבך לסלוח לי. זה לא מגיע לך מתוקה שלי. לא מגיע לך ילדה של אבא, לראות איך אבא שלך שתמיד היה איש חזק, הופך לשבר כלי. לא מגיע לך להפוך את המפגשים שלנו, שתמיד היו מלווים בשיחות מעניינות על ספר שקראת, על סרט שראית ואפילו על בחור חמוד שפגשת. להמיר אותם במפגשים בהם את רואה מישהו שפעם היה האבא שלך הופך לזקן חסר אונים ומחובר לצינורות כאשר הרגש החזק ביותר שיתעורר אצלך הם הרחמים. נעמי'לה שלי, לא אסתיר שהייתי שמח לראות אותך מקימה משפחה, להראות לנאצים הארורים שהם לא הצליחו להשמיד אותנו ויש המשכיות. אבל אני סומך עליך ועל השכל הטוב שלך, שבבוא היום תבחרי בבחור הנכון. תמיד אמרת לי, אבא'לה, אני לא אקח כל אחד רק בשביל להתחתן, אני לא עד כדי כך נואשת. אין לך סיבה להיות נואשת נעמי'לה שלי, את בחורה יפה וחכמה והבחור שיזכה בך יהיה בר מזל. איך שמחתי לשמוע שהתקבלת ל"בצלאל", את יודעת ששמתי כסף בצד למטרה הזאת, את יכולה ללמוד בשקט ואת לא צריכה שום אישורים מהקיבוץ, הכל מסודר. נעמי'לה, את דומה גם לי וגם לאמא בזה שאת יודעת מה את רוצה ומוכנה להלחם בשביל זה. לכן אולי אחרי שתתגברי על הכעס ועל העצב, תביני למה הייתי חייב לעלות על הפסים, למה לא יכולתי לנהוג אחרת.

 

ואת, פסיה שלי, אשה טובה, נאמנה וחזקה שלי. מה הייתי עושה בלעדיך? את זאת שאחזת בידי בימים הקשים אחרי המלחמה. את זו שאספת אותי אל חיקך כאשר חזרתי שבר כלי מהמחנות, אדם שראה את הרוע והשמד מביטים לו בעיניים מקרוב. אדם שאיבד את כל היקר לו על אדמת אירופה ולא האמין שיוכל להתחיל מחדש. את זו שגרמה לי להאמין שאפשר, שהקימה איתי משפחה על אדמת ישראל, שהביאה יחד איתי את נעמי'לה שלנו לעולם, המתנה היפה ביותר שקבלנו שנינו. אני רוצה שתשגיחי עליה עכשיו, כאשר אני לא בסביבה. פסיה שלי, אני יודע שאת חושבת שנישואי לך היו מתוך נזקקות ולא מתוך אהבה. אני מודה שבתחילה זה היה כך, לא הייתה בי אהבה, כל מה שראיתי זה את ידך המושטת אלי ואחזתי בה כטובע בגלגל הצלה. אחר כך באו הלילות טרופי השינה ואיתם הסיוטים. בסיוטי הופיעה הניה, אהובתי הראשונה, והיא זועקת אלי מאחורי גדרות, ואני, חסר אונים ואיני יכול להושיע. פסיה שלי, אני יודע ששמעת את זעקותי בלילות. שמעת אותי קורא להניה ומעולם לא שאלת מי היא. אני חושב שבסתר ליבך ידעת ולא רצית להכאיב. פסיה יקרה, היום, כאשר אני ברגעי האחרונים אני יכול לומר בוודאות שאהבתי אותך, ומי בינינו החכם שייתן הגדרה אחת יחידה וחותכת לאהבה.

 

זהו, מבט אחרון בשבילי הקיבוץ. אני אוזר אומץ ועולה על הפסים. אני כבר יכול לשמוע את צפירת הרכבת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: