קוקה הקופה - חולה / גדעון שפירא

|

קוקה הקופה - חולה

גדעון שפירא  - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך הספר: "לחיות עם חיות" בעריכת עופרה בריל, עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

כשהייתי במוסד היה לי חבר מלח, חובב חיות כמוני. באחד הימים הביא לי קופה קטנה וחמודה מהסוג "מקק אדום הכיפה". הקופה הייתה קצת מצוננת והמלח חשש לקחת אותה עמו להפלגה.

 

הייתי מאושר, לא חלמתי שאזכה פעם במתנה שכזו, קופה משלי!

 

שם הקופה היה מקוקה, ואני קראתי לה בשם חיבה - קוקה. גופה היה בצבע אפור-זית ועל ראשה כיפה ג'ינג'ית. קוקה אהבה להיצמד לצווארי ולהשמיע קולות דמויי שיעולים עדינים. אני הייתי משוחח איתה ומשמיע שיעולים דומים לשלה.

 

קוקה הלכה איתי לכל מקום. הייתה לה רצועה על בטנה ואליה מחובר חבל שאחזתי בידי. הילדים היו מתחננים שאתן להם קצת להוביל את קוקה, או שאושיב אותה על כתפיהם, הם עשו "תורות" על התענוג הזה. אך בכל פעם שמסרתי אותה לאחד הילדים, קוקה מיהרה לחזור אלי.

 

בשעות הלימודים הייתי קושר את קוקה למגרד הבוץ שליד הכיתה או לרגל המיטה שלי. בלילה ישנה איתי במיטה, ובמנוחות הצהריים ישבה קרוב אלי וחיטטה לי בשיער הרגליים. הייתה מחטטת ומדגדגת עד שהייתי צוחק בקול גדול וכולם היו כועסים על שאני מפריע במנוחה...

 

עבר שבוע, ההצטננות של קוקה לא חלפה, להיפך, שיעוליה גברו והיא הייתה ממש חולה.

 

לקחתי אותה למרפאת הקיבוץ, אבל האחיות אמרו שאינן מבינות במחלות של קופים ולא תוכלנה לעזור לי.

 

ניסתי לתת לקוקה כדורי אספירין להורדת חום, אך היא לא התאוששה. כל- כך דאגתי לה שהייתי יוצא בלי סוף מהשעורים, לראות מה שלומה.

 

בוקר אחד הודיעו לנו שכל הקבוצה שלנו צריכה לנסוע לשיקוף ריאות בחיפה. אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה שמחתי! החלטתי לקחת את קוקה שלי לשיקוף ריאות, אולי סוף סוף יגלו מה יש לה...

 

למחרת עליתי עם כל הילדים לאוטובוס כשקוקה מחבקת את צווארי. כנראה שהרעש והצפיפות לא נעמו לה ומרוב התרגשות הרטיבה לי את כל החולצה.נאלצתי לפשוט את החולצה הרטובה, וכך, כשהגענו לחיפה הלכתי ברחוב בחצי גוף ערום כשקוקה יושבת על כתפי ומחבקת אותי בזרועותיה.

 

כשנכנסו לקופת-חולים שברחוב הגפן, כולם הסתכלו עלי כמו על יצור מכוכב אחר. לא התרגשתי ואמרתי לאחים שעבדו ברנטגן, שצריך לעשות לקופה שלי שיקוף ריאות. בהתחלה הם צחקו, אך כשראו שאני מתכוון ברצינות, סרבו בכל תוקף. התעקשתי והודעתי: "אם לא תעשו לקוקה שיקוף - לא תעשו גם לי!"

 

על אף השידולים וההטפות, לא הסכמתי להיכנס לחדר הרנטגן. לא נכנעתי ולא ויתרתי , לבסוף הבינו האחים עד כמה הדבר חשוב לי והסכימו שאקח לחדר הצילום גם את קוקה.

 

קוקה הייתה כל כך נבונה בזמן השיקוף: חיכתה בשקט ולא זזה.

 

כמה צדקתי שהתעקשתי. התברר שקוקה סובלת מדלקת ריאות קשה. קבלתי מכתב מהרופא בחיפה ובו הוראות לתת לקוקה זריקות פניצילין. כשהבאתי את המכתב למרפאת הקיבוץ, הסכימו האחיות לטפל בקוקה.

 

בכל בוקר הייתי בא עם קוקה למרפאה. היא קיבלה את הזריקות בשקט, כשהיא מחבקת אותי חזק חזק, כאילו הבינה שזה מה שיכול להציל את חייה. כשהוציאה האחות את המחט, הייתה קוקה תופסת בידה את המקום הנדקר בגופה, משפשפת וממששת...

 

בהתחלה חל שיפור במצבה והייתי בטוח שעברה את המשבר. פינקתי אותה בירקות, פירות ולחם שהבאתי לה מהמטבח של המוסד והשגחתי עליה היטב.אבל זה לא עזר, על אף הזריקות, הטיפול והפינוק , התגברה המחלה.

 

השיעול של קוקה נעשה כבד יותר ויותר והיא התקשתה לנשום. אבל גם במצב אנוש זה לא ויתרה על מנהגיה הרגילים. הייתה מטפסת על כתפי ומחבקת את צווארי, ובשעת מנוחת הצהריים המשיכה לפשפש ולחטט בשערות רגלי עד שנאלצתי לצחוק... ראיתי איך היא נחלשת ודועכת מיום ליום ולא הבנתי איך היא עדין מסוגלת לשחק ולהשתעשע כאילו אינה חשה במחלה.

 

קוקה לא ויתרה על משחקיה ומנהגיה עד שהמחלה הכריעה אותה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: