חישוק של ברזל / גרדה כהן (ז"ל)

חישוק הברזל

גרדה כהן [ז"ל] - אילון

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

מתוך: "לאסוף סיפורים בחצר" (הוצאת ספרית הפועלים 1978)

איור מאת יעקב גוטרמן

טל מעד ונפל. הוא השתולל עם אבא על הדשא ורץ מסביב לברוש הגדול, סחור סחור, עד שנתקל במשהו ונפל. הברך נשתפשפה במשהו קשה. אין דבר טל גיבור וקם מיד: "אבא", הוא אמר, "צריך לסלק את חישוק הברזל הזה. נתקלתי בו ונפלתי. סלק אותו מכאן!"

 

חישוק ברזל? כן. מונח כאן חישוק ברזל, אבל לסלק אותו אי אפשר. למה אי אפשר? כי חישוק הברזל מקיף את העץ. עץ הברוש צומח מתוך חישוק הברזל . הנה הוא מונח על הארץ. חישוק ברזל ישן וחלוד, המקיף את העץ סביב ואי אפשר לסלק אותו. כאילו שומר על העץ.

 

אבא מביט ומביט בחישוק הברזל ומחייך כמו בחלום. כן, הוא מכיר את החישוק הזה. "בוא טל", הוא אומר, "בוא ואספר לך, למה החישוק הזה מונח סביב גזע העץ דווקא. בוא נשב כאן מתחת לברוש ואספר לך סיפור".

 

וזה סיפורו של אבא.

 

אני ודוד באנו לקיבוץ מרוסיה, שנינו ילדים קטנים בגיל הגן. לא ידענו לדבר עברית ולא הכרנו פה איש. רק זה את זה הכרנו והיינו תמיד יחד. בתחילה קיבלו אותנו יפה בגן, אבל לנו היה קשה ללמוד את השפה ואת המנהגים החדשים. לילדים אין הרבה סבלנות. ילדים גם אינם אוהבים זרים בתוכם ואנחנו היינו זרים. מהר מאד החליטו הילדים שאנחנו מטומטמים ולא מבינים שום דבר ואי אפשר לשחק איתנו. דברנו שפה אחרת, קשה היה לנו לאכול מה שכולם אכלו. היה לנו קשה ועצוב. צחקו לנו וזה העליב אותנו מאד. לעגו לדבור שלנו, לבגדים שלנו ואפילו להורים שלנו. ואם התחלנו בתגרה, לרוב היינו מפסידים בה. היה לנו עצוב ולא נעים ולא פעם חשבנו לברוח מן הגן. הגננת הייתה טובה וגם המטפלת. תמיד אמרו לנו: "סבלנות תתרגלו. עוד מעט תהיו חברים טובים כולם"

קשה להיות סבלני ושקט כשלא טוב לך, לכן היינו, דוד ואני, תמיד ביחד ותמיד בהתגוננות. כך קרה שבט"ו בשבט הלכנו לשתול עץ ברוש קטן ביחד. כל הילדים הלכו שנים שניים עם שתיל ושתלו ברושים לאורך הדרך. אמנם נורית הציעה לי לשתול יחד אתה, אבל אני שמרתי אמונים לדוד. יחד אחזנו בשתיל, יחד חפרנו בור. הכנסנו את הברוש והדקנו סביבו את האדמה. כל הילדים עשו כך עם השתילים שלהם, ובמהרה הייתה שורה של ברושים קטנים לאורך הדרך. הברוש שלנו היה בתוך השורה, החמישי ממזרח.

 

השקינו את השתילים שלנו, שרנו להם שירי ט"ו בשבט וישבנו לאכול שקדים ותמרים, כמו שעושים בראש השנה לאילנות.

 

למחרת ירד גשם ושמחנו שהשתילם שוב מקבלים מים. ואחר כך היו הרבה ימי שמש. הילדים כבר שכחו את הנטיעה, אבל דוד ואני זכרנו את השתיל שלנו. רצינו שהוא יהיה יותר גדול ויותר יפה מכל השתילים האחרים. רצינו שיצמח לברוש גדול במיוחד ושכולם יראו איזה עץ נטעו יודלה ודודל, העולים החדשים. לפיכך הלכנו מדי שבוע לשתיל שלנו והבאנו לו דלי מים.

 

לילה אחד, כאשר כבר שכבנו במטות, התחלתי להרהר: איך ידעו שדווקא הברוש ההוא, היפה והגדול מכולם, הוא של יהודה ודוד? פשוט לא יאמינו. עמי יאמר שזה הברוש שלו. ואילנה תאמר: "איך אפשר אחרת? רק לי יכול היה לצמוח ברוש גדול ויפה במיוחד!". איש לא יאמין שזה דווקא הברוש שלנו. זה הציק לי כל כך, שקמתי והערתי את דוד.

"דודל", אמרתי לו. "צריך לסמן את הברוש!"

"למה צריך לסמן אותו? אם נשקה אותו כל שבוע, הוא יגדל ויגדל יותר מכל הברושים האחרים ואז יראו כולם שזה הברוש שלנו!"

"דודל", אמרתי לו, "אתה לא מבין. לא. יאמינו לנו שזה הברוש שלנו. יגידו שהוא של עמי או של אילנה, רק לא שלנו. צריך לסמן אותו!"

 

עכשיו גם דוד הבין, שצריך לסמן את הברוש. אבל איך? כל הלילה חשבנו והעלינו הצעות. האם לצבוע את הגזע? - הגשם יישטף את הצבע. אולי לקשור סרט? - יורידו אותו בקלי-קלות. אז מה נעשה?

 

בסופו של דבר. זה אני שמצאתי את החישוק. חישוק ברזל היה לי, שהייתי מגלגל אותו בעזרת מקל ורץ אחריו בשבילים. החישוק היה מתגלגל במהירות ונכנס לאנשים בין הרגלים. לפעמים גם היה נופל לתוך גינת פרחים ומקלקל ערוגה, ופעם אחרת הפיל ילד קטן, שנבהל ובכה מאד. כל זה היה כמובן לא בכוונה. אך לאט לאט הבנתי גם אני שהחישוק הוא מטרד, וכולם כועסים עליו ועלי. הפסקתי לשחק בו. מה גם שבינתיים התחילה עונת הסקטים, וממילא כל הגן התגלגל בשבילים על סקטים.

 

"דוד", אמרתי, " נשים את חישוק הברזל שלי מסביב לברוש שלנו. הברוש יגדל ויצמח בתוך החישוק, וכאשר יהיה לעץ גדול, אי אפשר יהיה להוציא אותו לעולם. או אז נראה לכולם: הנה, זה העץ שלנו, של דוד ויהודה. שתלנו אותו, טפלנו בו וגם סימן נתנו בו. הנה חישוק מסביב לעץ והוא עודנו שם!"

 

"יופי יהודה", אמר דוד, "יופי! זו עצה מצוינת!" ובבוקר הלכנו ושמנו את החישוק מסביב לשתיל.

 

השתיל צמח וגדל והיה לעץ. אף יתר הברושים העוטרים את הדשא צמחו יפה. גם דוד ואני בינתיים גדלנו. מזמן חדלנו ללכת להשקות את השתיל. דוד היה חבר טוב של אוריה ואני הייתי חברו הטוב של נמרוד. אף אחד לא זכר שהיינו פעם עולים חדשים, זרים ומוזרים. נהיינו בני קיבוץ עליזים ובריאים כמו כל הילדים. אכלנו זיתים ולמדנו לשחות בברכה, סיימנו למודים והלכנו לצבא. כבר בעצמנו הרגשנו כאילו נולדנו כאן - והברוש והחישוק נשכחו מלבנו.

 

ורק היום, כשאתה, טלי, נתקלת בו, התחלתי להיזכר. כן, זה הברוש שלנו, שלי ושל דוד. הוא איננו גדול ומרשים במיוחד כמו שרצינו. הוא ברוש ככל הברושים, אבל יש חישוק סביבו, והחישוק מספר את הספור. ספור על שני ילדים, עולים חדשים, ששתלו ברוש בט"ו בשבט.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: