יום ולילה / גדי גדיש

 

יום ולילה

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

השנה הייתה 1954, ואנחנו, ילדי קבוצת "רימון", היינו בכיתה ב'.

איור מאת יעקב גוטרמן

בקבוצה היו עשרים בנות ובנים שובבים ותוססים. מאיר, מחנכנו המסור, ארוג היה במסכת חיינו, מכוון את צעדינו ומלוונו רוב שעות היממה.

 

הוא שהשכים עם בוקר להעיר את כולנו, אוכל איתנו ארוחת בוקר, מלמד אותנו בשעות שלפני הצהריים, עובד איתנו במשק הילדים ובגן הירק, משגיח עלינו בעין קפדנית בשעה שהתקלחנו, סועד איתנו את ארוחת הצהריים, ובשעה שתיים, המועד הקבוע לעלות על מיטותינו למנוחת הצהריים, הוא אשר דאג שישרור שקט בחדרים, ושכולנו אכן נשכב במיטותינו שקטים ורגועים, מתייחדים איש איש עם הגיליון התורן של "משמר לילדים" שלו.

 

בערבים הוא שהקביל את פנינו בשעה שמלווים בהורינו, חזרנו מבילוי שלאחר הצהריים אל בית הילדים. יחד עם המטפלת הוא היסב איתנו לשולחן ארוחת הערב, ודאג שנעלה למיטותינו בשעה היעודה.

 

מאיר, שהיה מורה מצוין ורב גוני, לימד אותנו במשך השנים את כל המקצועות, כולל נגינה בחלילית והתעמלות. התעמלנו בהדרכתו מדי בוקר, לפני הארוחה, ואם מסיבה כלשהי לא התאפשר לנו להתעמל בבוקר, מאיר דבק במשימתו והוא התעמל איתנו בערב.

 

החיים האינטנסיביים כל כך לאורך שנים לצדנו (היה מחנכנו עד כיתה ה'), בקרב חבורת פרחחים שאינם יודעים מרגוע, דרשו ממנו כוח נפשי רב ומאמץ תמידי.

 

כאשר מי בינינו התפרע הסתפק מאיר בדרך כלל בגערה, אך לעיתים, כשנגדשה הסאה, הוא לא הסתפק עוד בגערה מילולית ונאלץ להפעיל את נחת זרועו. במקרים נדירים אלה זרועו נחתה על עורפו של העבריין התורן.

 

כידוע, לימדו אז בקיבוצים שלנו לפי שיטת "הנושאים". הפעם ברצוני לספר על אחד הנושאים החביבים עלינו אז, והוא הנושא "יום ולילה". אין טבעי יותר מאשר להתחיל את לימוד הנושא על ידי התבוננות ברגע הולדתו של יום חדש, היינו - צפייה בחבורה בזריחת החמה.

 

בערב עלינו על משכבנו דרוכים ומסוקרנים. מחר מתחילים ללמוד את הנושא החדש - "יום ולילה" ומצפה לנו חוויה גדולה. נקום מוקדם מוקדם, כשהקיבוץ שרוי עדיין בחשיכה, ונלך כולנו יחד לחזות בזריחה.

 

חשכה גמורה שררה בחוץ כשמענו את ברכתו של מורנו המתגלגלת מחדר לחדר:

- בוקר טוב, ילדים! לקום, לקום!...

 

מנומנמים ושקטים שלא כדרכנו, נגררנו אל השירותים והמקלחת, והתלבשנו בשתיקה. כאשר יצאנו החוצה נבלענו בתוך חשכה גמורה, אפלה המטשטשת גבולות בתים ואילנות וממזגת את כולם לתוך גוש אפל ומאיים. דומה כי החשכה אוחזת בטפריה את הקיבוץ כולו, ורק מתוך חלון בודד בקע אור קלוש. זהו חדרן של שומרות הלילה, שנהגנו להזעיק מי מהן בשעת מצוקתנו, והן אצות ממהרות אל מיטתנו, מזוינות בפנס יד אימתני. בדרך כלל זה התרחש בלילות חורף סוערים, כאשר גשמי זעף תופפו על גג בית הילדים, ורעמי אימים התגלגלו על פני השמים. עכשיו קיץ ואין סכנה לגשם ולרעמים. כל הילדים בבתי הילדים ישנים את שנתם העמוקה, מי שכוב פרקדן ומי על גבו, מי מכורבל בשמיכתו ומי שמיכתו נשמטה ורובצת ליד מיטתו על הרצפה, חולמים את חלומותיהם האחרונים בטרם יקיצה.

 

קרירות בוקר נעימה צמררה את גבנו, אם בשל צינת הלילה שטרם התפוגגה ואם מפני הריגוש, כי הרי לא כל יום מזדמנת לך חוויה שכזאת, להרחיק אי אן מן הקיבוץ ולחזות במו עיניך בזריחת החמה.

 

שותקים נגררנו אחרי מאיר שניכר עליו שמרחיב את צעדיו כחושש מפני איחור. הנה צלליות כהות של כל בתי הילדים כבר מאחורינו, הנה הגוש האפל המוארך של חדר האוכל והצאלון הרחב שומר פתחו, וכבר שומעים את תקתוקו הקצוב של הגנראטור שהרפתנים הפעילו זה עתה, וכבר אנחנו ליד הרפת ורואים את שלמה הרפתן במגפיו הגבוהים מדשדש מאחורי קבוצת פרות, בצינור גומי שבידו מזרזן להיכנס לחליבה.

- יאללה, יאללה, חברות!...

 

הוא מופתע לגלות אותנו לפתע, עשרים זאטוטים בכובעי טמבל לבנים, צועדים בסך בשעה ארבע בבוקר. הוא מתחייך חיוך רחב ומנפנף לנו בידו לשלום.

 

מאיר מציץ בשעונו וסר איתנו לשעה קלה לרפת לראות מקרוב את חליבת הבוקר. הפרות ניצבות בשתי שורות ישרות זו מול זו, מחכות בסבלנות לתורן להיחלב. כמו אד מהביל נישא מגופן. מאוורר גדול, חצי חלוד, רועש ומטרטר, מנסה לשווא לצנן את האוויר. שני חולבים נודדים עם שרפרפיהם מפרה לפרה, חולבים ביד זריזה חלב הישר לתוך הדלי שבין ברכיהם.

 

ושוב אנחנו בדרכנו. חולפים על פני שדרת ברושים, וכבר אנו בפאתי הקיבוץ הנם את שנתו, ותקתוק הגנראטור הולך ומתרחק, הולך וגווע. והנה הפרדס ודרך העפר הנפתלת לצדו, עולה במעלה הגבעה וגולשת מטה, וכבר, במעורפל, צצים ועולים מתוך החשכה השדות ומקשת המלונים. מתחיל מעט להתבהר, ומאיר מחנכנו מאיץ בנו להרחיב צעד, לבל נחמיץ את הרגעים הקסומים של הזריחה. כי הרי האם לא לשם כך באנו?...

 

עוד הליכה של כקילומטר מזרחה, וכבר עומדים אנו לפני אחת מבריכות הדגים של הקיבוץ השכן, עין החורש, שבריכותיו גבלו בשדות קיבוצנו, מוכנים לטפס אל גדתו המוריקה, להיערך בשורה, מוכנים ומזומנים לצפות בהולדתו של יום חדש.

 

החשכה כבר נמוגה לפני שעה ארוכה, מפנה מקומה לבהירות תכולה, רעננה, הצפה ועולה לאיטה מעבר לצללית הרי השומרון הכחלחלה. פס הרקיע שם מווריד, וכל מבטינו מרותקים אליו. זו הזריחה האמיתית הראשונה בחיינו.

 

הפס הוורוד הולך ומאדים עתה מרגע לרגע, צובע את השמים שמעליו בגוני פסטל עדינים, עירוב של צהובים וכתומים ואדומים, ודומה כי כל שמי המזרח אומרים עתה שירה.

 

והנה מגיע הרגע הגדול, הרגע שעוד אמש, בעלותנו על מיטותינו לא שיערנו את טיבו, הרגע בעטיו קמנו הבוקר בחשיכה, טרוטי עיניים, הרגע שלקראתו מאיר מלהיב אותנו כבר ימים רבים, ולקראתו זה עתה צעדנו בדרכי עפר שלושה קילומטרים תמימים. שמש ארגמנית, מציצה, תחילה כמו מתביישת, מעבר לשרשרת הרים רחוקים, ומרגע לרגע עולה ומטפסת מעלה, מפזה את קרניה לכל עבר, זורה זהרוריה על פני הבריכה, מסלקת מפניה כל צללי הלילה וערפיליו, כמו במכחול פלא צובעת את השדות סביב בצבעים מרנינים.

 

הידד, נולד יום חדש!

 

עתה התפנינו להתבונן בבריכה. עומדים על גדתו הגבוהה, המוריקה, ראינו שתחתינו יש מזח קטן עשוי בטון ואליו קשורה בשרשרת ברזל עבה סירת פח ובה זוג משוטים. בסירות כאלה נהגו עובדי ענף הדיג לשוט על פני הבריכה כדי לפזר על פניה תערובת, מזון לדגים. סביב הקיבוץ שלנו השתרעו שדות עם גידולים שונים, היה גן ירק גדול, פרדס ומקשת מלונים, שפירותיה זכו לתהילה, היה לנו גם מפעל גדול למוצרי גומי, אך בריכות דגים, לצערנו, מעולם לא היו לנו. קינאנו בילדי הקיבוצים השכנים שהתברכו בבריכות דגים גדולות, עטורות שיחים וקני סוף, שתמיד ניתן לפגוש על גדתן שלדגים, ברווזים, ענפות ועגורים.

 

מראה הסירה והמשוטים ליד המזח הקטן עוררו את התלהבותנו. הקפנו את מחנכנו והתחננו בפניו בלהט שירשה לנו לעלות לסירה. למרבה הפליאה והאושר, מאיר הסכים ואיפשר לנו לרדת אל הסירה ולהתנדנד בה שעה קלה, שלושה ילדים כל פעם, לפי תור. כאמור, הסירה אסורה הייתה למזח בשרשרת ברזל, לכן לא לשוט בסירה הורשינו כי אם לשהות בה שעה קלה בלבד. חלומותינו על שיט של ממש יחכו לימים רחוקים.

 

בשעה שהשלישייה הראשונה ירדה אל הסירה, ישבתי טובע בעשבים הגבוהים על המדרון המשתפל אל הברכה וחיכיתי לתורי. לימיני היו כמה שיחים סבוכים ובהם חבויה הייתה השרשרת העבה אליה רותקה הסירה. הילדים, שלושה אחר שלושה, ירדו אל הסירה והתנדנדו בה, וקול מצהלותיהם נישא לכל עבר. מדי פעם נשמעה קריאת חרדה של איזה עוף מבוהל, שפרח במשק כנפיים פתאומי מאחת הבריכות הסמוכות.

 

בשעה שלסירה עלתה השלישייה התורנית, אברי, מרגה ומירון, הרגשתי לפתע שהשרשרת שהייתה עד אז מונחת לצדי ללא נוע, גולשת מטה לכיוון הבריכה, גולשת ומחליקה ונופלת אל המים. הסירה המשוחררת ניתקה מן המזח, ושלושת ספנינו המופתעים מצאו את עצמם שטים ומתרחקים מן המזח. שני הבנים אחזו במשוטים והחלו חותרים במרץ אל טבור הבריכה.

 

מרגה, חברתם, כשהבחינה שהסירה איננה קרבה אל החוף אלא מתרחקת ממנו, פתחה בזעקות שבר:

 - אוווה !! יאווווה !!!....

 

זעקות ייאוש אלה העירו את תשומת לבו של מחנכנו שנחרד לגלות את ספנינו משייטים להם בהנאה באמצע הבריכה. רכון מעל פני הבריכה, כמו מתכונן לזינוק, הוא קרא לעברם בקול גדול:

 - חזרו מיד למזח!

 

הסירה אכן חזרה אל המזח ונקשרה אליו בשרשרת ברזל, והספנים ירדו אל חוף המבטחים. עתה נשמעה שאלתו הנרגנת של מאיר:

 - מי שיחרר את הסירה?!...

כל הילדים קראו כאיש אחד: - גדי!...

 

גם ממרחק כמה עשורים מעיד אני על עצמי בדברת השומר כי ידי לא היית במעל, כי השרשרת הייתה משוחררת, וכי ביושבי על הגדה המשופעת שימשתי לה שכן של אקראי בלבד.

 

אחרי הקריאה הקולקטיבית - "גדי!", עורפי הצטמרר לקראת גזר גורלי, מוכן לספוג את המכה המחנכת שלא תאחר לבוא. השתרר שקט מקפיא, שנקטע לפתע בצעקות ובבכי:

 - אי - אי - אי !

 

היה זה גבי, חברי, שהמהלומה נחתה הפעם על עורפו. התברר שבמהומה הכללית נתחלפו לו למחנכנו דל"ת בבי"ת, ובמקום "גדי" אוזנו קלטה - "גבי".

 - אבל לא אני עשיתי את זה!... זה גדי!... - זעק גבי במר לבו.

 - אין דבר, לך זה לא יזיק, וגדי יקבל את שלו בהזדמנות אחרת...

 

אכן, למחרת היום, בשיעור טבע שנערך ליד שער הכניסה לקיבוץ, באתי על עונשי. עמדנו מעל תעלת ניקוז עמוקה החוצצת בין הקיבוץ והשדות, תעלה משופעת בקני סוף רבים שבסתרן קננו לרוב עופות מים ממינים שונים. בדיוק על אחד מהם, על מראהו, הדרו ואורח חייו, נערך כרגע שיעורינו. בשעה שמאיר עמד לפנינו והפליג בשבחה של הציפור שבחר בה כנושא לשיעורנו, הוא הבחין לפתע באבן שהתעופפה לכיוונה וקטעה באחת את הסבריו המשכילים. האבן החטיאה אמנם את מטרתה, אך הציפור, נושא שיעורנו, פרחה לה מבוהלת אל השדות.

 

לא חלפה שנייה ורגל מחנכנו חבטה בישבני, ובכך נתקיימה הבטחתו החגיגית מיום האתמול.

 

אינני בטוח שזכור לי משהו ממה שלמדנו בנושא "יום ולילה", אך החוויות שנתלוו לו נחרתו עמוק בזיכרוני.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: