מעשה בשלישקלאך ובשולחן הפוך / גדי גדיש

 

מעשה בשלישקלאך ובשולחן הפוך

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

ועדה מוועדות הקיבוץ, ועדת החינוך כנראה, שולפת הייתה בשעת הצורך מועמד להיות מלמד ילדי הקיבוץ, עוקרת אותו מן הטרקטור, מגן הירק או מן הפרדס, ומשלחת אותו באישורה של שיחת החברים לאיזה קורס פדגוגי אשר יכשיר אותו להיות מחנך ברוח הקיבוץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

ואל ייראה הדבר קל בעיניכם, על המחנכים בימים הרחוקים ההם היה להידמות לאנשי הרנסאנס ממש, משום שהיה עליהם ללמד את כל המקצועות, כולל התעמלות ושעורי חלילית.

 

בתחילת שנות החמישים, כאשר היינו בכיתה ב', טרם שמענו על תקופת הרנסאנס ולא ידענו איש הרנסאנס מהו. על כך למדנו הרבה יותר מאוחר, אך ידענו שמחנכנו המסור יודע הכול, מסוגל להשיב על כול שאלה, והוא צמוד אלינו כמעט כל שעות היממה. הוא לימד אותנו עברית, חשבון, תנ"ך, היסטוריה, טבע, ספורט ומוסיקה, ובנוסף לכך עבד איתנו במשק החי ובגינה הגדולה שטיפחנו לידו.

 

מדי בוקר הוא היה מופיע יחד עם המטפלת שלנו לבית הילדים, מעיר אותנו ומשגיח שנתלבש ונתרחץ. אחר כך היה מוציא אותנו, יותר מעשרים ילדים שובבים ופרועים, החוצה לשיעור התעמלות. שעור ההתעמלות תחת הדרכתו התקיים בכל מזג אוויר, ואם חלילה מסיבה כלשהי נבצר מאיתנו להתעמל בבוקר, השיעור היה נדחה לשעות הערב והיה מתקיים תחת שמים מכוכבים.

 

כאמור, מחנכנו צמוד היה אלינו רוב שעות היום, לימד אותנו שעה וחצי גם אחרי מנוחת הצהריים, ורק אז פורש היה לשהות מה עם בני משפחתו, עד שובו אלינו לארוחת ערב ולהשכבה.

 

רק בסביבות תשע וחצי בערב, כשכולנו שקטים ודמומים במיטותינו, הוא גרר את עצמו מותש הביתה. כמו בשעת מנוחת הצהריים, גם בערב חיכינו לשמוע בנשימה עצורה את קול סגירת הדלת, אך במשך הזמן למדנו שיש להתאפק ולהיות שקטים עוד רגעים אחדים: לפעמים הערים עלינו מחנכנו וחזר כעבור זמן מה לבית הילדים, כדי להיווכח האם אנחנו באמת שקטים.

 

העבודה החינוכית הקשה ורבת השעות בחברת כעשרים פרחחים, לא יכלה שלא להתיש את מחנכנו ולמתוח את עצביו, דבר שהתבטא אצלו מדי פעם בהתפרצויות של זעם. אחת מהן נחרתה בזיכרוני במיוחד, והמעשה שהיה כך היה.

 

יום אחד, בשעת הצהריים, כשהסבנו לשולחן בבית הילדים, הכריזה המטפלת: - "ילדים, היום לקינוח ארוחת הצהריים, תקבלו שלישקלאך"! החרה אחריה מחנכנו ואמר: "כל אחד יקבל מצקת אחת של שלישקלאך"!

 

אם איתרע מזלכם ומייסדי קיבוצכם לא נמנו על יוצאי סלובקיה או צ'כיה, יתכן שאינכם יודעים כלל שלישקלאך מה הם, מה צורתם ומה טעמם. ובכן, עליכם לדעת ששלישקלאך הן בצקיות עשויות מקמח תפוחי אדמה, מצופות בפירורי לחם ומובזקות באבקת סוכר. המטבח הקיבוצי לא מסוגל היה לפנק את בתי הילדים בשנות החמישים בקינוחים מגוונים ומובחרים. השלישקלאך הממותקים עמדו אז ברום פסגת מאוויינו. די היה בהכרזה על הקינוח האהוב, כדי שפיותינו יגירו ריר. הו, שלישקלאך!...

 

והנה תמה ארוחת הצהריים ועת הקינוח הגיעה. מחנכנו נוטל מצקת לידיו ומחלק לנו את מנותינו. מבטינו הדרוכים עוקבים אחר כל תנועת מצקת. אהבתי הגדולה לשלישקלאך גרמה לי להיות דרוך במיוחד. בקוצר רוח עקבתי אחר כמות הבצקיות המתמעטת בסיר, תוך שאני משתעשע במחשבה, שאפשר יוותר משהו גם לתוספת. מחנכנו סיים את חלוקת השלישקלאך ועתה התפנה לצלחתו הוא. כיושב לצדו בשולחן הבחנתי, כי מחנכנו מילא את צלחתו... בשתי מצקות גדושות של שלישקלאך!

 

"א !" נפלט לי פתאום, "לנו אמרת מצקת אחת, ואתה לוקח שתיים?!..."

 

דממה נפלה בחדר ואחריה ראינו המומים כיצד מחנכנו קם מכיסאו, אוחז בשולחן והופך אותו בזעם על פניו, כשכל אשר עליו, צלחות, כוסות, סכינים ומזלגות ניתך ארצה בקול מפץ וצלצולים.

 

זכור לי שהיינו אז בכיתה ב' ושמצפוני הציק לי מאד זמן רב. מצפוני הציק לי, וחבריי בקבוצת "רימון" גם לא מיהרו לסלוח לי. הלא מדובר בהפסד שלישקלאך!

 

את שעורי החלילית התחלנו בכיתה ד', אף הם תחת שרביטו של מחנכנו הכול-יודע. השעורים התקיימו לאחר מנוחת הצהריים, כשאנו מסבים לשולחנות המסודרים בצורת ח'. כל אחד מאיתנו בתורו צריך היה לחלל את התרגיל שלימד אותו מחנכנו, ואם הוא עמד במשימתו בצורה סבירה, מותר היה לו לקום וללכת שמח וצוהל לבית הוריו. אם איתרע מזלו והמתח וההתרגשות הכריעו אותו ברגע של המבחן, היה עליו להישאר בבית הילדים ולחזור ולתרגל עד הסיבוב הבא. עד מהרה התרוקנה הכיתה, ומי שנשאר בה לבסוף היו "המתרגלים הקבועים" שלא עמדו במתח והוא הכריעם. השעות חולפות, בית ההורים המפנק קורץ, וצבי ומרגה עדיין מתייסרים בכיתה, מנסים ללא הצלחה להיאבק בתווים הסוררים.

 

כמה מהילדים עמדו בחוץ מתוסכלים על שאינם מסוגלים לסייע לחבריהם המסכנים. כאשר מירון הבחין בבנו של מחנכנו, פעוט בן ארבע, הפוסע מתונות לעבר צריף הוריו, הבריק לפתע במוחו רעיון מזהיר. הוא סיפר לפעוט שאביו נמצא כרגע בבית "רימון", וביקש ממנו ללכת לשם ולבקש מאביו שייקח אותו הביתה.

 

הילד החמוד לא אכזב. "אבא," אמר לאביו, "אני רוצה הביתה... קח אותי הביתה".

 

הרגש האבהי גבר, וכעבור רגע "אסירי החליל" היו משוחררים. חזרנו והשתמשנו בתכסיס מזהיר זה עוד פעמים לא מעטות. ההצלחה הייתה תמיד מלאה ומובטחת.

 

כזאטוטים קטנים תמיד היינו המומים נוכח המאורעות הקשים שאירעו בחיינו, כגון הפיכת השולחן הטראומטית ואבדן השלישקלאך אהובי נפשנו, או "מאסרי החליל" שהטילו עלינו אימה, ורק בחלוף השנים, ממרחק הזמן והבגרות, הבנו לאיזה אדם מוכשר ומסור זכינו כמחנך. אם מי מכם היה עובד כמוהו עם עשרים פרחחים משחר עד ליל, אין ספק שגם הוא היה מדי פעם הופך שולחנות...

 

גם הגעגועים לשלישקלאך נשארו עד היום.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: