רעבתן / גדי גדיש

רעבתן

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הדבר אירע לפני כשישים שנה, ב-1954. אני וגבי, כהרגלנו מדי יום, שוטטנו ברחבי המשק.

איור מאת יעקב גוטרמן

הקיבוץ באותם ימים היה צעיר וקטן, רק שבע שנים מאז עלייתו על הקרקע, ואנחנו הכרנו בו היטב כל פינה. וזאת לדעת, אני וגבי מחוברים היינו ממש כמו זוג תאומים, ושותפים היינו לאין ספור תעלולים ומעשי-שטות.

 

אבא של גבי כינה אותנו תמיד "מקס ומוריץ", וכאשר פגש אותנו נהג לשאול: "נו, מקס ומוריץ, איזה געשעפטים יש לכם היום בראש"?...

 

הערב כבר ירד על הקיבוץ, וחשיכה פשטה בכול. היינו אותה שעה בדרכנו אל צריף הורי, וכשחלפנו ליד מחסן הבגדים, לפתע הוא הופיע מולנו. הוא, זאת אומרת - בובי, בן זוגה של ריקה, אחד משני הכלבים הנאמנים של ילדי קבוצת "נרקיס", הקבוצה הבכורה של קיבוצנו. הכלבים בקיבוץ העוגן היו אז מעטים, ואנחנו הכרנו היטב את כולם. אמנם, כאמור היה כבר חושך, אך לא היה לנו ספק שמולנו פוסע לא אחר אלא בובי.

 

הכלב התקרב אלינו ואנחנו ליטפנו את פרוותו בחיבה. הליטופים כנראה לא היו לרוחו, כי הוא השמיע לפתע המהום כעוס. הכרנו המהום זה אצל בובי, אשר לעיתים נתפס למצב רוח עצבני. לא רוצה - לא צריך, אמרנו לעצמנו, והמשכנו ללכת. באותו רגע הכלב הסתובב ונעץ את שיניו החדות ברגלו הימנית של גבי.

 

- הוא נשך אותי! - זעק גבי, - הוא נשך אותי!...

 

התחלנו להימלט בריצה לכיוון בתי הורינו. גבי, שרגלו כאבה ושתתה דם, - אל צריף הוריו, אני - אל צריף הורי.

 

מדי ערב, במיטותינו בבית הילדים, שמענו את יללותיהם של התנים הסובבים בחשיכה בשדות ובפרדסים הסמוכים לקיבוץ, אך מעולם לא קרה שתן מן התנים יעז להסתכן ויחדור לתוך המשק, לכן גם לא העלינו בדעתנו שמי שנשך מאחור את רגלו של גבי היה דווקא תן.

 

התברר שהתן הנשכן לא הסתפק בגבי, והמשיך לתור אחר קורבנות חדשים. הוא פנה מערבה, לעבר חורשת האורנים העבותה. אותה שעה נזדמנו לשם יוסף ובתו הקטנה דורית, בת הארבע וחצי. הם ביקרו בתערוכת סיום שנת הלימודים שערכו ילדי חברת הנוער, ועתה היו בדרכם אל גן הילדים של דורית. הייתה זאת שעת ההשכבה, והקיבוץ נעטף חשיכה. כאשר חלפו על פני החורשה, דורית חיזקה את אחיזתה בכף ידו של אביה. האורנים הדוממים כמו נתמזגו והתמוססו לכדי גוש שחור ומאיים. היא פחדה מאד ויחלה לצאת מהר מתחומו אל תחום בתי הילדים, אל השטח המוכר והמואר יותר.

 

לפתע משהו נעץ את שיניו החדות ברגלה של דורית הקטנה. היא הסבה את ראשה לאחור והבחינה בצללית מפחידה של בעל חיים שעיר.

 

הכאב ברגלה היה חד, והיא פרצה בבכי מר וקולני.

 

- זה תן!... זה תן!... - היא צעקה תוך התייפחות, - זה תן!...

 

יוסף נטל את בתו בידיו, אימץ אותה אל חיקו וניסה להרגיעה: - דוריתי, זה כלום... זה רק כלב קטן...

 

אך היא בשלה: זה תן, זה תן!...

 

היא מעולם לא פגשה בתנים ולא ראתה אותם מקרוב, אך בערבים, כאשר ההורים וגם המטפלת עזבו את בית הילדים, שוכבת בחשיכה במיטתה, היא נהגה להתכרבל בשמיכתה, מושכת אותה מעל לראשה, כמגן מה מאימת היללות, יללות התנים הקרבות ומתרחקות, והן כל כך, כל כך מפחידות...

 

אחוזה בזרועות אביה, הבחינה לפתע מעבר לכתפו בזוג עיניים לוהבות הבוקעות מן האפלה וקרבות אליהם במהירות.

 

- הנה הוא!... הנה התן!... - זעקה דורית, ובאותו רגע ממש נשך התן את אביה ברגלו. יוסף נבהל, ואינסטינקטיבית, תוך שהוא נושא את בתו בזרועותיו, בעט בעוצמה בתן. זה השמיע יללה חדה ונמלט אל אפלת החורשה.

 

עתה הם רצו בבהילות לכיוון המרפאה. בעודם מתקרבים, הם פגשו את פנינה, אחות הקיבוץ, שנראתה טרודה ומודאגת. בטרם פנה אליה יוסף כדי לספר לה מה אירע להם, אמרה לו פנינה:

 

- יוסף, תסלח לי, אבל עכשיו אין לי רגע זמן... אני צריכה לרוץ ולארגן בדחיפות רכב לבית-חולים... תן נגוע בכלבת נשך הערב אצלנו כמה אנשים...

 

כמובן שגם דורית הקטנה צורפה אל הננשכים שהובהלו בטנדר דוהר אל בית החולים. מספרם היה שבעה, ודורית בת הארבע וחצי, הייתה הצעירה שבהם.

 

בבית החולים הדריכו את פנינה כיצד לטפל בנפגעים, וכיצד להזריק להם מדי יום את הזריקות מצילות החיים. אל יהיה הדבר קל בעיניכם: הטיפול באנשים שננשכו על ידי תנים נושאי כלבת כלל ארבע זריקות כואבות מאד בבטן מדי יום, במשך ארבעים ימים תמימים!

 

שואלים אתם מה היה סופו של התן הנשכן? ובכן, תוך כדי מסע הציד של התן הנשכן, התארגנה קבוצת חברים ומצוידת במוטות ובמקלות, החלה לתור אחריו. כאשר אוריאל כהן הבחין בתן שמצא לו מסתור כשהוא מצטנף באחת הפינות של חדר הדוודים הסמוך לחדר האוכל, הוא שלף אקדח והרג אותו.

 

סיפור התן הרעבתן וסיפורם של שבעת קרבנותיו, נשזר אף הוא בשרשרת אגדות המקום של קיבוצנו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: