מוסטנג / גדי גדיש

 

מוסטנג

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הדבר היה באמצע שנות החמישים, ואני ילד בן עשר. בשנים הרחוקות ההן שלטה אצלנו מדיניות קפדנית אדוקה לגבי קבלת מתנות מקרובי משפחה וידידים.

איור מאת יעקב גוטרמן

למשל, ילד שקיבל מדודיו בגדים חדשים ליום הולדתו, מותר היה לו ללבוש אותם יום אחד ולהציגם לראווה, ולמחרת היה עליו להיפרד מהם בצער ולהפקידם, כמקובל, לידיה של המחסנאית. עתה הם הפכו לרכוש הכלל, כיאה לחברת ילדים סוציאליסטית. לא נותר לו לבעל השמחה, אלא להתרפק על יום שמחתו הקצר ולהתגעגע אל דורון דודיו.

 

צערו של הילד היה רב שבעתיים, אם דודיו מן העיר רצו להפגין את גודל אהבתם אליו, וקנו לו ליום הולדתו אופניים. הביקוש לאופניים אצלנו היה עצום, והם נחשבו למצרך נדיר, בבחינת משהו שאתה חולם עליו בלילותיך. יש לזכור שבדיוק אז נסללו אצלנו כבישים, והקיבוץ שטבע בחולות עמוקים הפך באחת למסלול מרוצים חלק, שהדהירה באופניים עליו הייתה בבחינת תענוג שאין למעלה ממנו. התקנון הקשוח התיר לילד להתענג על אופניו החדשים שבוע שלם, שבסיומו נאלץ היה להיפרד מהם בצער לטובת חברת הילדים כולה. הפרידה הייתה קשה וכואבת, אך לילד לא הייתה אפשרות אחרת, והוא נאלץ להיכנע לכללי המשחק.

 

ביום מן הימים הגיע לביתנו חבילה גדולה מצ'ילה הרחוקה, שנשלחה על יד הדודה אדינקה, אחות אמי. התכנסנו נרגשים ומסוקרנים סביב השולחן כדי להסיר באצבעות חסרות סבלנות את עטיפות הנייר, ולחשוף את תוכה של החבילה. עיניי אורו: בתוך מארז יפה במיוחד מונח היה לתפארת לא פחות ולא יותר, אלא... מטוס מוסטנג עשוי פלסטיק קשיח, צבוע בכחול ועטור סמלי חיל האוויר האמריקני. הייתי, כאמור, בן עשר, ולא ידעתי את נפשי מרוב אושר. מוסטנג אמיתי אמריקני, והוא כולו שלי! צעצוע יפה ומבריק כל כך לא ראיתי עד אז מעודי!...

 

לחרטומו הוצמד מנוע אמיתי שהתברר שיש להזינו בדלק אתר, שאף הוא הסתתר בחבילה בתוך מיכל מיוחד יחד עם סוללה גדולה. כן מצורף היה סליל חוט ארוך שבעזרתו ניתן היה לשלוט במוסטנג ולכוון את גובה טיסתו.

 

הייתי אחוז התרגשות ובעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי עומד בטבורו של הדשא הגדול, כשכל ילדי חברת הילדים עומדים סביבי במעגל פעורי פה, ואני אוחז חזק בסליל החוט ומעיף אל על את המוסטנג החדש שלי. שלי...שלי!.. נברנו בחבילה ומצאנו בה גם חוברת כתובה באנגלית ובה הוראות מפורטות להפעלת המטוס.

 

בחיי עוד לא נתקלתי בפלא מלהיב שכזה, שלמען האמת, היה צעצוע שיועד בשל מורכבותו יותר לאבות מאשר לילדיהם. בינתיים נתמזל מזלי ואיש טרם דרש ממני למסור את המתנה היפה לחברת הילדים.

 

קצר רוח ונרגש חיכיתי בכיליון עיניים ליום בו תיערך טיסת הבכורה של המוסטנג שלי.

 

אבא אמר לי שהוא בעצמו לא מסוגל להתמודד עם חוברת ההסברים להפעלת המטוס, ואנחנו נצטרך לפנות למישהו שמבין בזה יותר. הבחירה נפלה על אריה, מרכז המוסך ומומחה לעניינים טכניים. עכשיו לא נותר אלא לחכות ליום שיהיה נוח לאבא ולאריה. והנה, היום המיוחל הגיע, ואבא בישר לי: - הערב אנחנו הולכים לאריה. כשהגענו לאריה, הוא פתח את הקופסה ובחן בעניין רב כל מה שיש בה. מראה פניו העיד עליו, שגם הוא כנראה לא ראה מעודו צעצוע מופלא כל כך.

 

- רגע, רגע... - אמר אריה - צריך משקפיים... הוא הרכיב את משקפיו, והחל לעבור, שורה אחר שורה, על כל דפי החוברת. אחר כך נטל את פחית הדלק, ומילא את מיכל המנוע. לאחר מכן חיבר את הסוללה למצת שבראש המנוע, ובאצבעו סובב את המדחף. דבר לא קרה. המנוע לא הניע. עמדתי ליד השולחן מתוח, על קצות אצבעותיי, כמה לשמוע צליל טרטורו של המנוע. עקבתי בדריכות אחר כל תנועה מתנועותיו של אריה.

 

- רגע, רגע, - אמר אריה - עכשיו נבדוק עוד כמה דברים...

 

שוב הוא סובב באצבעו את המדחף, והנה המנוע החל להשתעל. תחילה חלושות, כנשנק, אך כעבור רגעים מספר שיעולו הפך לטרטור שקולו חד, חזק וצלול.

 

אריה סגר את ברז הדלק והמנוע כבה. הפלא עבד ושמחתי גאתה. עתה לא נותר אלא להוציא את המוסטנג הכחול שלי החוצה, לאוויר, ולערוך לו מבחן אמיתי. לשם כך היה צריך למצוא יום מתאים כדי לערוך את הניסוי על הדשא הגדול של הקיבוץ.

 

יום כזה לבסוף נמצא, גם אבא וגם אריה התפנו מעיסוקיהם, ואני מצדי דאגתי להפיץ בעוד מועד בחברת הילדים, שכולם מוזמנים לבוא היום אחרי הצהריים אל הדשא הגדול לחזות במו עיניהם במוסטנג המופלא שלי.

 

ואכן, בשעה היעודה הגיעו אל הדשא עשרות ילדים מסוקרנים. הם הסתדרו במעגל גדול סביב אבא שלי ואריה, שעמדו בטבורו. אריה החזיק בידיו את המוסטנג, ואבא אחז בסליל החוטים. המטוס אמור היה לחוג מעל לראשינו חוגה רחבה וגדולה, כששני המבוגרים מפקחים על טיסתו. הלא אמרנו כבר, שצעצוע מעין זה הוא, למעשה, יותר צעצועו של אביו של ילד בן העשר, מאשר של הילד עצמו. זוכרים?...

 

אריה הניע את המנוע של המטוס והניף את ידו. המוסטנג הכחול עטור סמלי חיל האוויר האמריקני הבהיק בשמש, וזינק אל על כמו ציפור שרק לפני רגע שוחררה מכלובה.

 

כל הילדים היו אחוזי התרגשות ובעיניים בורקות עקבו אחר טיסתו של המוסטנג. הוא השלים את החוגה הראשונה שלו והחל בהקפתו השנייה. ברצותם לראות את המוסטנג טוב ככל האפשר, הילדים החלו בלי משים לצמצם את המעגל ולנוע קדימה. איציק א., בן קבוצתי, ניסה לשפר עמדת צפייה והטה את ראשו קדימה. לרוע מזלו, בדיוק באותו רגע מטוסי חגג את הקפתו השנייה בקול טרטור של מנצחים. מדחפו פגע בפניו של איציק וננעץ בלחיו.

 

איציק חברי הוסע בבהילות לבית החולים שם תפרו את הפצע המדמם בלחיו, ואני וכל הילדים נותרנו עצובים והמומים.

 

כך בא לקצה טיסת הבכורה של המוסטנג הכחול שלי, טיסה שהייתה גם טיסתו האחרונה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: