מתגרדים / גדי גדיש

 

מתגרדים

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בשנות החמישים השתוללה מגפת פוליו בארץ, והיא לא פסחה גם על ילדי קיבוצנו. כמה מצבות אפורות קטנות וישנות בבית העלמין שלנו שנחבא בין הפרדסים, מהוות כיום עדות אילמת ומצמררת לביקורה של המחלה הקשה הזאת בקיבוצנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

לחרדתם הרבה של הוריי, חיידק הפוליו הכה גם בי. ילד בן שלוש הייתי ולא הייתי מודע כלל לגודל הסכנה, והטיפול המסור והאוהב בו זכיתי מכול המבוגרים שסביבי, נסך בי בטחון המרחיק כל פגע. הטיפול היומיומי בי כלל, בין היתר, עיסוי יסודי ממושך של כפות רגליי, תוך דגדוגן המענג. בטיפול זה התאהבתי מדגדוג ראשון, ומדי יום חיכיתי בקוצר רוח לבואה של תמרקה, כדי להפקיר בידיה האמונות את כפות רגליי הקטנות, ולזכות במנת הגירוד היומית המענגת.

 

לקורא התמה ארשה לעצמי להזכיר אפיזודה קטנה שבוודאי קרתה לו ביום מימי הקיץ הלוהטים בילדותו הרחוקה, כאשר בלי משים הוא דרך על דבורה וזו עקצה את כף רגלו היחפה וגרמה להתנפחותה. הקורא הישר לא יכחיש בוודאי שכעבור ימים אחדים הוא חש בצורך עז לגרד את כף רגלו העקוצה, וככל שהוא מגביר והולך את גירודו, אין הדבר גורם לו לפרצי צחוק, כפי שמקובל לחשוב, אלא הגירודים מזרימים באורח פלא לאורך גופו ריטוטי הנאה עילאיים. עיסוייה של תמרקה הטובה והמיטיבה גרמו לי, כך מסתבר, להתמכרות קשה. בחלוף סכנת הפוליו, מחלה ממנה נחלצתי למזלי ללא פגע, ובחלוף עונות ושנים, "תחביב הגירודים" נשאר עימי כחבר-קבע נאמן.

 *

בסתיו 1983 ועדה מיוחדת מטעם משרד החוץ החליטה לשלוח חבורת זמר ישראלית לדרום אמריקה, על מנת להופיע שם ב"שבוע ישראל" בפני קהילות יהודיות בוונצואלה ובברזיל. שמחנו והרגשנו מוחמאים כאשר נבחרה חבורת הזמר שלנו דווקא. ההודעה שימחה אותנו כמובן, אך גם הלחיצה. רק חודש אחד נותר לטיסתנו, והמלאכה הייתה רבה ביותר: היה עלינו לבנות במהירות רפרטואר שירים מתאים, שחייב לימוד מזורז של שירים חדשים ביידיש, לאדינו, ספרדית ופורטוגזית; זה חייב תכנון ותפירה בהולה של תלבושות חדשות. ההתרעה הייתה קצרה, מכאן המהומה הרבה.

 

אחרי חודש שלם של חזרות אינטנסיביות ומתישות, המראנו, חבורת הזמר של קיבוץ העוגן לדרום אמריקה. כולנו כמובן אהבנו לשיר והתרגשנו לקראת ההופעות שתוכננו לנו ביבשת הרחוקה כל כך, אך אני נשאתי בסתר לבי גם חלום פרטי ישן שנטמן בי בעודי ילד, ועתה קיוויתי להגשימו: לבקר, ולו פעם בחיי, באצטדיון הכדורגל הגדול בתבל - "המרקאנה" המהולל שבברזיל, על מאתיים אלף מושביו! מי מחובבי הספורט המושבעים אינו חולם על רגע שכזה!

 

והנה אנחנו בריו דה ז'נירו. אין להשמיט את ההזדמנות שהחיים זימנו לנו. אני וישראל חברי ממהרים לקנות כרטיס כפול לשני משחקים בין ארבע קבוצות הכדורגל הטובות בברזיל. אני מלטף את הכרטיס באצבעותיי כמתקשה להאמין... אני לא נאלץ לאמץ את עיניי מול תצלום קטן של "המרקאנה" ב"משמר לילדים", אלא רגלינו אנו נטועות עתה באצטדיון הענק, שסדר מופתי שורר בו, ואוהדי בוטה-פוגו מזה ואוהדי סאנטוס מזה, מניפים דגלים וצעיפים צבעוניים, ומתחילים בתרגולת העידוד הקולני. אני פעור פה לנוכח הכול שמסתחרר סביבי: הדוכנים הרבים המציעים נקניקיות חמות ומאכלים מפתים אחרים, מוכרי המשקאות הבאים אל מושבך ומציעים לך מיני משקה שלא טעמת מעודך, לא בקיבוץ ואפילו לא בקיוסקים המהוללים של תל אביב שיכולים לענג אותך בשלושה מיני גזוז צבעוניים... ומעל לכול, כמובן, האצטדיון עצמו, שמסחרר את חושיך ומפעים את לבך. אני חש שברגע מיוחד זה של חיי עלי לחלוק את החוויה המרטיטה עם הזולת. אני מסב את ראשי לעבר ישראל חברי היושב לצדי, ורואה שהוא יושב מורכן ומליט את ראשו בין שתי כפות ידיו. הבחור ישן. האצטדיון הגדול בתבל רועש וגועש, והבחור ישן.

 

אני מביט בו, ולפתע כמו הכה בי ברק: כמו נזרקתי באחת במנהרת זמן שלושים שנה אחורה... שנינו היינו ילדים בקבוצת "רימון", שכנים לחדר, שותפים למשחקים והרפתקאות. וגם שותפים להסכם ה"גירודים". מדי ערב, כשהמטפלת הסתלקה אחר שעת ההשכבה, הייתי קורא לישראל לבוא למיטתי לגרד את כפות רגליי מאה גירודים. ההסכם היה הדדי, ובתום ספירת המאה, היה עלי, כמובן, לגרד את רגליו. והנה אירע באחד הערבים, שכאשר סיימתי לבסוף לגרד את כפות רגליו, נוכחתי לדעת... שהברנש נרדם והוא ישן שנת ישרים. בדי עמל הצלחתי להעירו ולשלח אותו למיטתו. למחרת פיטרתי את ישראל מתפקידו, והזמנתי במקומו את אברי. גירדתי נאמנה את כפות רגליו, אך כשחיכיתי לגמול נאות מצדו, שוב נוכחתי בצער שגם אברי נרדם במיטתי ולא הסתפק בכך בלבד, אלא גם... הרטיב אותה כהוגן.

 

לא נדרש ממני מאמץ רב לשכנע אותו לחזור למיטתו היבשה והמוכרת.

 

הקבוצות כבר עלו על המגרש... לו היה רק מישהו שגם יגרד את כפות רגלי, החוויה הייתה יכולה להיות מושלמת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: