תחיית המתים / גדי גדיש

תחיית המתים

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

סיפורנו מתחיל בחג הביכורים האחרון, אשר נחוג אצלנו כמו מדי שנה, ברוב עם. והנה אני כבר על המדשאה הגדולה, אל מול הבמה המקושטת שמעליה מתנשאים שני מגדלי הסילו הענקיים, מסמלי ההיכר של קיבוצנו.

איור מאת יעקב גוטרמן

החברים, ילדיהם ואורחיהם הרבים כבר נוהרים לכאן, פורשים שמיכות, מציבים כסאות מתקפלים. השטח רוחש פעלתנות עליזה.

 

אני תר אחר מקום תצפית נוח ומתמקם בו. כולי אחוז ציפייה דרוכה ומרוגשת לקראת ההפתעה שתזומן לבאי הטקס. הם עדיין אינם יודעים על כך, אך חבר טוב גילה באוזני לפני יומיים, ומאז כמו נדרך בי קפיץ סמוי: במצעד הכלים החקלאיים והטרקטורים, אמור לעבור לפני החברים השנה לא פחות ולא יותר, אלא ה"פארמל" הצרפתי הישן והזכור לטוב שלנו! כן, כן, שמעתם היטב: ה"פארמל" הצרפתי בכבודו ובעצמו!

 

הטקס מתחיל, ילדי הגנים עטורי הזרים מביאים לבמה את סלסילות הביכורים, אמהות נרגשות מוזמנות לעלות לבמה לקול תשואות הקהל כדי להציג את עולליהן, פרי בטנן מן השנה החולפת, ועתה סוף סוף קורא הכרוז בקול גדול: "שיירת הכלים החקלאיים - נוע נוע!". כל חושי נדרכים באחת. הנה הרגע לו ציפיתי. מתוך בליל הקולות של הטרקטורים המניעים צדה אוזני לפתע את שיעולו של ה"פארמר" האדום הזקן, שכמו במגע קסם של מג רב אשראה נשלף מנבכי העבר הרחוק כל כך, והנה הוא כבר מתגלגל מולי מתונות במורד הכביש נהוג בידי ישראל, בנו אילעי לידו ועל ברכיו נכדו יונתן.

 

בלי משים אני נושא עיניי אל השמיים: האם סבא רבא פוקסי רואה בגאווה את החיזיון המרגש?...

 

בו במקום אני מבטיח לעצמי לנסות להתחקות על דרכי חייו המפותלות של ה"פארמל" הישיש, ולהנציחן בכתב. למחרת, בשוך ההתרגשות הנוסטלגית הראשונית שהציפה אותי, אני נרתע מעט מפני הקשיים. במה מתחילים? וכיצד?...

 

גיבור סיפורנו האדום והממונע קשור קשר אמיץ בענף המלונים, שהווה במשך שנים רבות מקור לגאוותנו וגם לפרנסתנו. הכול התחיל בשקית קטנה שהגיעה בדואר מהונגריה ב-1952 מאחיו של פוקסי, ובה זרעי מלונים מארץ הגולאש והפפריקה. זרע פוקסי את הזרעים לניסיון וקיווה שארץ זבת חלב ודבש תאיר להם פנים. ואכן כך היה. המלונים עלו יפה, וענף המלונים נולד בקיבוצנו לתפארת מדינת ישראל. כל ענף, כידוע לכם, קוראים יקרים, זקוק לידיים עובדות, לכן כעבור שנה מצטרפים לצוות נחום ד. ונתן מ., חקלאים מנוסים ומסורים. הענף החדש צובר תנופה וזוכה להערכה.

 

בשנת 1956, ארבע שנים בלבד אחר עלייתם המבורכת של הזרעים מארץ המדיארים, הוגים עובדי הענף רעיון מקורי: כדי להקדים את כל המשווקים לאירופה, הבה ונתחכם וניצור לשתילי מלונינו תנאים משופרים כאלה, שיאפשרו להם להתפתח ולהבשיל בזמן שמדפי החנויות באירופה ריקים עדיין ממלונים. הוחלט לבנות מין מנהרות פלסטיק נמוכות בהן, כך קיוו עובדי הענף, יבשיל הפרי מהר יותר. הניסיון עלה יפה, ועד מהרה כוסו שורות השתילים ביריעות פלסטיק אינסופיות. שני מסגרים מוכשרים מבין חברינו, מרצי ואריה א., אף טרחו ופיתחו מתקן מיוחד שאיפשר פריסה טובה ומהירה של היריעות. מוצר זה היה אצלנו בשפע. בסמוך למקשה המלונים התנשא מפעל "העוגנפלסט", ששמח כמובן בחפץ לב לסייע לאחיו, הענף החקלאי הצעיר העושה את צעדיו הראשונים.

 

המלאכה המייגעת של פרישת היריעות הארוכות הופקדה בידי הטרקטור הקטן Farmel A, שקולו הצורמני היה כקול צבוע מיילל. בשנת 1960 הוא נדחק מן הזירה על ידי טרקטור פארמל גדול ורחב חדש, שהתאים יותר לפרישת מנהרות-הפלסטיק.

 

הענף החדש הולך ומתפתח, עולה ופורח, מתחבב על הבריות וצובר מוניטין.

 

מסורת חדשה נתקדשה אצלנו בעקבות שגשוגו של הענף, ובתחילת כל עונה שתי קופסאות מלונים הדורות נוחתות על שולחנה של אליזבט, מלכת בריטניה, שמלוני "דבש העוגן", כך הם מכונים עתה, נתחבבו עליה במיוחד.

 

מי זקוק לפרסומת טובה מחיכה המעודן של מלכת בריטניה הגדולה?...

 

אך לא רק מעבר לימים אוהבים את מלונינו: בשנת 1958 מקבל פוקסי וצוות הענף את פרס קפלן היוקרתי, והפרי הסגלגל הצהבהב והריחני הופך לאחד מסמלי קיבוצנו.

 

הבה ולא נשכח את גיבור סיפורנו הראשי – הפארמל הצרפתי הגדול, שנועד לו תפקיד לא מבוטל בצמיחתו של ענף המלונים. הוא משך בעול שנים רבות, ועברו עליו הרפתקאות מהרפתקאות שונות. לא חסר הרבה שאחת מהן תסתיים אף באסון נורא. והמעשה שהיה – כך היה: ביום מימים ביקש יהושוע נ. מנחומקו להניע את הטרקטור שעמד אותה שעה בסככת המלונים ולהוציאו החוצה. נחומקו, שרגיל היה מדי יום לנהוג במיומנות בעגלה הרתומה לטיטו, הסוס היוגוסלבי שלו, ששרת נאמנה את ענף המלונים, ידע אמנם היטב את כל רזי העגלונות אך על טרקטור הוא עלה לעתים נדירות. עתה הוא עלה על הפארמל, התניע והחל לנסוע לאחור. כשהטרקטור החל להתגלגל אחורה, ביקש נחומקו לעצרו, אך לא בדיוק ידע כיצד עושים זאת. כל העובדים בסככת המלונים שמעו את צעקותיו הרמות של נחומקו: - "הופ – הופ!.., הופ –הופ!...", כפי שנהג מדי יום לעצור את טיטו. אלא שהפארמל הצרפתי אדיש היה למונחי איכרים שהובאו משדות סלובקיה. הוא התגלגל לאחור והתנגש באחד מעמודי הסככה.

 

אחר שרות ארוך ונאמן, גם שעתו של הפארמל הצרפתי הגיעה לצאת לגימלאות. עתה הוא הועבר אחר כבוד לגן ירדן לשמחתם של כל הזאטוטים. אך גם כאן לא תמו צרותיו. יום אחד נזדמן לשם פקח המועצה והודיע כי הטרקטור מהווה מפגע בטיחותי ויש לסלקו לאלתר. חיש מהר מוצא הפארמל את תחנתו האחרונה בחייו, כשהוא מושלך מושפל אל בור האשפה של הקיבוץ. "תחנתו האחרונה" אמרנו? לא בדיוק. שמוליק השופליסט מזדמן יום אחד לבור האשפה, מבחין בפארמל ומזעיק את חברו גרי ק. מעין-החורש, הידוע כחובב טרקטורים ישנים מושבע.

 

- "בוא מהר להעוגן, מצפה לך הפתעה"! - הוא אומר לו.

 

גרי לא מתמהמה, הוא נוסע להתרשם, מארגן משאית עם מנוף, ומעביר את הפארמל לקיבוצו. אירוע זה, למען הדיוק ההיסטורי, התרחש בשנת 2004. בעין-החורש הוא ניצב מספר שנים כאנדרטה דוממת, מבלי שזכה לשום טיפול. אבוי לתהפוכות הגורל! צרפתי גאה מודל 1955, דגם סופר c230 , עומד לו נשכח ועזוב, טרף לשמש הקופחת בימות הקיץ ולגשמי הזעף בלילות החורף!

 

רצה הגורל ובמוזיאון הטרקטורים בעין-ורד חסר היה באוסף פארמל דווקא. ארז מ., מנכ"ל המוזיאון חומד את הטרקטור הישיש, ובעיסקת-חילופין, תמורת טרקטור זחל "בריסטול" הוא רוכש מעין-החורש את הפארמל. במאמציי להתחקות אחר דרכי חייו הנפתלות של הפארמל, אני מתקשר אל ארז, שהוא כאמור מנהל המוזיאון, ושומע מפיו את הסיפור הבא:

 

- בשנת 2009 ביקר במוזיאון שלנו ישראל פ., חבר קיבוצכם, והביא לי לצפייה סרט בשם "איש המלונים", בו מצולם פוקסי אביו כשהוא נוהג בטרקטור פארמל ומכסה ביריעות פלסטיק ערוגות ארוכות של מלונים. לאחר שצפיתי בסרט, שאלתי את ישראל אם הוא רוצה לראות במציאות את הטרקטור המככב בסרט. הלכנו אל הפארמל הישיש שהשנים גרמו לו להיראות איום ונורא. קשה היה לישראל לראות את הצרפתי הגאה בשפל עליבותו. הוא שאל אותי מה אפשר לעשות כדי לשפצו, ועניתי לו שבמחיר כמה אלפי שקלים המוזיאון יכול לשפץ את הטרקטור ובכך להנציח את אביו.

 

כמה וותיקים בני 70 ומעלה, העובדים בהתנדבות במוזיאון כל יום שישי, הפשילו שרוולים ובמסירות אין קץ נרתמו לעבודת השיפוץ. היו ביניהם צביקה א' ממכמורת, תומר ב"ש ואורי ר' מחרות, יגאל נ' מבת-חן. החברה פשוט נתנו את נשמתם לפרויקט. גדי מבני-ציון השיג בארצות הברית בעזרת האינטרנט חלקים שהיו חסרים בארץ, בעיקר מיכל דלק, והמלאכה החלה במלוא המרץ.

 

לשיפוצו של ישיש היסטורי שכזה נדרשו כוח אילתור ותושייה רבה. נרכשו עבורו צמיגים חדשים, ולמלאכת הפחחות הלא פשוטה נרתמו איקי מעין- שריד ואביו אמנון ב' מרמת השרון. חיים ר', החשמלאי של המוזיאון סידר בטרקטור את החשמל, ולבסוף הוא נצבע בצבעו המקורי.

 

תאמינו או לא, אך לפארמל הצרפתי הישן הוחזרו חייו, והוא שמיש ונוסע כבימיו הרחוקים והטובים.

 

סיפורנו הגיע לקצו. כל מי שיזדמן למוזיאון הטרקטורים בעין-ורד, יראה לפניו את הפארמל ישישנו שהוחזרו לו נעוריו, ובזכות בנו זכה פוקסי איש המלונים להנצחה הולמת ויפה.

 

ואנחנו, חברי העוגן וילדינו, זכינו השנה לצפות נרגשים בחגיגות חג הביכורים בחזון תחיית המתים של ממש, כאשר פארמלנו האדום התגלגל כמו פעם, ברעש מנועו, אל מול הבמה המקושטת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: