מה יגידו / גדי גדיש

 

מה יגידו

מאת גדי גדיש - קיבוץ העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כבן משק, מוצר טיפוסי של החינוך המשותף, ליוותה אותי תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי, החרדה מפני "מה יגידו".

איור מאת יעקב גוטרמן

מה יגידו אם אקלע לקצוות, חלילה, ואתגלה כשונה במקצת משאר חברי הקבוצה. תמיד דאגתי להיות בחיקו החמים של מרכז העדר, ובשום פנים ואופן לא לבלוט. אם חפץ אתה בחיים שלווים הזורמים במסלולם הקבוע, ללא חתחתים ופורענויות, כפי שנקבע על ידי חכמי הפדגוגיה המתקדמת וועדות החינוך המנוסות של הקיבוץ הארצי, כל אשר עליך לעשות הוא "להוריד פרופיל" ולהשתלב. לפתחו של כל אחד מאיתנו תמיד ארבה חרדת ה-"מה יגידו"?... דומני כי חרדה זו התפתחה אצלי יפה במיוחד.

 

והחששות מפני "מה יגידו" לא חסרו. קחו למשל את בעיית המכנסיים. בקיבוצנו נהוג היה מאז ימים ימימה להלביש בקיץ את הבנים והבנות במכנסי בד כחולים עם גומי הלופת את שוקיהם. "מכנסי בנות" קראנו להם, ואני התביישתי ללבוש אותם. בושתי תפחה שבעתיים כאשר יצא לנו להיפגש עם בני גילנו מקיבוצים אחרים. אוי לאותה בושה - הבנים לובשים מכנסי בנות! עליכם לדעת, שאופנה ייחודית זו נהוגה הייתה באותן שנים בקיבוצנו בלבד, ולמרבה הפלא, ילדי משקים אחרים לא הכירוה משום מה.

 

את "מכנסי הבנות" נאלצנו אנו, הבנים, ללבוש לחוותנו עד גיל שתים עשרה, עת עלינו למוסד החינוכי "רמות חפר" שהיה בקיבוץ מעברות. כאן זכינו סוף סוף ב"מכנסי בנים" רגילים, אשר כמנהגו של עולם היו מכנסיים בעלי קפל מעברו הציץ בגאווה חוד הכיס. הנה, לראשונה היינו חלק מן האנושות כולה.

 

בבוקרה של אחת השבתות, כאשר התכוננו לנסוע לבקר את משפחותינו, מיהרתי אל תא הבגדים שלי, ולפתע חשכו עיני: בתאי הונח נקי ומקופל בקפידה... זוג "מכנסי בנות"!!!

 

סמוק לחיים עליתי למשאית שלנו ונסעתי הביתה. אימי הטובה מיהרה לחלץ אותי ממבוכתי הגדולה, ודאגה להחליף את מכנסי בזוג "מכנסי בנים".

 

חולפות השנים ו"מה יגידו" פושט ולובש צורה. פושטים ולובשים צורה גם מושאי חרדותינו. השיחות לקראת קבלתו של "סמל הבוגרים" הנכסף, למשל. זוכרים? אחד אחד נאלצנו להתייצב לפני מי שנראו לנו אז כחברי בית משפט עם חבר מושבעים. איך נעמוד במסכת השאלות החקרניות, הווידויים החושפניים, הביקורת חסרת החמלה? וזאת לדעת, נער בן שבע עשרה נאלץ כבר בשלב מוקדם זה של חייו להחליט סופית האם יגשים ויחיה את חייו בקיבוץ, או שמא מחוצה לו. הפחד הגדול והמשתק היה פן ניקלע במסדר הסיום החגיגי, הטקס של קבלת הסמל הנכסף, מול פניהם של הורינו הנרגשים, אל העומדים בשורה השנייה, מאחורי השורה הראשונה של המאושרים הזוכים ב"סמל הבוגרים" הניצבים זקופים וגאים.

 

בשורה השנייה, לא עליכם, ניצבים שפופים כל אלה שנדחו. הו, כמה חרדתי שלא להיקלע אליהם, חלילה!...

 

בנובמבר 1965 התגייסתי לצה"ל. בימים הרחוקים ההם מי שלא זכה לשרת באחת מיחידות העילית או למצער בחיל קרבי כלשהו, גורלו היה רע ומר. חרב ה"מה יגידו" נשלפה מנדנה ואיימה לשפד את האומלל. כי כיצד יגבור על בושתו ויופיע בקיבוץ בחופשתו הראשונה?

 

איתן, אחד מבני העוגן, שהתמזל מזלו לשרת ביחידת "שקד" היוקרתית, המליץ עלי בפני מפקדיו לקראת גיוסי. שמחתי על כך עד מאד, ובדמיוני כבר ראיתי את עצמי עובר את שער הקיבוץ עטור כל סמלי היחידה, כשעוזי עם שתי מחסניות תלוי ברישול על כתפי. המציאות האירה לי פנים פחות: אחרי שרבצנו ימים רבים בבק"ום, חילקו אותנו שרירותית בין החילות "שנשארו", מבלי להודיע כמובן לטירונים הטריים לאן הם מיועדים להישלח. קראו בשמי, ציוו עלינו לטפס למשאית, ובתום הנסיעה פורקנו...בבית-נבאללה! שמו של בית-נבאללה הלך לפניו כבסיס בו מכשירים נהגים חדשים לצה"ל, ועובדה מעציבה זו ידועה הייתה לכולנו. בעיניי באותם הימים קורס נהיגה צה"לי היה בבחינת תחתית הסולם הצבאי, שלא ניתן עוד להידרדר מטה ממנו. אוי לאותה כלימה! כיצד אעיז להראות את פרצופי בבית?... נהג צה"לי?!... אני?!...

 

שמחתנו לא ידעה גבול כאשר כעבור שעה התברר שנפלה טעות, ואנחנו, בני קיבוצים ומושבים, מיועדים לחטיבת גולני. נשמנו כולנו לרווחה. המשאית הצבאית שלנו סבה על צירה ופנתה צפונה, אל הבסיס בן-עמי. בהגיענו למחנה נתמלאתי שמחה: הנה, שפר גורלי ועתה אוכל לעבור בשער הקיבוץ בראש זקור, ללא צל של חשש מפני "מה יגידו"!

 

בתקופת שרותי בגולני הנשק האישי שלנו היה רובה אפ-אן בלגי או תת-מקלע "עוזי", נשק שבהחלט איפשר לך לעבור את שער הקיבוץ ללא קומפלקס של רגש נחיתות. עדיף היה, כמובן, להיכנס באותו שער כשעוזי בעל קת מתקפלת משתלשל בנונשאלנטיות מעבר לכתפך, אך זה, לדאבון הלב, לא היה בנמצא.

 

רצה הגורל ונשלחתי למחנה צריפים לקורס בן שלושה או ארבעה חודשים. כאן צוידנו, לרוע המזל, ברובי "מאוזר" צ'כיים, אשר לתומי חשבתי שכבר מזמן פסו מן העולם. מילא, להסתובב בבסיס עם "מקל רועים" שכזה, כפי שהוא כונה בפינו, עוד איכשהו ניתן, אך לבוא עמו לקיבוץ?!... איך אסע איתו הביתה לחופשותיי?!...

 

בהתאם לחוקי טבע ובהתאם לפקודות מטכ"ל הגיע יום השישי, יום החופשה. חילקו לנו "פסים" ונשלחנו הביתה. מוחי קדח ונתייגע: איך אני נכנס לקיבוץ? "מה יגידו"?... לפתע הבריק בראשי רעיון שנראה לי ממש גאוני: עטפתי בחיפזון את הרובה הצ'כי שלי במעיל גשם שהיה ברשותי, ובבואי לקיבוץ נמנעתי מלהיכנס בשער הראשי. שמתי פעמי אל הדרך העוקפת, שם סכנת ההיתקלות בחברים רבים הייתה פחותה. שיקולי היה נכון והגעתי בשלום לחדרי מבלי שאיש הבחין בי. מיהרתי להטמין את הרובה תחת מזרון מיטתי ונשמתי לרווחה.

 

הקורא הנבון שצלח את סיפורי עד כאן הבחין בוודאי, שחרדת ה"מה יגידו" הייתה לי לבת לוויה קבועה שהדריכה את מנוחתי במשך שנים רבות.

 

פרצה מלחמת ששת הימים, ואני, חייל סדיר בגולני, מצאתי את עצמי לוחם ברמת הגולן. בקונטרה התגלגלו אז כלי נשק סוריים רבים, וגם אני כרבים אחרים, התפתיתי ליטול משהו מן השלל הרב. כאמור, שנים רבות חרדתי מאימת "מה יגידו", ואילו עתה, דווקא השתוקקתי מאד לשמוע - מה יגידו. מודה אני בהכנעה לפני עם ועדה: בחופשתי הראשונה הערמתי על כל נקודות הביקורת של המשטרה הצבאית, והצלחתי להבריח ארצה רובה סער קלצ'ניקוב סובייטי ותמ"ק "סמובאל" צ'כי. עתה נראיתי ממש כמו לוחם נועז מהסרטים ההוליבודיים, ובטוח הייתי שבהופעתי המרשימה הזאת בקיבוץ אצור את הרושם הדרוש.

 

עמוס עד עייפה בשלל הזה של נשק בינלאומי, עברתי בראש מורם את שער הקיבוץ, אך תקוותיי התבדו. איש מן החברים לא נראה בשטח כדי להתפעל מהופעתי המרשימה. אפשר בגלל החום והשמש הקופחת, אפשר בגלל העובדה שגברים רבים היו עדיין מגויסים ביחידותיהם, ואחרים טרם שבו מעבודתם בשדות ובפרדס, ואם מחמת העובדה שהייתה זו שעת הסיאסטה של תנומת אחר- הצהריים. כך או אחרת, הנשק הבינלאומי הכבד שלי לא מילא את ייעודו.

 

באיסוף נשק-השלל הראשון שערכו שלטונות צה"ל, מיהרתי אל אחת מתחנות האיסוף, ונפטרתי ממנו באנחת רווחה.

 

האם נפטרתי גם מ"מה יגידו"?...

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: