על חמורים ותפוחים / גדי גדיש

 

על חמורים ותפוחים

גדי גדיש - קיבוץ העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

היינו אז בכיתה ה', ילדי קבוצת רימון, כשלאחר הסתודדויות והתייעצויות רבות בינינו החלטנו לצאת למבצע.

איור מאת יעקב גוטרמן

הכוח מנה חמישה בנים נחושים, חלקם עזי לב וחלקם שידעו להסתיר היטב בליבם את חששותיהם בפני הלא נודע. עליכם לדעת שבימים הרחוקים ההם חיינו התנהלו בצניעות נזירית, וגם ארוחותינו בבית הילדים לא חרגו בהרבה מצווי הצניעות שהותוותה. כך למשל, מחירי הפירות בשוק הרתיעו את האקונום לקנות לנו פירות אשר אהבנו. וכך גם הפך תפוח העץ העגלגל והריחני למשאלת לב המדירה ריר מפינו, לקינוח שהפך לנדיר יותר ויותר.

 

מטיולינו הרבים בסביבה ידענו שצפונה לנו, מעבר לפרדס שלנו והשדות שמאחוריו, שוכן לו מטע תפוחים גדול של הקיבוץ גבעת-חיים, ובדיוק בעונה זו של השנה עציו עמוסי פרי, ותפוחיו גדולים וריחניים, מציגים לראווה את גוניהם מושכי הלב והעין - שבין הירקרק והצהבהב ועד לאדום עז, שאין לעמוד בפני כוח פיתויו.

 

הצטיידנו בתרמילים גדולים, חיכינו לשעת כושר מתאימה, וכשזו הזדמנה לנו, יצאנו לדרך. על הקורא לזכור שהיינו אז אך ילדים בכיתה ה', ולפנינו דרך ארוכה ומיגעת של שני קילומטרים תמימים, שיש גם לחזור בה ועוד עם תרמילים כבדים עמוסי תפוחים.

 

כשהגענו, מיוזעים ומתנשפים אל היעד, השתופפנו בשקט ובחנו בקפידה את השטח, כדי שאיש לא יפריע לנו במבצע. לחוסר מזלנו, המודיעין שהיה בידנו היה מוטעה: התפוחים טרם הבשילו די צרכם, החמה טרם צבעה את קליפתם בצבעיהם המושכים, והם הוריקו בירקותם המשמימה. אבל אנחנו דבקנו במשימתנו. הרי לא לשם נסיגה משפילה בידיים ריקות עשינו את כל המבצע!

 

התחלנו לקטוף בחיפזון את התפוחים הירוקים, בוחרים את הגדולים שבהם, ותוחבים אותם בבהילות אל תרמילינו. ללא השתהות ובלי לנוח יצאנו לדרכנו חזרה. דרך העפר התפתלה בין השדות והפרדסים, חצתה תעלות וגשרונים, התרמיל הכבד שעל השכם העיק יותר ויותר והזעה ניגרה על הפנים. אך קיבוצנו הלך וקרב, וכבר הצטיירו לפנינו בבירור מגדל הסילו והבתים הראשונים. עצרנו בפאתי הקיבוץ, והתייעצנו על המשך הדרך. כל אחד מאיתנו התאמץ להסתיר ככל האפשר את תרמילו. חציית הקיבוץ עם תרמילים תפוחים רבים עלולה הייתה להחשיד אותנו יתר על המידה. אמצעי הזהירות אשר נקטנו כנראה לא היו מספיק יעילים. כאשר התקרבנו לבית הילדים שלנו, ורק צעדים ספורים הפרידו בינינו לבינו, הבחין בנו אחד החברים. צהלת המנצחים שלנו המלווה בפלגי זיעה על פנינו, התרמילים שעל שכמנו, ובעיקר העובדה שאיש מהצוות החינוכי לא היה עמנו, עוררו את חשדנותו. בהיותו חבר קיבוץ נאמן, הוא מיהר לדווח ל"שלטונות" על מה שראו עיניו.

 

כבר באותו ערב, אחר ההשכבה, ראה איציק שטרם נרדם, כיצד מאיר מחנכנו חולץ בלאט את סנדליו האירופיים, סנדלים אותם שימר בקפידה מאז עלותו ארצה, והם לתפארת אומנות הסנדלרות ההונגרית, וגרוב גרביים כהרגלו, על בהונות רגליו שם פעמיו לעבר ארוניתו של איציק. תחת שמיכתו ראה איציק, אחוז פלצות, כיצד מאיר מפשפש בתרמילו ונוטל ממנו תפוח גדול וירוק, חומר מרשיע למופת, והולך לביתו.

 

למחרת, בכיתה, ידע כבר מאיר מחנכנו את שמות כל הילדים שנטלו חלק ב"מבצע התפוחים". הוא קרא בשמותינו, העמיד אותנו לפני הלוח ודרש להביא את כל תרמילינו. כאשר אלה נערמו לפניו על השולחן, הוא רוקן את תכולתם והציג לראווה לפני ילדי קבוצתנו את השלל הירוק הרב.

 

עתה הוא הצביע על כל אחד מאיתנו ונתן בנו סימנים:

- אתה חמור א'... אתה חמור ב'... אתה חמור ג'...

 

כאשר הגיע אל צבי, אמר:

- אותך אני בכלל לא מבין... אתה?!..

 

בעוד שכולנו צברים לתפארת, ילידי הארץ, צבי הגיע אלינו מאירופה, ומחנכנו ניסה כנראה לבטא את פליאתו על שגם הוא, הילד האירופאי, הסתפח אל חבורת הילידים האסיאתיים הפרועה. אינני בטוח שהבנו זאת אז, או שמא רק כעבור שנים רבות, במוסד החינוכי שלנו, כאשר שמענו לראשונה את מילותיו האלמותיות של שייקספיר: - הגם אתה, ברוטוס?!...

 

אחר טקס ההשפלה, הגיע תורו של העונש החינוכי. מאיר התיישב ליד השולחן אל מול הכיתה, בסכין שבידו חתך בקפידה כל תפוח ותפוח לפלגיו הקטנים, הכניסם לקערה גדולה שעל ברכיו, עד שצמח בה הר סלט תפוחים של ממש.

 

כאמור, התפוחים כבר הפכו לקינוח די נדיר במקומותינו, וריר ניגר מפינו לנוכח הר הסלט, אך כולנו התנחמנו בעובדה שמי שזכה בסופו של הדבר בסלט פלאים זה היה לא פחות ולא יותר - פזיז, חמורנו האהוב, דייר הכבוד במשק הילדים שלנו.

 

מימיו לא זכה כנראה לארוחה מלכותית שכזאת.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: