חלום רטוב / גדי גדיש

 

חלום רטוב

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

"טיולי התנועה" - כמה שמחנו תמיד לקראתם! אחד הדברים הקבועים והבטוחים ששרטטו את גבולות חיינו, וחזרו ושבו אלינו מדי שנה בוודאות בלתי מעוררת, כמו חילופי העונות או הגשם או החמסין, היו - "טיולי התנועה".

איור מאת יעקב גוטרמן

הכול ידעו - בכיתה ז' מצפה לך מסע רגלי "מים אל ים", מחופו של הים התיכון לים כינרת, אותו אגמון צפוני אשר בארץ דלת מים כשלנו, שודרג והועלה לדרגת "ים" אף הוא; אם תלמיד בכיתה ח' אתה, אין ספק שהתנועה תארגן עבורך, לפי המסורת הקבועה מימים ימימה, טיול שכונה "פסגות הגליל". שני הטיולים הללו נערכו תמיד בחופשת הפסח.

 

הטיולים הבאים נערכו, אף הם לפי מסורת שנתקדשה ב"השומר הצעיר", בחופשת חנוכה, כמו הטיול למדבר יהודה ולמצדה, הטיול למכתשים, או הטיול המסיים את מסכת טיולי התנועה, והוא שמור לתלמידי י"ב, - הטיול לאילת.

 

טיולי התנועה היו קשים. הם היו כרוכים בהליכה רבה עם תרמיל מעיק על הגב, ודרשו מכולנו מאמץ רב. פה ושם אף נמצאה בינינו איזו בת שניסתה להתחמק מן המסע, בזוכרה את מסע דאשתקד אשר הותיר בה יבלות רגליים מציקות וזיכרונות מסויטים.

 

אנחנו, הבנים, ששנו אל המסע. טיולי התנועה עקרו אותנו מן השגרה החוזרת על עצמה, נשאו תקווה עמומה של הרפתקאות, תקווה להכיר חבלי ארץ רחוקים ויפים, וניסיוננו לימד אותנו שמטבח קיבוצנו יצייד אותנו ביד נדיבה במטעמים שלא מזדמנים לנו ביום-יום, ומעל לכול - נכיר בני גילנו מקיני התנועה האחרים, ואם לומר את האמת כולה מבלי לכחד, עיקר ההתעניינות שלנו התמקדה בבנות היפות שבהן התברכו הקינים הללו.

 

דור לדור הביע אומר, ותלמידי הכיתה שמעלינו שמחו לחלוק עמנו את חוויותיהם מהטיול דאשתקד. הם תיארו באוזנינו את נפלאותיו תוך שהם מרבים להלהיט את דמיוננו בתיאורים ציוריים של הרפתקאותיהם המופלאות. שפעת סיפוריהם הלהיבה אותנו וגירתה את דמיוננו. הגם לנו, בטיולנו הבא עלינו לטובה, צפויים כל הניסים והנפלאות הללו?...

 

בשנת 1963 היינו, חניכי קבוצת "רימון", בכיתה י"א. חופשת החנוכה הגיעה, ועל פי חוקי היקום ותקנון השומר הצעיר, ידענו כי מצפה לנו "טיול התנועה" למכתשים.

 

זאת לדעת: תהילתו של קיבוץ העוגן הלכה לפניו לא רק בזכות "העוגנפלסט", מפעל גדול ליריעות פלסטיק וחלוץ התעשייה הקיבוצית, כי אם גם, ואפשר בעיקר, בזכות גידול המלונים שלנו, שחקלאינו טיפחו ופיתחו באהבה ובמסירות. עד מהרה התפרסם בארץ הזן המיוחד והטעים של "מלוני העוגן", ועד מהרה הוא גם נתחבב על שוקי אירופה. נוהג חדש השתרש אצלנו: מדי שנה נשלחו שתי התיבות הראשונות של המלונים לשולחנה של מלכת בריטניה, ירום הודה, כי מלכת בריטניה, כך התפרסם, מחבבת מאד את מלונינו והם ערבים לחכה.

 

מה זה שייך לטיולי התנועה, תשאלו? שייך גם שייך, ועוד איך!

 

עליכם לדעת כי מגדלי המלונים בקיבוצנו היו אנשים בעלי דמיון ותושייה, שלא קפאו על השמרים, אלא ייגעו תמיד את מוחם כיצד לפתח את זנם המיוחד וכיצד להשיג יבולים משובחים יותר. לשם כך הם ערכו ניסויים מניסויים שונים, עד שהגיעו אל מטרתם שהשביעה את רצונם: במאמץ להגיע ראשונים לשוקי אירופה עם פירותיהם הסגלגלים והמתוקים, וכדי להקדים בהרבה את חקלאי היבשת שטרם ניעורו מתרדמת החורף, הם החלו לגדל את המלונים במנהרות פלסטיק נמוכות וארוכות, כשאת יריעות הפלסטיק סיפק להם בשפע מפעלנו.

 

השיטה שהמציאו הייתה מבריקה בפשטותה ולא דרשה ציוד יקר ומתוחכם: די היה בכמה חוטי ברזל שניתן היה בקלות לכופפם ולתקוע את קצותיהם באדמה משני צדי הערוגה; עתה נדרש למתוח יריעת פלסטיק שקופה (מסגרי הקיבוץ פיתחו לשם כך מתקן מיוחד שהורכב על טרקטור), לחרר אותה פה ושם כפתחי אוויר, ולהזמין את הטרקטוריסט שיסע מעל הערוגה ויכסה את שולי הפלסטיק ברגבי אדמה. היה זה חידוש עולמי והוא אכן הוכיח את עצמו מעל למשוער: Haogen Melons חגגו באירופה את ניצחונם, ומגדלי המלונים בספרד ובאיטליה עמדו משתאים ואובדי עצות.

 

כאן הקורא חסר הסבלנות שואל את עצמו בוודאי: מה אירע לו למחברנו להשתגע, להפסיק את רצף הסיפור על טיולי התנועה ולהתחיל לבלבל במוח עם מנהרות פלסטיק לגידול מלונים, נכון?

 

ובכן, מנהרות הפלסטיק ממלאות תפקיד נכבד בסיפורנו, ואנו נעניק להן את הכבוד הראוי להן. והמעשה שהיה כך היה: איציק א., בן קבוצתנו, התבונן במנהרות המלונים הנמוכות, והגה רעיון - אם טוב הפלסטיק לשתילי המלונים הרכים, למה לא ייטיב גם עם נערי ישראל ונערותיו?

 

עד מהרה ניסינו את הפטנט החדש וגמרנו עליו את ההלל: מנהרת הפלסטיק נתגלתה גם כאוהל ראוי למגורי אדם. ומעלותיו רבות: הוא קל משקל, כמעט אינו תופס מקום, אטום לגשם, והוא אינו עולה כסף. להקמתו נדרשו בסך הכול שלושה חוטי ברזל ויריעת פלסטיק קצרה. ניתן היה להקימו תוך דקות.

 

הטיול שלנו למכתשים נערך בחודש דצמבר, בחורף. הלילות במדבר הם קרים מאד, והאוהל המגונן מפני הצינה הוא בבחינת ברכה שאין עליה עוררין. כאשר הגענו מותשים לחניית לילה במכתש הגדול בתום יומנו הראשון למסע, שלף כל אחד מאיתנו מתרמילו את החישוקים ויריעת הפלסטיק, הקים במהירות את אוהלו וחיזק אותו באבנים אשר שם סביב בשוליו. שמנו לב שחברינו למסע, נערים ונערות מקינים אחרים מביטים בנו ובמעשינו בפליאה ובקנאה.

 

- איזה כיף יהיה לכם לישון ככה! - קראו אחדים.

 

ואכן היה כיף. בערב הזדחל כל אחד מאיתנו לתוך מנהרתו-אוהלו, השתחל לתוך שק השינה שלו, וישן שנת ישרים. עד שעות הלילה המאוחרות נשמעו קולות רמים מכיוונן של הקבוצות האחרות. צינת הלילה המדברית חסרת הרחמים אילצה אותם לקפץ ולקרטע כדי להתחמם מעט.

 

כאשר נזקק מי מאיתנו באמצע הלילה להטיל את מימיו, הוא היה מזדחל ללא רצון מאוהלו, ובעפעפיים דבוקים ניצב לידו ומשתין על האדמה. אחר כך ממהר היה לשוב אל שק השינה שלו, להמשיך בחלומותיו.

 

כל בוקר מיהרנו לקפל את אוהלינו ולתחוב אותם אל תרמילינו, כששוב אנו מלווים במבטי קנאה של הקבוצות האחרות.

 

ביום מסענו האחרון תרמנו בנדיבות לב את החישוקים והניילונים לחברינו, בני הקינים האחרים, ואין צורך לספר שהציוד הלא שיגרתי התקבל בתודות ובצהלות שמחה.

 

בשובנו הביתה מן הטיול, עייפים, מאובקים וגדושי חוויות, ציפתה לנו בחדר האוכל סעודה כיד המלך. בסיומה התפזרנו לחדרינו, התקלחנו והלכנו לישון. שותפי הנצחי למגורים היה חברי הטוב גבי, שהיה תמיד שותף נאמן לכל מעשינו ותעלולינו. "מקס ומוריץ" היה הכינוי שהדביקו לצמד שלנו זה מכבר בני קבוצתנו.

 

נרדמתי מהר ושקעתי בשינה עמוקה. באמצע הלילה, שמעתי לפתע כמו רחש של גשם מכה בגג ביתנו. בדי עמל פקחתי את עיני, ונדהמתי. ליד מיטתי עמד גבי במכנסי פיג'מה מופשלים, עיניו עצומות, על פניו ארשת שלווה השמורה לישנים שנת ישרים, כשהוא מטיל את מימיו בקשת על השמיכה בה התכסיתי.

 

- גבי, מה אתה עושה ?!!... - זעקתי.

 

הוא הקיץ באחת, פקח בקושי את עפעפיו, ואמר בשקט:

- אויש, חלמתי שאנחנו עדיין בטיול, ויצאתי לרגע מחוץ לאוהל...

 

הוא חזר למיטתו ומיד המשיך בשנתו, ואילו אני נאלצתי לקום ולהחליף את כל מצעיי הרטובים.

 

פלא שלעולם לא אשכח את "טיולי התנועה"?

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: