האבות המשכיבים / גדי גדיש

 

האבות המשכיבים

גדי גדיש - העוגן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לא, לא, זה לא מה שאתם חושבים. נשבע בדברת השומר, לכותרת סיפורי אין ולו בדל קונוטציה מינית.

איור מאת יעקב גוטרמן

הנושא הוא אחר לחלוטין. בימים הרחוקים ההם, כאשר כל הקיבוצים היו עדיין קיבוצים אמיתיים, היה אצלנו מוסד מכובד ומקודש שקראו לו "השכבת הורים". השם עלול להטעות, כי הרי לא מדובר שמאן-דהו ביקש להשכיב משום מה דווקא את ההורים, אלא העניין הוא אחר לחלוטין. המטפלות שהו במחיצתנו בבית הילדים רוב שעות היום, עבדו וטרחו סביבנו קשה מאד, לכן הוחלט בזמן מן הזמנים, בוועדת החינוך כנראה, שמדי מוצאי שבת, בערב, המטפלת המסורה תשוחרר מעולנו ותתפנה לכמה שעות לענייניה. את מקומה יתפוס, כך הוחלט, אחד מהורינו. משום מה, וזה ראוי למחקר נפרד, תפקיד חינוכי לילי זה נפל בחלקם של האבות דווקא.

 

הייתה זו תורנות סיבובית קבועה, לכן נקל היה לחשב ולדעת מתי בדיוק ייפול בגורלו של כל אבא להשכיב בבית הילדים שלנו. מה היה תפקידו? קודם כול - למנוע מאיתנו להשתולל, לשמור על שקט יחסי, לספר או לקרוא לנו סיפור מעניין ולבסוף לדאוג לכך שנעלה בשקט למיטותינו.

 

כשם שהכרנו את אבות חברינו מתורנויות הבוקר בשבתות שעשו אצלנו, ודירגנו אותם כערכם במדויק לפי טיב טיגון ה"בונדאש" שלהם, הלוא הן פרוסות חלה מטוגנות, טבולות בחלב ובביצה, ומוגשות עם סוכר או ריבה, כך גם דירגנו אותם לפי כשרון הסיפור שלהם בהשכבות שהם עשו בערבים בבית הילדים שלנו.

 

כל אבא וסגנונו, כל אבא וכישרונו, כל אבא והמבטא המיוחד לו. כי הרי תודו בעמכם שאין הסיפור המסופר במבטא הונגרי מתנגן דומה לסיפור שמסופר במבטא צ'כי איטי, שכידוע איננו ממהר לשום מקום ותמיד יש לו שפע של זמן.

 

האות לתחילת הסיפור ניתן כאשר כל הילדים צחצחו כבר את שיניהם, לבשו פיג'מות ועלו למיטותיהם. בית הילדים שלנו בנוי היה כמובן לפי התקן הקיבוצי המקודש, היינו, פרוזדור ארוך אליו נפערים פתחי חדרינו. בכל חדר, אף זה לפי התקן, ארבעה ילדים.

 

היו אבות שהציבו את כיסאם באמצע הפרוזדור, והיו כאלה שסיפרו תוך הליכה איטית לאורכו. היו אשר סיפרו את סיפורם בעל פה, והיו שקראו מתוך ספר. עד מהרה נתגלעו קשיים: אני למשל, שחדרי היה באמצע הפרוזדור, שמעתי מצוין את המספר מבלי לאבד מילה, אבל בחדרים הקיצוניים הילדים נאלצו ממש לאמץ את אוזניהם. קושי נוסף היה בכך שהורים אחדים בחרו שלא לספר את סיפורם ברצף כי אם בהמשכים. וכאן המכשלה, כי הרי איך תעקוב אחרי עלילה של סיפור שמסופר אחרי הפסקה של מספר שבועות, בין תורנות שבת אחת למשנה של האבא המספר? איך זוכרים מה הייתה ההתחלה?

 

מכל מקום, אהבנו את "סיפורי ההשכבה" וסקרנים היינו כל פעם מחדש לשמוע את הסיפור הבא.

 

נתן י. חרג מ"חוק הפרוזדור" ונהג לאסוף אותנו, עשרים ילדות וילדים בני תשע, באחד החדרים ורק אז פתח בסיפורו. הוא נתברך בכישרון דרמאטי, וכאשר סיפר לנו את "ילדי הערבה", הוא עשה זאת ממש כמו שחקן, כאשר הוא משחק בקולו, מגביר ומהסה אותו לסירוגין, יוצר מתח. והעלילה עצמה הייתה מותחת למדי: קבוצת ילדים יוצאת לבדה, ללא הורים, למסע במדבר, מסע רב הרפתקאות וגדוש חוויות, מסע קשה בו נאלצים הילדים לאכול תולעים ושורשים שונים. בתושייה רבה הם מתגברים על כל המכשולים ושורדים.

מפיו של נתן שמענו גם את "פרח הסלע", מסע רב דמיון של צעיר היוצא לתור אחר "פרח הסלע", בדרכו הוא נאלץ להתגבר על כל מיני מכשולים, מתנסה בהרפתקאות מפחידות, וכאשר לבסוף הוא משיג את מטרתו, מתברר לו שלצערו אחר את המועד.

 

ישראל א. הפליא לקרוא לנו את סיפוריו האנושיים והחמים כל כך של המספר הארמני האמריקאי ויליאם סרויאן. הו, כמה הזדהינו עם הילד הארמני הקטן, גיבור סיפוריו! כמה התרגשנו!

 

שלמה ג. לא נזקק לסיועם של גיבורים ספרותיים. הוא פשוט בחר לספר לנו על חוויותיו בפלמ"ח, והוסיף עליהן גם כמה עלילות מרתקות ממאבק שניהל הפלמ"ח בכנופיית אבו-ג'ילדה. וזאת לזכור, אנחנו מדברים על שנות החמישים, כאשר חוויותיו של שלמה ממלחמת השחרור היו עדיין טריות למדי.

 

נחומקו נהג להעלות בפנינו את זיכרונותיו האישיים ממחנה העבודה נוביקי שבסלובקיה, מחנה בו נכלאו בימי המלחמה אלפי יהודים לעבודות כפייה קשות. הוא התמקד במיוחד באיש צעיר אחד בשם ארונקו, פרטיזן נועז שבעזרת תושייתו הרבה הצליח לשרוד כמעט עד סוף המלחמה. ארונקו נודע בכוחו הרב והיה נערץ על אסירי המחנה. תהילתו גברה שבעתיים אחרי שלילה אחד הצליח להשתחל תחת הגדר, וחמק בשלום מן המחנה.

מפי נחומקו גם שמענו את הסיפור הקסום "ריקי-טיקי-טאווי", על הרפתקאותיה ועוז רוחה של נמייה המגינה בגבורה על גוריה מפני נחש מתנכל. רק לאחר שנים למדנו שמחברו של הסיפור המרגש הזה היה הסופר האנגלי הנודע רודיאנג קיפלינג.

 

יוחנן סיפר לנו שוב ושוב את הסיפור מושך הלב "הגזלנים", המגולל את עלילתם של שלושה שודדים מסוכנים, שהשתלטו על בקתה ביער והפכוה למעונם, וכיצד שלושה בעלי חיים אמיצים, תיש, תרנגול וחתול, תחבלו תחבולה אשר בעזרתה הצליחו לגרש את השודדים מן הבקתה.

את הסיפור "קרא" לנו יוחנן מתוך ספר סלובקי מאויר מעשה אמן באיורי צבע נהדרים, תוך שהוא מתרגם בו במקום את העלילה מסלובקית לעברית.

 

שמלה היה אדם מיוחד במינו וגם סיפוריו היו כאלה. הוא נהג לספר לנו, בציוריות רבה, סיפורים מהווי חייהם של היהודים בעיירות פולין. את סיפוריו הוא תיבל תמיד בביטויים ביידיש עסיסית, דבר שהוסיף להם נופך של אותנטיות שובה לב.

אהבנו את האיש, אהבנו את סיפוריו, ואהבנו את ההומור הטוב של המספר.

 

יושקו נהג לספר לנו סיפורים מהווי חייהם של חיילי הצבא האדום הגיבורים. הסיפורים הציתו את דמיוננו. בעיני רוחנו ראינו את החיילים כשהם מבוססים בשלג בפאתי היער, רוכנים רגע להצמיד את הכידון אל קנה הרובה, ובזעקת "הורררההה!" רמה רצים ומסתערים על עמדות האויב הגרמני.

שעה ארוכה אחרי הסיפור, כבר במיטה תחת השמיכה, המשיך דמיוננו לטוות את חוט העלילה. עד לניצחון.

 

עלילות הגבורה של החייל הרוסי עמדו גם בלב סיפוריו של אריה מ., המכונה "נצ'אלניק". אריה שרת בזמנו בצבא האדום, והוא דלה מזיכרונו הרבה סיפורים מעניינים שהתבססו על חוויותיו משירותו הממושך כחייל בצבא הנלחם בגרמנים.

אריה התהלך עדיין במגפיו הגבוהים מהימים הרחוקים ההם, דבר שבעינינו הוסיף לו הילה מיוחדת.

 

סיפוריו של משה א. נסבו תמיד על פעילותו במחתרת היהודית בבודפשט. המחתרת, שחבריה היו לרוב צעירות וצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, פעלה באומץ לב ובהקרבה והצליחה להציל את חייהם של רבבות יהודים בימי מלחמת העולם השנייה. אחדים מחברי קיבוצנו, שהיו ב"השומר הצעיר", נמנו על הפעילים המרכזיים של המחתרת היהודית בהונגריה. הכרנו אותם היטב, ועובדה זו קירבה עוד יותר את סיפוריו של משה אל ליבינו.

משה ידע לספר, סיפוריו היו מרתקים, ואנחנו הקשבנו להם בנשימה עצורה. תמיד שמחנו כשתורו להשכבה אצלנו הגיע.

 

ואם בהתנגדות יהודית מדובר, כאן המקום להזכיר גם את האבא הפרטי שלי, "פוצו". בערבי תורנותו נהג לחלוק עימנו את חוויותיו מהתקופה בה שהה עם הפרטיזנים הסלובקים בהרי הטטרה הגבוהים. הוא סיפר לנו סיפורים מרתקים, כמו למשל סיפור המפגש שלו עם הצנחנים מארץ ישראל, שצנחו על אדמת האויב כדי ליצור קשר עם יהודי המקום. התרגשנו במיוחד מסיפורו של אבא על היכרותו ועל ידידותו עם הצנחנית חביבה רייק.

 

בשעה שהאבות שלנו סיפרו את סיפוריהם, שררה דממה מוחלטת בבית הילדים, וכל אחד מאיתנו התאמץ לשמוע ולעקוב בדריכות אחר רצף העלילה. עם תום הסיפור, כאשר האבא התורן איחל לנו "לילה טוב" הוא היה בטוח שסיפורו המרגש סייע לנו להחליק בנעימים אל עולם החלומות. אז הוא היה סוגר מאחוריו בשקט את דלת הכניסה וחומק מבית הילדים. מרגע זה הפכנו לרכושן של שומרות הלילה.

 

בימים ההם טרם היו אצלנו מכשירי "שמרטף", וההשגחה עלינו ועל מעשינו התבטאה בביקור השומרות אחת לשעתיים, בערך. כך שלמרות שאהבנו את סיפורי האבות והקשבנו להם בשקיקה, בכל זאת חיכינו בקוצר רוח להסתלקותו של האבא התורן כדי לפתוח בפעילות הלילה המגוונת שלנו, המהנה לא פחות. פעילות זו כללה, למשל, התגנבות להקרנת הסרט השבועי לחברים בערבי הקיץ על הדשא הגדול, צביעת פניהם של ילדים ישנים בקבוצות אחרות במשחת שיניים, ועוד רעיונות מרעיונות שונים.

 

לילה טוב.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: