תחזקנה / גד שי

תחזקנה
מאת גד שי
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן   
איור מאת יעקב גוטרמן

לסבא שלי באהבה

לא שיר, לא פזמון

רק פרוזה צרובה

לזכרון


 

תחזקנה ידי כל אחינו המפוררים

אורחות חיינו באשר הם כאן

אל יפול רוחכם, עליזים מתמוגגים

קומו שכם אחד  ומלאו  כיסים             

 

החלטה החלטנו, בערב של סגריר

השמש ברקיע, חייבת להאיר                    

האחריות לפרנסה, חובה היא  של חבר           

חובה שלו בלבד   ולא של  האחר

 

כאלה שאיתנו, כך לא רצו לחיות                   

הטיחו בפנינו, אל תדברו שטויות

שנים בילינו יחד, היה כה נהדר

ההחלטה החלטתם, היא לנו שום דבר

 

קציצה על הצלחת וכוס של סודה גם

צעיר וגם זקן, קבלו כולם

מי שחלב ברפת, מי שניהל ענף

ומי שכל יומו, מכאן לשם רק עף

 

הייתה ממש הרמוניה, שלווה של כפר

עד שיום אחד, פתאום הכל  עבר

ולא הייתה קציצה , המים נגמרו

מה קרה כאן לנו, כולם  קראו

 

מי בז לו ביום  ובוזז כאן בליל

מי בז לחבר , מקטר, מילל

לך נאחל כאן מלב  רק אל לב

בשנתך  וְבקומך, תֹאכל את הלב

 

חברים יקרים, מדברים ואומרים

משימה  עיקרית  החלפת  שכירים

והרים  של  כסף, מהרצפה להרים         

מי? לא אני. זה  אתם חברים

 

נואמים ואומרים בלהט  סופי

על חברות  ועל אורח חיים שיתופי

שצריך  לשַמֵר הקיבוץ  השומרי

ועל מי החובה? היא עליך שכני

 

ויש לך שם, אתה  דובר  ידוע

נואם, מדבר, כל יום, כל שבוע

מסביר לכולנו מה יש לעשות

איך לבנות את הבית, ממסד עד טפחות

 

במבחן האישי  ויִשום התיאוריה

מתברר שהייתה זו טיפה של  אופוריה

הכלה כה יפה, ממש  אור זוהר

טובה, אך תהיה לחבר האחר

 

ורווחת סיסמא,  ישנה  נושנה

לחבר הקיבוץ, זכות סירוב ראשונה

אך מאז אין זכר ואין כל עדות

לא נמצא הגואל  למימוש הזכות

 

ומיום שנוהג הניהול העסקי

וענף אוטונומי הפך לחוקי                 

נודע הניגוד, בין חבר לעסקי

שעומקו כים ורוחבו ענקי

 

משכורתו של שכיר, כפי שידוע

לכל סעיפיה, יש  יעד קבוע

כולם נועדו לפרנס משפחתו

של  אדם הגון, החי בביתו

 

בכל שתלך במקום בו תנוע

יאכל מצפונך  ְויך בלי לנוח

לא תישן בלילה, לא תנוח  ביום

נע ונד תהיה,  ממקום למקום

 

כאשר יום אחד, באופן מפתיע

יבוא  נכדך וישאל   במפגיע

סבא אמור, באמת וביושר

זנחת  היושר  בדרך  לעושר

 

זנחת שכן, חבר וגם רע

ספר לי חופשי, אני כבר יודע

עת הבית רעד וחישב להימוט

לנפשך ברחת, דורך על גויות

 

בימי ילדותי, הבטתי למעלה

גבוה היית, משכמך ומעלה

מעמודי היסוד, עליו הבית עומד

ואני לא ראיתי, העמוד מתנדנד

 

עת הבית רעד, נסדקו הקירות

התקרה מעלינו חישבה להימוט

יגענו חשבנו מה יש לעשות

אולי נשנה חלונות  וכניסות

 

סגרנו חלון, פתחנו הדלת

הכל אך לשווא,  אין כבר תועלת

פרצנו פנימה גילינו

גווילי כתובים שרופים, על הרצפה

 

המומים  ניצבנו מול פניו של הר

עמדנו, ציפינו, אך שום דבר

למשה חיכינו,  הוא לא חזר

נשאר לבדו שם, בראש ההר

 

דור לדור, אומר  לא יביע

זקן חכם, דברו לא ישמיע

כל דור שיבוא  רוצה  ניסיון

של מפגש הגחלת עם הלשון

 

תריסר נפשות, בדלת אמות

שמחות בחלקן וגם עשירות

מצוקה של דיור, ענינה השוויון

מה יש בביתו של שכני מצפון   

 

חורצי לשון, חורצים גורל

שכֵן, חבר, ילדון, עולל

חורצים חריץ לא יִמחה

בַּלֵב החי ואין מוחה

 

קוּם לך לשם, מֵעֵבר לַכלא     

אזי משמאלך, תִּראה  את הַפּלא

איך שוּנתה השיטה שינוי

בֵּיתה הפך לצרִיף בלוּי.

 

ימים של  שמחה, ימי הילדות

הרבה ביטחון , הרבה חברות

ימי ציפייה, לַבּאות, לעתיד

שלעד יִמָּשֵך, שיהיה כך תמיד

                                               

ובדרך אליו נשבר החלום

מציאות חולה, אין בה מתום

אבד האמון ואבד גם התום

איך, איך, סבא  הִגּעת הלוֹם

 

פה לא רק צללים,ישנם גם אורות

נזכור את האיש, ביום של פרדות

משא של חייו, מעיק על כתפיים

החבר, האדם, איש הגשם והמים.

 

ובנימה טובה ואופטימית כזאת

לא תאבד התקווה, נמשיך לצפות

למחזור שיבוא של תקופת חיים

שיחיו במקומנו, בני אדם שמחים.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: