סיפור מקומי / גד שי


סיפור מקומי
מאת גד שי
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  
איור מאת יעקב גוטרמן

כאשר הגיע, היה כבר סרט הקולנוע בעיצומו. חיפש באפלולית ששררה מקום פנוי לשבת.

על הספסל האחורי ראה דמות קטנה אשר לא הצליח לזהותה.  אחריה זיהה ללא כל קושי את דמותו הגמלונית של  ברוך. בין שתי הדמויות היה רווח קטן. ביקש בשקט סליחה ודחק עצמו למקום הצר. הקרנת סרטי הקולנוע באותם הימים, התקיימה בחוץ, כאשר הצופים יושבים על ספסלים  מאולתרים, לוחות עץ לא מהוקצעים,  שהובאו מהנגרייה הסמוכה והוצבו על ארגזי פירות ריקים.

המקום היה צר  והוא נלחץ בין  היושבים משני צידיו. "מה שם הסרט" שאל בשקט. הוא לא הפנה את שאלתו לא ליושב מימינו ולא ליושב משמאלו. "החלום", שמע קול אישה משמאלו "זה שם הסרט, החלום".  לא היה לו כל קושי לזהות מיד את קולה של האומרת, זלדה. זו הנערה היפה שהגיעה לפני מספר שנים עם קבוצת ילדי הגולה. היא הייתה ילדה יפה בעלת פני בובה. עתה, משבגרה ונעשתה אישה של ממש, יפתה עוד יותר. גוף של אישה צעירה במלוא מובן המילה. כבר מזמן משכה אליה את תשומת ליבו.

אהבתו הגדולה לשלומית, בת הקיבוץ, הניבה חדר משפחה והולידה את  חנה'לה התינוקת שלהם. הולדת הבת הראשונה הביאה לדאגות שהם לא ידעו בשנות אהבתם הראשונות. הדאגות  והטיפול בפעוטה הולידו מתחים. ריבוי ההערות וההוראות , התחיל להפריע לו. הדברים הגיעו לידי כך שיום אחד, כאשר כבר לא יכול היה לשאת את הנדנוד, קם ויצא החוצה. קצת להירגע, לפני שיאמר מילה בוטה. גם מראה של  שלומית מאז הלידה, השתנה מאד. זה לא היה כבר אותו גוף נשי מושך שהכיר. הרטט שהיה חולף בכל גופו ברגעי קרבה, כבר לא היה מה שהיה. למרות כל סימני אי שביעות הרצון שגילה כלפיה, היא לא נרמזה, או אולי לא הייתה מסוגלת להבין ולהתגבר על הדחף להעיר לו. דאגתה הייתה נתונה כולה לתינוקת הגדלה לידה.

 הוא החל יוצא מהבית לאירועים השונים לבדו.  הצורך  שהיה לו ללכת עם שלומית לכל מקום יחד, יד ביד, נעלם לאט.  שלומית העדיפה להישאר בחדר ולעסוק במלאכות הבית השונות.  גם לסרט הקולנוע הערב הגיע לבדו.

משמאלו חש בחום ירכה של  זלדה. בקיץ נהגו כולם ללבוש מכנסיים קצרים. גוף נגע בגוף. רטט שמזמן כבר לא חש כמותו, חלף בגופו.

הקרנת סרט הקולנוע התקיימה אחת לשבוע, בימי חמישי.  בפעם הבאה השתדל להקדים.  כאשר  הגיע הסרט עדיין לא התחיל. תפש מקום בספסל האחורי והמתין להתחלת ההקרנה. חסר מנוחה הביט ימינה ושמאלה ובחן את הבאים. "שלום חיים" שמע את קולה של זלדה  "אני רואה שזה המקום הקבוע שלך. גם אני אוהבת לשבת בספסל האחורי, קצת משמאל, כך שמכונת ההקרנה  לא תסתיר לי". הספסל האחורי עומד על המדרכה והוא קצת מוגבה. "בדיוק מתאים לי" אמרה. למרות האפלולית הבחין בחיוך השובב על פניה.

חיים לא כל כך עקב אחרי האירועים בסרט. תשומת ליבו הייתה נתונה ליושבת לידו. נופף מדי פעם בידו, כמבקש לגרש יתוש טורדן. נע באי שקט במקומו ותוך כדי כך התקרב מעט שמאלה.  באחת התנועות נגעה רגלו ברגלה, כאילו בהיסח דעת.  הפסיק לנוע ונשאר כך, כולו  כמרוכז בסרט הקולנוע בלבד.  

היא הזיזה את רגלה ואמרה לו בשקט: "אני הולכת לברז המים הקרים. אני כל כך צמאה". באותם הימים, מים קרים לשתיה היו רק ממקרר ששימש את המטבח. הברז  היחיד הזה זכה לביקורם של כל החברים בימי הקיץ החמים. 

 "אני בודאי אהיה צמא עוד מעט" אמר לה לפני שקמה ללכת "אבוא לשתות".  כדי לא לעורר חשד המתין והרגעים נמשכו כנצח. רק שהיא לא תמהר לחזור, קיווה. קם והחל ללכת לכיוון ההפוך ובתנועה של מי שכאילו שכח משהו, הפך את כיוון הליכתו ומיהר אל ה"מעין".    

היא עמדה עדיין שם. נראה שחיכתה לו. ליבו הלם בחוזקה. האם היא באמת מחכה לו. כעבור דקה כבר פסעו אחד ליד השני בדרך לחדרה. הלכו בריחוק מה האחד מהשנייה, בין שתי שורות של עצי ברוש, מחשש לעין צופיה. קצהו של הירח כבר מזמן שקע מעבר לאופק במערב. לא דברו כל הדרך. כל אחד מהם היה שקוע עמוק  בדמיונו.

חדרה שכן בחורשת עצי אורן קטנה, בקצה שכונת צריפים שחורים מכוסים בנייר זפת, כנגד חדירת מי הגשמים.  היה זה צריף קטן, או יותר נכון סוכה, שבנה פעם לעצמו רומנטיקן מתבודד. אחרי שההוא הלך לחפש את הבדידות במקום אחר, נמסר החדר, שהיה מאד מבוקש, לזלדה.

נכנסו לחדר החשוך. לא העלתה אור והתיישבה על המיטה. עמד לידה ובתנועה החלטית, אחז בשתי ידיה, בעודו עומד. הוא הרגיש ברעד ברגליו. כבר לא זכר מתי לאחרונה הייתה לו אותה ההרגשה. אולי רק אז במחנה התנועה, ביערות הכרמל. לא הצליח להיזכר מי היא שהייתה אז בקרבתו בין עצי האורן הגבוהים. זכר רק את צחוקם שהתגלגל בכל המחנה, כאשר ניסה לשחרר אותה מעץ האורן נוטף השרף.  הרימו רגליים וכל אחד מהם נס לאוהלו במחנה מכיוון אחר.

זלדה השתרעה במיטה ומשכה אותו אליה. רגשותיו פרצו והגיעו לשיאם, עוד לפני שהגיע אליה. כך נחו רגעים ארוכים האחד מעל השנייה, בעודם בבגדיהם ולא הוציאו הגה. נתקף בבושה.

הוא הנשוי והמנוסה, נכשל. קם ואפילו בלי נשיקת פרדה קטנה גמגם " נתראה, כן" ויצא בחפזון.

ימים אחדים לא נקרתה בדרכו, עד שיום אחד, בלכתו אל ברז המים הקרים, ראה אותה פוסעת לקראתו. ניסה לפנות לשביל צדדי ולהתחמק מפגישה מביכה, אך לא היה לאן לפנות. זלדה כבר עמדה ממש לידו, קרובה ומחייכת. "נעלמת לי" אמרה והמתח פג באחת.  כמה רצה לאחוז בידה ולחבקה. היה אור מלא ו"צמאים" אחרים עברו בשביל. ניתק עצמו והחל ללכת בעודו פולט, "נתראה". "הערב, באותו המקום", אמרה. עוד הספיקה לראותו מניע בראשו מעלה מטה. 

כאשר הרדיו השמיע את הצפצוף האומר שהגיעה עת החדשות של השעה תשע בערב, חמק מחדרו, תוך שהוא ממלמל איזה תרוץ לא ברור. הלך בשבילים צדדיים תוך שליחת מבטים לכל עבר.  פתח בזהירות את דלת חדרה ונכנס מבלי לדפוק .  היא חכתה לו. שוכבת במיטה. מוכנה. ידעה שיבוא. לא היה לה אפילו היסוס קטן.  בוא, אמרה, בוא, חבק אותי, חבק חזק. הוא נענה לה כל כולו. ליטף וחיבק את גופה הערום. נישק כל פינה. היא נענתה לו בחיבוקים וגשם של נישוקים.

בוא אלי, בוא. אני רוצה אותך. זרק את בגדיו לכל עבר ובא אליה בחיבוק סוער. ואז חש פתאום שאונו בוגד בו....  מה זה, דבר כזה עוד לא קרה לו. הניח את ראשו על החזה החשוף ושתק. היה נדמה לה שהוא חונק בכי. "אין דבר" אמרה, "בפעם הבאה". כרכה את זרועותיה סביב ראשו ולחצה אותו אל חזה. חבק אותי, נשק אותי, פנק אותי, אני כל כך צריכה אותך. סערת רגשות כזו עם אישה , אינה זכורה לו. צורך כזה באהבה, בחיבה, בליטוף ובמגע יד, לא פגש מעולם. מה מתחולל בה בנערה הזו.

הייתי ילדה קטנה כאשר כל זה פרץ. הייתי בת שלוש, אולי ארבע. איני יודעת בוודאות. אני זוכרת אחות קצת גדולה ממני, חנה'לה. אני זוכרת את פניה במעומעם.  נדמה לי שהיו לי עוד שני אחים ואחות אחת גדולה. אני איני זוכרת אותם וגם לא את שמותיהם. אני מנסה כל השנים להעלות את מראה פניה של אימא ואיני מצליחה. דמותה נעלמה ממני במערבולת הגדולה שעברה עלינו. דווקא דמותו של אבא עולה מדי פעם נגד עיני יחד עם תחושה של חום. התחושה של החיבוק שהיה מחבק אותי. אבא, איש גדול וחזק,  ראש מכוסה ברעמת תלתלים שחורים. אבא כל כך יפה.

שתיקה ארוכה.

אימא תפסה אותי ודחפה אותי בין הכסתות הגדולות, אשר שימשו אותנו בימי החורף הקרים. הייתה המולה גדולה . שמעתי את אבא צועק. לאאא!  דלת הבית נטרקה בדפיקה חזקה. ושקט גדול השתרר.  אימא עטפה אותי בשמיכה עבה ורצה איתי. נכנסנו לבית לא מוכר לי. אימא הניחה אותי במקום כלשהו. אולי על התנור. אני זוכרת את החום. שמעתי אותה אומרת, שימרו לי עליה, אני מתחננת לפניכם. שמעתי דלת נפתחת ונסגרת ויותר לא ראיתי אף אחד מבני משפחתי. בביתנו שפת הדיבור הייתה כנראה היידיש. בבית בו נמצאתי עתה דיברו בשפה שאת צלילה הכרתי, אך לא הבנתי מילה.

לא אספר לך כל מה שעבר עלי עד שנאספתי על ידי אנשים  טובים ולא מוכרים לי, שדיברו בשפה שלא שמעתי מעודי. אתה יכול לקרוא את כל הספרים שנכתבו על ידי ילדים כמוני, או עליהם. הסיפורים אותם הסיפורים. סלח לי. אני עדיין איני מסוגלת לספר את הסיפור האישי שלי. אולי יבוא יום ונשתתקה. שתיקה ארוכה, ארוכה עמדה בחדר הקטן שלה.  כאשר פתח את עיניו, בחוץ כבר היה אור יום. ראשו עדיין על חזה, חבוק בזרועותיה. היא הייתה ערה. "ישנת" אמרה.

"ואת?" שאל. "ישנתי", אמרה בלחש. זה הלילה הראשון שישנתי ברציפות מאז הלילה האחרון בביתנו שם.

נשק לה על מצחה ויצא. כבר לא היה איכפת לו משום דבר. שיראו אותו יוצא מחדרה. הוא הרגיש שהוא אדם אחר, אדם שונה. הוא כבר אף פעם לא יהיה מה שהיה ולא יחיה כפי שחי.

הוא צריך זמן כדי להיות עם עצמו. הוא צריך לעכל את מה ששמע בלילה. נכנס לחדרו. "חיים, איפה אתה. מה קרה לך?",  בלי להגיד מילה נכנס למיטה בבגדיו והתכסה עד מעל לראשו. כך שהה במיטתו מספר ימים ללא אוכל וללא מילה. שלומית כבר נואשה מלדובב אותו. הבינה שקרה לו דבר יוצא דופן. הפעם גילתה הבנה וסבלנות של אישה אוהבת.

ביום הרביעי קם, התרחץ, התגלח ולבש את בגדי העבודה שלו. ללא מילה יצא והלך לעבודה.

המשיך לעשות את כל המוטל עליו כמקודם, אך ללא אומר ודברים. נסגר לגמרי בתוך  עצמו.

באחת מפגישותיהם אמר לה. "זלדה, אני רוצה להיות רק שלך ואת כולך שלי. אני עוזב הכל ובא אליך".  "לא", אמרה בהחלטיות. "אסור לך לעשות  דבר כזה. חנה'לה שלך צריכה גם אימא וגם אבא. אל תעשה לה עוול כזה. וגם אני איני רואה עצמי מוכנה ליצירת קשר קבוע ומחייב. לא כיום. אולי פעם זה כן יבוא". לא דברו עוד בנושא, רק המשיכו לקטוף בחשאי את פירוריה הגנובים של אהבתם המתוקה.

חשרת עבים החלה מכסה את השמיים. עננים מוכרים. ענני מלחמה. ריחה היה באוויר. צווי הגיוס לא אחרו לבוא. מכוניות ההובלה החלו נעלמות מרחובות הערים. הגברים נעלמו מהנוף האזרחי. אגרוף הפלדה רבוץ במחנות בכל חלקי הארץ. מתח והמתנה חסרת מנוחה בחניוני הגיוס. למה מחכים. הכלכלה מתמוטטת. העסקים הקטנים עומדים בפני חורבן. לא יהיה למה לחזור.

בתקופת ההמתנה יצא לחופשת התארגנות בת עשרים וארבע שעות. מיהר לצריף הקטן. החדר היה ריק. ניכר שנעזב בחופזה. לא היה לו את מי לשאול.

הקפיץ השתחרר ברעם עז. קרבות גדולים ביבשה, באוויר ובים. החדשות מרוממות את הרוח  ואיתן זרם ההודעות למשפחות. אין זמן להתאבל. החיילות שועטים קדימה. בכל  מכשירי הקשר והרדיו נשמע  והדהד קולו הבוטח של המפקד: "הר הבית בידי". אני אומר שנית "הר הבית בידי".  אלה היו רגעי שיא, שלא ישכחו. הארץ נשטפת בגלי שמחה אדירים. "ירושלים של זהב" הופך להמנון הבלתי מוכתר של העם. אחרי הניצחון המשכר, מגיע הזמן להתחיל ללקק את הפצעים. לאחות את השברים הגדולים.

לשלומית ישנו רק האבל הפרטי שלה. היא אינה באה לטקסי הזיכרון המשותפים.  ביום הפרטי שלה, היא לוקחת את בתה חנה'לה ומבקרת את הקבר. משה'לה הקטן  נולד בחודש האחרון של אותה שנה. כאשר מלאו לו חמש החליטה לקחת גם אותו. לספר לו על אבא. להראות לו את הקבר ולנסות לענות לו על שאלותיו התמימות. איך מסבירים לילד בן חמש שהיה לו אבא והוא קבור כאן מתחת לאבן. "מדוע אבא שלי לא יוצא. אני רוצה לשבת לו על הכתפיים. כמו כל הילדים". "כאשר תגדל אסביר לך", מנסה שלומית לצאת מהמצב. משה'לה אינו מוכן לקבל תשובה כזו וממשיך לשאול ולשאול. "משה'לה, די, כבר אמרתי לך".

בעשור לנפילתו, לקחה כתמיד את שני ילדיה לפקוד את הקבר של אבא. כאשר התקרבו למצבה הבחינה בדמות הרוכנת על הקבר וגבה אליהם. עמדה תוהה עם שני ילדיה והמתינה בשקט. הדמות התרוממה מהקבר, הזדקפה, נפנתה אליהם וסקרה אותם במבטה.

הנה שלומית. כמה זקנה מאז שראתה אותה לאחרונה לפני כשתיים עשרה שנים. זו בודאי הבת חנה'לה. איך יכלה לשכוח. הרי גם לה הייתה פעם, פעם אחות  חנה'לה.  ומי זה הנער?

תלתליו השחורים ותווי פניו לא השאירו מקום לספק. בהחלטה של רגע ניגשה אליו, חבקה את ראשו המתולתל ואמרה: "אני דודה זלדה".

פניה של שלומית הביעו שאלה. "אני צריכה לדבר איתך שלומית. יש לי דברים להגיד לך. אפשר עכשיו?". "כאן?" שאלה שלומית. "בואי אלינו הביתה. כל כך חם. את ודאי צמאה כהוגן".

שלומית הניחה על השולחן בקבוק מיץ אשכוליות ושתי כוסות. מה דברו ומה אמרו אישה לרעותה, איש לא שמע.  חנה'לה  ראתה אותן יושבות שעה ארוכה מחובקות, האחת בזרועות חברתה. את הבכי השקט והעצור אי אפשר היה שלא לשמוע.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: