סיפור אהבה / גד שי



  סיפור   אהבה
מאת גד שי
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

מה מוצא גבר צעיר, שזה עתה סיים את שרותו הצבאי, באשה, אומנם בוגרת ממנו רק בשלוש שנים, אבל נשואה ואם לילד בן שנה.

את כל המסלול, מבית התינוקות ועד הבגרות , עשו במרחק של קשר עין, אבל לא יותר מכך.  העניין התחיל  רק אחרי שלבש את מדי הצבא וקיבל תאוצה  כאשר נשאה . עם בוא בנה לאוויר העולם , ראשו הסתחרר לגמרי מאהבתו אליה.  הייתה זו אהבה חד צדדית.  היא אפילו לא חשה במתחולל אצלו.  הם אמנם היו בני גיל די קרוב, אבל לא באותה החברה.  הריחוק עוד גדל מהיום שהפכה להיות אמא. יתכן שאלו היו הסיבות לכך שלא הבחינה באהבתו.  מחבריו הקרובים לא יכול היה להסתיר  שמשהו משמעותי מתחולל  בנפשו. כל התנהגותו עמדה בסימן  הסערה הממלאת את נפשו וגופו.


איור מאת יעקב גוטרמן

הפעם הראשונה שחש משהו כלפיה, הייתה כאשר חלפה על השביל לפני מרפסת חדרו. האוויר החופשי בחוץ, היה  התחליף שלו למזגן. ישב לו ולגם את הקפה של אחרי המקלחת. כאשר ראה את צדודיתה מתקרבת, הבחין בבשלות גופה וביפי מראה.  מעולם לא הביט בה כפי שמביט גבר באישה. היא הייתה אחת שזכר מגיל צעיר ועד שסיימה את חוק לימודיה ונעלמה מחצר בית הספר.

"פנינה", זרק לעברה ברגע שחלפה ממש בקרבתו, "כוס קפה", שאל.

"תודה רבה גדי", השיבה, "אני בדרך להורי... פעם אחרת", זרקה והשאירה אותו  עם פעימות לב מהירות.  צפה בה מאחור, בעודה מתרחקת. גוף אישה חטוב וישבן קטן ועגלגל.  "ואווו", פלט ושב לכוס הקפה שלו.

בימים הבאים נהג  לבלות על המרפסת ככל  שיכול. ציפה שתעבור שוב בשביל ויוכל לחזור על הזמנתו, בתקווה שתענה. הרצון שלו לפגוש אותה, גבר מיום ליום. עקב אחרי תנועותיה וניסה ללמוד את סדר יומה. מצא את עצמו סוקר את חדר האוכל במשך שעה ארוכה ובודק את כל היושבים. עמד שעות  בצמתי שבילים וציפה. פנינה הלכה ומלאה את כל הווייתו. 

סטירת הלחי הראשונה, לא אחרה לבוא. ערב אחד, בעמדו באחד הצמתים בציפייה, הם באו לקראתו. פנינה  ואורי. הולכים לאיטם  בידיים  שלובות. מה שחש לא הייתה סתם  סטירת לחי.  הוא חש מכת קורנס בראשו.  

מאז שילדה את בנה, לא פגש אותה. סדר יומה שהכיר השתנה.  כל זמנה הוקדש לתינוק. יום אחד נכנס כאילו באקראי לבית התינוקות, תוך שהוא מכריז בקול, מה שלום דור ההמשך. הלך לאורך פתחי חדרי התינוקות והציץ לתוכם. היא ישבה והניקה את תינוקה. אפילו לא הסתובבה . חייכה אליו חלוצת שד.  ליבו הלם בחוזקה ומכנסיו עמדו להתפוצץ. "בוא ותראה כמה הוא יפה", אמרה.

" אני רואה", אמר, "אני רואה.. הוא משגע". פנה לאחור ונעלם. בימים הבאים נמנע מלפגוש אותה.  התבייש.

פנינה ואורי, לא עוד שלובי ידיים בחושך על השבילים. כבר העזו ללכת חבוקים גם לאור היום. ראה אותם רק מרחוק. הרגיש שהוא עלול לאבד שליטה. ראה בברור לאן מתפתח הקשר ביניהם. המחשבות התרוצצו בראשו. ניסה לעשות בהן סדר ולקבל החלטה. נטיית הלב אמרה להישאר בקרבת מקום. להציץ בה מפעם לפעם ולתת דרור לדמיון. הראש אמר להתרחק. לעבור למקום אחר. אולי לצאת לחופש ארוך. לא הצליח להגיע להחלטה מעשית. הבלבול בראשו היה רב .

    

המהלומה הסופית הגיעה. על לוח המודעות זהרה הודעה, בכמה צבעים וקישוטים, המזמינה את כולם, כ  ו  ל  ם, להשתתף בשמחת הנישואים של פנינה  ואורי. משפחות  עצמון והר-טוב.

תכנן להסתלק. לא להיות באותו היום בבית. חשב להרחיק דרומה, עד אילת. שם עולם אחר. שם אפשר לשבת על שפת הים, לשטוף את העיניים ולנקות את הראש.

דפיקה קלה בדלת. פנינה. "אני מתנצלת על שטרם מימשתי את הזמנתך לקפה", אמרה, "אני מבטיחה, עוד אבוא.. אני מקווה שלא תנהל איתי התחשבנות ותבוא להשתתף איתנו בשמחת נישואינו". התקרבה, לקחה את ידו ואמרה, זו הזמנה אישית. יצאה. 'החופשה' באילת נדחתה באחת.

כאשר בכל החצר כבר נשמעה המוזיקה מאזור החתונה, יצא מחדרו והלך למלא אחר ההזמנה שקיבל.  ראה את האורחים וגם את חבריו המברכים את הזוג. פנינה בשמלתה הלבנה נראתה כמו פיה מהאגדות. עברה מיד ליד בין מברכיה. אף מחבק לא החמיץ את ההזדמנות לנשיקה.  לא העז להתקרב.  התמקם ליד הבר ושטף את מבוכתו בכוסית ועוד כוסית.  המשקה שטשטש את חושיו, נסך בו בטחון ותעוזה.

בצעד מעט כושל התקרב אליה , חיבק אותה בחוזקה. משך אותה אליו בכוח והצמיד את פיו ללחייה בנשיקה ארוכה. "די גדי", אמרה "מספיק להיום" מה היה בחתונה, לא זכר. הכוסיות הנוספות של המשקה אשר הגיר אל קרבו, העבירו אותו לעולם אחר. איך ומתי הגיע למיטתו, לא זכר. כאב הראש  בקומו,  הזכיר לו שהיה אמש בחתונה.

פנינה ואורי אהבו תיאטרון. לא החמיצו כמעט אף הצגה שהתקיימה באחד האולמות באזור. אחרי שנולד גבי, שינו ממנהגם. כאשר האחד מהם הלך להצגה, היה השני נשאר בבית עם הילד. 

גדי שלא חסך כל מאמץ כדי לעקוב אחרי המתרחש, שם לב שפנינה עומדת לפני קופת התיאטרון. עמד אחריה ושמע את הקופאית אומרת, שורה ארבע מתאימה לך.

כאשר הניעה בראשה לחיוב, שמע את הקופאית אומרת, מושב חמש עשרה.

התקרב לקופה ושאל, "יש לך כרטיס בשורה ארבע?".. "כן", השיבה, "בבקשה אני אוהב לשבת באמצע, אולי כסא שש עשרה פנוי?".. "כן", ענתה הקופאית,   "שורה ארבע, כסא..מספר שש עשרה"

כאשר הגיע  להצגה, רוב הצופים כבר היו במקומותיהם. ירד עד לשורה הרביעית והחל להתקדם לעבר מושבו. כאשר גילה  שבמושב לידו יושב אורי ,  הפך את כיוון הליכתו ויצא במהירות מהאולם. הרי לא בא לראות הצגה.

לא נלאה. המשיך במאמציו. יום אחד עלה הדבר בידו. כאשר התיישב במושב הפנוי על יד פנינה, אמרה, "ערב טוב".. לא ידעתי שגם אתה חובב תיאטרון.. מעולם לא פגשתי אותך בהצגה". האולם חשך וההצגה התחילה. מה נעשה על הבמה, הוא לא ראה. תשומת ליבו הייתה נתונה ליושבת לימינו. כאשר הניחה את ידה השמאלית על משענת המושב, עבר רטט בגופו. המחשבות התרוצצו בראשו. או היום, או לעולם לא, הפך במוחו.  בפרץ של תעוזה, הניח את ידו על ידה. היא לא הגיבה. כך ישבו כל משך ההצגה. לא ידע אם היא אכן צפתה במתרחש על הבמה. הוא היה בעולם אחר.

כאשר הסתימה ההצגה , קמו על רגליהם. "להתראות", אמרה ולחצה קלות את ידו.

התבואה בשדות , בדרום הרחוק, הבשילה וציפתה לקוצרים. מדי שנה העבירו את שני הקומביינים האדומים דרומה ואיתם צוות של קוצרים.                                                                  

בגלל הריחוק מהבית, נשארו הקוצרים במקום במשך כל תקופת הקציר. לנו בבית נטוש של אחד מישובי העולים אשר הוקמו בדרום, לקליטתם והכשרתם לעובדי אדמה. משאית גדולה הייתה באה כל יום אחרי הצהריים, מביאה מצרכי מזון לעובדים ולוקחת את היבול הביתה.

גרעיני החיטה שנפלטו בזרם מקרבו של הקומביין, מולאו בשקים גדולים, אשר פתחם נתפר היטב באמצעות מחט שקים גדולה וחוט חזק. כאשר הגיעה המשאית, נעצר הקציר וכולם עסקו בהעמסת השקים הכבדים על המשאית. כך מדי יום ביומו.

גדי חיפש הזדמנות וכאשר זו באה, סיפר במילים ספורות לפנינה , שהוא יוצא לקציר בנגב והספיק עוד לומר לה כמה דברים.

כאשר הגיעה המשאית ביום הראשון של הקציר, הלך סביבה וסקר אותה בקפידה.

כך עשה גם ביום השני וביום השלישי.  ביום השלישי  הבחין  בקצהו של פתק נייר לבן מבצבץ מאחד הסדקים בדלת של ארגז המשא.  פתח בחופזה את הקיפולים.

'אוהבת, פ.'   לקח פיסת ניר ורשם, 'מת מאהבה, ג.' קיפל את הניר ותחב אותו באין רואים לסדק בדלת.  כך מדי יום הגיע בסדק מכתב אהבה ובאותה הדרך נשלחה תשובה לוהטת.

הקציר הסתיים. הגיע הביתה בשעות של לפנות ערב. התרחץ וכאשר התחיל ללבוש את בגדיו הנקיים, נפתחה לאט הדלת. קפצה לזרועותיו ואהבו אהבה סוערת וחפוזה.  "אני מוכרחה לברוח", אמרה, "יצאתי מהבית רק לכמה רגעים" סדרה את בגדיה ויצאה.. סקרה בזהירות את הסביבה ונעלמה בצעדים מהירים.

לא החמיצו אף הזדמנות מקרית וגם יזמו ככל שיכלו, מפגשים. לא חלפו האחד על פני השנייה, אפילו במקום ציבורי , מבלי שנגעו אש ברעותו וכאשר רק יכלו, הייתה גם לחיצת יד חמה. המפגשים האינטימיים היו מעטים. לא היו תנאים והם מאד נזהרו.

גורל משפחתה היה תלוי במעשיה. לא הייתה מוכנה לוותר על משפחתה ולא הייתה מסוגלת לוותר על הקשר עם גדי. כך חיו את קשריהם בהסתר וגם בחרדה מתמדת.

באחת מפגישותיהם אמרה לו, "אני מקווה שלא תכעס עלי, אבל אני חייבת לספר לך, אני מגדלת בבטני את ילדי השני",  "איך אני יכול לכעוס עלייך, יש לך משפחה ואת רוצה ילדים. גם הוא בודאי רוצה.. מותר לכם",  הניח את ידו ברכות על בטנה ואמר, "אני אשמור על קשרי איתך. את כל מה שיש לי".

בפגישתם הבאה, כאשר הריונה היה בשלב מתקדם, אמרה לו, "שים את ידך על כרסי. נסה להרגיש. הוא בועט. אתה מרגיש?", חיוך של התפעלות נשפך על פניו. "מדהים", אמר, "בן אדם קטן חי".

הגיע רגע הלידה. נולד בן בריא והכל עבר ללא קושי מיוחד.  לא התראו ימים רבים. שוב הייתה טרודה עד מעל לראשה בטיפול, גם בתינוק וגם בבנה הראשון, שהיה רק בן ארבע. כל זמנה הוקדש להנקות, להחלפות ומילוי הגרעון בשינה.

כאשר  חלף חודש מהלידה, פגש בה בכניסה לבית התינוקות. "בוא, הכנס לרגע  ותראה כמה הוא יפה", הפצירה, "אני בטוח שהוא יפה, אני מכיר את אחיו הבכור".

"לא", אמרה, "הוא יפה הרבה יותר, בוא לראות אותו, הוא בנך"                                                 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: