סיפורי סבא / גד שי

סיפורי סבא
מאת גד שי
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

סבא, ספר לי שוב את הסיפור על האנשים המאמינים ההם.

בוא נין שלי, בוא ואספר לך.

לפני שנים רבות חיו בארץ רחוקה אנשים מאמינים. הם היו מעטים. כל שכניהם היו כופרים. היה קשה, לאנשים המאמינים, לחיות בין הכופרים.


איור מאת יעקב גוטרמן

יום אחד התאספו המאמינים וחשבו מה לעשות. ימים רבים ישבו וטכסו עצה. לפתע קם אחד. הוא היה צעיר, גבה קומה ויפה תואר. בקומו לדבר, הושלך הס. כולם האזינו לו.

הוא אמר, אנשים מאמינים, כך אי אפשר יותר. יעזוב כל אחד את מקום מגוריו ונלכה יחדיו למקום אחר. למדבר. למקום בו אין איש. שם נקים את ביתנו ונחיה כרצוננו וכאמונתנו. משם גם תקרין תורתנו על סביבתנו. לא יהיו עוד כופרים      וייאור העולם.

רחש של הסכמה עבר בין הנאספים והתלהבות אחזה בכולם.

כל הלילה טרחו האנשים, נשותיהם וילדיהם וצררו את מעט רכושם בצרורות. עם בוקר יצאו כולם לדרך. מאחוריהם נשארו בתים גדולים ונוחים,אך הם לא הפנו ראשם לאחור.

 

ימים רבים נדדו בדרך לא דרך. והיה להם רק טל השמיים לרוות צימאונם ועשבי שדה מאכלם. טפסו הרים, חצו בקעות, נדדו במדבר, עד שהגיעו למעין.  המעין, קטן היה ועתיק יומין, אך מעט מימיו היו זכים כבדולח. שם בנו את ביתם.

חייהם היו קשים, מעט היה מזונם. אושרם היה רב. חיו באמונתם באין מפריע ונשאו עיניהם לעתיד. כך חיו שנים בשלוה.

 

יום אחד היה נדמה למי מהם, שראה משהו. זה רק נדמה לי, חשב וגרש את הדבר מראשו. בכל זאת הדבר הציק לו, אך לא העז לומר אפילו לרעייתו. לפעמים נראה לו שכמה מהמאמינים מוטרדים. לא העז לשאול אותם. ראה אנשים מתלחשים ולא התקרב.

יום אחד פגש בחברו שאמר, נו, מה אתה אומר על פלוני.

על מה אתה מדבר, שאל. נו, אל תגיד שאינך יודע, אמר חברו. כולם יודעים. איפה אתה חי. לא ייתכן, ענה לחברו, זו סתם רכילות מרושעת. הסתלק משם.

 

יום אחד ראה במו עיניו. קפא במקומו ללא יכולת לזוז. לא יכול להאמין למראה עיניו. לבסוף ניתק ממקומו והחל לרוץ. ראשו אחוז בשתי ידיו. הוא ראה. במו עיניו ראה. במקרה עבר ליד חלונו של פלוני וראה, הוא לא התכוון. לא היה מקום לספק. הוא ראה את פלוני אוכל טרפה.

ימים רבים הלך ושתק. המחזה שראה, רדף אחריו באשר הלך. בכל מקום דברו ורננו, אך לא עשו דבר. ככה זה, אמרו רבים, אין מה לעשות.

 

אך הוא, הדבר לא נתן לו מנוח. ניסה לשכוח. ניסה להתעלם. אמר לעצמו, אולי צודק חברו. אולי זה לא נורא. אולי באמת אפשר לחיות עם זה.

ימים רבים ניקר הדבר בראשו ולא נתן לו מנוח.

חשב, הרי שישה ילדים לפלוני. למה הוא מגדל אותם. הרי הם רואים ושומעים. אולי גם הם כבר טעמו מהטרפה! ואולי הביאו בסתר גם לחבריהם, אולי גם לבני! המחשבה הזו עברה כחשמל בגופו. הוא רץ כסומא ברחובות, עד שנתקל במרכז היישוב, בפלוני. אתה! זעק לעברו קבל עם, אתה אוכל טרפה!

נשתררה דממה. איש לא הוציא הגה. הייתה תדהמה כללית. רגעים ארוכים נשארו כולם במקומם, כמו תקועים במסמרים.

לבסוף, ניתק אחד ממקומו, התקרב ואמר, אתה?! אחר כך התקרב עוד אחד ועוד אחד, עד שהקיפוהו במעגל. אחד הרים אבן והשליך בו. עוד אחד השליך אבן ועוד אחד, עד שעמדו כולם וסקלוהו באבנים.

כך עמדו שם סביבו ולא הרפו, עד שנפל לארץ ויצאה נשמתו.

 

סבא! מה , בגלל אכילת טרפה צריך להרוג!

לא נין שלי. לא את פלוני סקלו – את זה שצעק.

אני רואה שאתה כבר עייף ורוצה לישון. גם אני עייפתי. בוא מחר ואספר לך עוד סיפורים.

                 

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: