הַמִּזְבָּלֶה / גד שי

הַמִּזְבָּלֶה               

גד-שי

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

אחרי מספר ימי גשם רצופים, התבהרו השמים ושמש חורף בהירה, נצצה במרום. בימי חורף כאלה היה מאוד קר, במיוחד  כאשר  נשבה רוח מזרחית.

איור מאת יעקב גוטרמן
 

בילדותי, עת הזדמן יום כזה, היינו יוצאים, כל ילדי הקבוצה, לכיוון ההרים, לראות את הרקפות בפריחתן. הטיולים האלה להרים, אל גושי הרקפות בינות הסלעים, הפכו למסורת. הביקור הקודם שלנו באזור הפריחה, היה כאשר "הסתיו אורח, החצב פורח".  יצאנו לראות את פרחי מבשר החורף, החצב.

 

בעיצומו של החורף, לא החמצנו אף יום שמש ויצאנו לפקוד את הכלניות הצבעוניות והרקפות האציליות. בפעם הראשונה, כאשר הגעתי עם ילדי הגן לפאתי ההרים, ראינו גדר אבנים  לבנות  ושער נעול מברזל  מסורג. 

 

שאלנו את הגננת סוּרְקָה, מה זה. היא ענתה, זה משהו, כאשר תגדלו, תדעו.

 

הטיולים המשותפים האלה, נטעו בנו את אהבת הטבע, טיפחו בנו את אהבת הארץ ויצרו את יחסי החברות בין ילדי הקבוצה.

 

בימים הקרובים יהיה בני בן עשר. הצעתי לו לצאת להרים ולראות את פרחי הרקפות. סיפרתי  לו, שזה היה מנהגנו, בימי ילדותי. רמי נענה בשמחה להצעתי.

 

טיולי ילדותנו היו רגליים. בגיל הילדות והנעורים, חצית השדות וגמיאת המרחק עד להרים, היה עניין של מה בכך.

הזמנים השתנו. הפעם, עם הבן, יצאנו ברכב. בשדות הבוציים אי אפשר היה לנסוע. יצאנו בכביש הראשי. מעט לפני פיתול  הכביש  במעלה ההר, פנינו שמאלה, לדרך ההררית.

 

במהרה חלפנו ליד בית הקברות. שאלתי את רמי האם היה כאן פעם.

כן , ענה, פעם באחד מטיולינו עם הגננת, עברנו כאן. הגננת ליטל אמרה שכאן קוברים את כל החברים הזקנים שמתים. זה היה קצת מפחיד.

פעם, אם תרצה, אספר לך על האנשים האלה.

 

החניתי את האוטו בצד הדרך והמשכנו מערבה ברגל. אחרי הליכה קצרה, חלפנו על פני הַמִּזְבָּלָה האזורית. כולה שחורה ומעשנת. האשפה המובלת לכאן, נשרפת ושובל של עשן תמיד, מיתמר מעליה. עברתי בחרדת קודש. רק לפני חודש הובלתי לכאן את החפצים שהותירה אמי בדירתה ביום מותה.

הייתה זו מלאכה מרגשת וקשה. החזקתי את פריטי העיזבון השונים בידי ונזכרתי במקורו ותולדותיו של כל חפץ  וספר. ישבתי ימים ארוכים בתוך ים של דפים וּנְיירות.

בהתחלה לקחתי בידי כל אחד ואחד מהם. כאשר התעיפתי. התחלתי לאסוף ערמות של ניירות והעברתי אותם, כמו שהם, לשקית אשפה.

הובלתי את המטען היקר בעצמי למזבלה והעליתיו באש. לא רציתי שהניירות יתחילו להתעופף לכל הרוחות. בחפצים ובניירות האלה, מקופלים כל חיי הורי וחיי שלי בילדותי.

 

התרחקנו מהמקום. מדי פעם הפניתי את ראשי לאחור והבטתי בעשן העולה למרומים.

מאז שהעליתי באש את עיזבונה של אמי, בקומי מדי בוקר, נהגתי להפנות את מבטי צפונה כדי לצפות בשובל הדק של העשן הנישא מערבה ברוח הקדים הקרה והיבשה.

 

אבא, העירני קולו של בני. איפה כבר הרקפות.  

חזרתי למציאות והתחלנו לצעוד. רגלי נתקלה במעטפה דהויה וחרוכה בקצותיה. המשכתי  עוד צעד ונעצרתי. חזרתי והרמתי את החבילה. מעטפה חומה גדולה ומתוכה הציץ צרור של  נירות קשורים בחוט משיכה. למרות הגשם והאש, הכתוב על המעטפה, היה עדיין קריא. 

"חנה, זיכרונות".

אימא שלי! ידי רעדו מהתרגשות.

הכנסתי את הצרור בזהירות לכיס חולצתי.

מחשבות וזיכרונות, התחילו מתרוצצים  בראשי.

 

אבא, איפה הרקפות! עוד מעט, בן.    

איך הגענו לרקפות ומתי חזרנו, איני זוכר. כל פעולותי, מאותו הרגע, נעשו באופן מכני.

אבא, מה קרה לך. שום דבר בן, בוא ניסע הביתה, אימא בודאי כבר דואגת לנו.

 

הסתגרתי בחדר השינה הקטן שלנו. הוצאתי בהתרגשות את צרור הנירות  שמצאתי. בדקתי אותם בחיפזון, אחד לאחד. בין הניירות נמצאה מעטפה קטנה לבנה. הפכתי אותה וקראתי את הכתובת. "לשאול בני, כאשר תימלאנה לו שמונה עשרה שנים, מאימא".

מכסה המעטפה היה מודבק. פתחתי אותו באמצעות סכין פלסטיק, אשר נועדה לכך. ידי רעדו מהתרגשות והתקשיתי להוציא את דף הניר המקופל, אשר היה במעטפה.

 

"שאולי שלי, רציתי לספר לך משהו על משפחתנו. היום אתה עדיין צעיר והדברים עלולים להיות קשים לך. בַּיוֹם, כאשר המכתב יהיה בידך, אתה תהיה כבר בן שמונה עשרה, לפני הגיוס לצבא. איני יודעת איפה אמצא, ולכן אני כותבת את הדברים.

שאולי, תמיד אמרנו לך, בננו בכורנו. אתה לא בננו הבכור. לא שיקרנו, אבל לא אמרנו לך את כל האמת. היה לך אח, שאול. הוא היה הבכור.

לא היכרת אותו. כאשר נולדת, הוא כבר לא היה בחיים. אתה קרוי על שמו. רצינו לשמר את זכרו. אהבנו אותו מאוד.

שאול אחיך היה חייל בצה"ל ושירת בסיירת. הוא וחבריו ביצעו פעולות רבות ומסוכנות, שעד היום לא מספרים עליהן. לילה אחד, הוא עם עוד שניים מחבריו, נשלחו למשימה במדינה שכנה, מעבר לגבול. עד היום, לא ידוע אם מדובר במקריות, או במידע שדלף למודיעין של  אותה המדינה. שאול וחבריו נתקלו במארב. במטח היריות הראשון, נהרגו שני חבריו והוא נלקח פצוע בשבי. זמן רב לא שמענו ממנו. לא ידענו מה עלה בגורלו. תקופה ארוכה חיינו בין ייאוש לתקווה. יום אחד קיבלנו הודעה שהוא חוזר, שמחזירים אותו. שאול חזר אלינו בארון עטוף בדגל הלאום. הסיוט הנורא שלנו נגמר. אי הידיעה ואי הוודאות, הסתיימו ברגע שראינו את הארון.

הגיעו ימי האבל והצער. סיפרו לנו מה עלה בגורלו בשבי. שאול שהה זמן מה בבית חולים צבאי שם, מעבר לגבול. מהיום הראשון, בעודו פצוע, חי תחת חקירות קשות. החקירות, מלוות במכות והשפלה, נמשכו גם כאשר מצבו השתפר והוא הועבר לכלא צבאי.

כאשר הוחזר לארץ בארון, נמצא בכיס מכנסיו פתק בכתב ידו,

"לא דיברתי". שומרי הכלא מצאו אותו תלוי בתאו. הוא התאבד.

 

השתרעתי בגבי על המיטה, והסתרתי את פני בדף הנייר. נשקתי לו.

נזכרתי, פעם, כאשר יצאנו, ילדי כיתה גימל, לטיול המסורתי להרים ולפרחים, עברנו ליד בית הקברות. שער הכניסה היה פתוח.

פנינה, אמרתי, מותר לנו להיכנס ולראות. כן ילדים, ענתה המורה.

 

הלכתי בין מצבות האבן. ניסיתי לקרוא את הכתוב. כאשר הגעתי למצבה אחת, צעקתי לפנינה, "פה כתוב שאול, כמו השם שלי. מי זה?..", שאלתי בהתרגשות.

זה שאול, אמרה המורה פנינה, הוא הגיבור שלנו ושלך. לא הבנתי.

 

הרמתי את הנייר מפני וקראתי את השורה האחרונה במכתבה של אמי. "שאול, אחיך הבכור, הוא הגיבור שלנו ושלך".

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: