סיפור השונה / גד-שי

סיפור השונה                               

גד-שי, מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

הפעם הראשונה שחשה ביחס הילדים אליה, הייתה בגן הילדים, כאשר כבר מלאו לה חמש. מהרגע הזה חששו הוריה והכינו עצמם אליו. למרות כל ההכנות ההסברתיות והנפשיות, נעתקו המילים מפיו של אבא חנן. אימא רות נחנקה מדמעות. יעלי נכנסה הביתה בריצה, כפי יכולתה ואמרה להורים בבכי: "כאשר יצאנו לשחק בחצר, יואב דחף אותי ואני נפלתי. כל הילדים צחקו ממני".

איור מאת יעקב גוטרמן

"את יודעת" אמר אבא לבסוף: "ככה הם ילדים, כל דבר מצחיק אותם".

"לא, לא, הם אף פעם לא צוחקים כאשר ילד אחר נופל. יואב אמר לי, יש לך רגל קטנה. רק ממני הם צוחקים".

"יעלי, ישנם ילדים עם רגליים ארוכות וישנם ילדים עם רגליים קצרות. ככה הם נולדו", אמרה אימא רות.

"את תגדלי, כל הילדים יגדלו וגם הרגל שלך תגדל", הוסיף אבא חנן ואחרי רגע כמעט אכל את עצמו על  מה שיצא מפיו. לא דברים כאלה רציתי לומר ליעלי במקרה כזה, חשב בלבו.

 

אימא רות ראתה שרגל אחת קצרה מהשנייה, כבר מהמבט הראשון. לחנן סיפרה רק כאשר חזרה הביתה. יעלי היא בתם הראשונה. אין להם עדיין כל ניסיון בטיפול בתינוקת. תשעה חודשים חלמו על הרגע שפרי אהבתם יבוא לאוויר העולם. יהיה אתם ושלהם.  בחודשים הראשונים, אחרי שהיה ברור שרות בהריון, חיו בציפייה דרוכה.

 

ביום שרות הניחה את אוזנו לבטנה ואמרה: "הוא בועט", השתנו החיים. הדבר נעשה ממשי. מעתה העסיק אותם עניין השם. מאחר והחליטו לא לברר את מין העובר, הכינו שתי קבוצות של שמות. שמות לבנים ושמות לבנות. עסקו בתרחישים העומדים להיות חלק מחייהם בעתיד הקרוב. דיברו על הלידה. דיברו על היום הראשון בבית. צחקו בהנאה ילדותית כאשר דיברו על הטיטולים וההחלפות. התקוטטו בצחוקים מי יחליף לתינוק. נתנו דרור לדמיון.

 

כאשר נולדה תינוקת, היה כבר שם מוכן. העדיפות הראשונה, הייתה יעל. יעלי.

כאשר גילו את המום ברגלה של יעלי, הסתובבו ימים בהרגשה שקרה להם אסון.

פנו להתייעצות. קיבלו חיזוקים. הבינו שהמום הקטן הזה לא יפריע לילדה לגדול, להתפתח ולהיות אדם מאושר. מעתה ואילך כל מעיניהם היו נתונים לילדה ולגידולה. חשבו על כל הצפוי ועל כל מה שעליהם יהיה לעשות כדי שיעלי אכן תהיה מאושרת. הדבר אשר הדאיג אותם ביותר, היה המפגש עם ילדים אחרים. עם ילדים ללא מום. האם תבחין במגבלה שלה. איך תקבל זאת. ומעל לכל, איך יקבלו אותה שותפיה לגן ואחר כך בבית הספר.

 

כאשר מלאו ליעלי ארבע שנים, אמר חנן לרות: "יעלי צריכה אח קטן. אנחנו לא רוצים עוד ילד?"

רות נרעדה ואמרה: "כן, אבל איך נדע שהוא יהיה שלם. אני כל כך פוחדת. איני רוצה להביא לעולם ילד בעל מום. מי יכול להבטיח לנו שזה לא יקרה"  לא שבו לדבר בענין.

 

אסף נולד באותו השבוע שנולדה יעל.  מספר ימים אחריה. את כל תקופת הינקות עשו בקרבה יתרה. היו ביניהם יחסים מיוחדים מההתחלה. ככל שגדלו ובגרו, היה הביטוי של יחסיהם גלוי ומשמעותי יותר. אסף, למרות שהיה בן גילה של יעל, היה גדול ממנה גופנית. היה בן גדול וחזק. אי אפשר לדעת בדיוק מה הייתה הסיבה, אבל אסף לקח לעצמו מין אפוטרופסות עליה. בשנותיהם הראשונות הדבר התבטא בחברות. לא היה משחק, או מעשה שרק אחד מהם היה שותף לו. בגן, כאשר החלו ילדים להבחין בשונות שלה וניסו להציק לה, היה אסף מגינה.  

     

אסף היה כאמור גדול וחזק ובודדים העזו להתגרות בו. יעלי קיבלה כמובנת מאליה את חסותו של אסף עליה. זה היה חלק מאורח חייהם מיום היוולדם. ההגנה שקיבלה מאסף, מאוד הקלה עליה בחיי היום יום, אך לא על מה שהיה בתוכה פנימה. הרגשת השונות רדפה אותה. השאלה, מדוע הרגל שלי קצרה, מדוע היא לא כמו של כל הילדים, לא הרפתה ממנה. כאשר בגרה מעט, השאלה, מדוע דווקא לי זה קרה, לא נתנה לה מנוח.

 

למרות שכל הילדים כבר הכירו אותה ואת השונות שלה, תמיד נמצא מי שלא החמיץ הזדמנות להציק לה. רגלה הקצרה הפריעה לה במיוחד במשחקים שדרשו זריזות, או ריצה. היה זה מחזה קבוע, בשעת ריצה הם היו תמיד יחד. אסף אחז בידה ורץ אתה. שמר שלא תפגר מדי ובעיקר שלא תיפול. הבוגרים שראו את היחסים בין השניים, ניסו להבין מה מקורם. ההסבר היחיד שהעלו בדעתם, היה - רחמנות . ילד בעל לב רגיש וטוב שרחמיו נכמרו על ילדה מוגבלת. כולם ניבאו שהיחסים האלה בגיל הילדות, יביאו לחברות זוגית בגיל הנערות והבגרות. הדבר לא קרה. היחסים של בת חסות, נמשכו עד גיל הבגרות המלאה. יחסי הקרבה המיוחדים נשארו תמיד, אך לא מעבר לכך.

 

גם רות וחנן לא הצליחו להתגבר על המחשבה המטרידה, מדוע זה קרה דווקא להם.

מדוע דווקא עם הילד הראשון שלנו. איש מהם לא העז להעלות שוב את האפשרות של הבאת עוד ילד לעולם.

 

כפי שקורה לעתים קרובות, ילדים בעלי מגבלה בתחום מסוים, מפתחים את כישוריהם בתחומים האחרים. המוגבלות הגופנית של יעל, הביאה  לידי ביטוי רב את יכולותיה האינטלקטואליות. כישוריה היו רב צדדיים והתבטאו בתחומים שונים. בכל אחד מהתחומים האלה, היא הייתה מעל הממוצע ובחלק הרבה מעבר לכך. בציור, במוזיקה, במקצועות ההומניסטיים וגם בריאליסטיים. כאשר סיימה את בית הספר התיכון, היה לה קשה לבחור את דרכה. כל האפשרויות היו פתוחות לפניה.

 

אף אחד לא התפלא על בחירתה, כאשר החליטה ללכת במסלול הארוך של לימודי הרפואה. גם הוריה נתנו לה את ברכת הדרך. ארבע שנים לא הרימה ראש. הייתה שקועה כולה בלימודים. רק בחופשות הקצרות הרשתה לעצמה קצת בילוי. הכישרון ואולי יותר מזה השקדנות, נשאו פרי. יעל מסיימת את הפרק הזה בהצטיינות. לטקס חלוקת התעודות הוזמנו שלושה אנשים, אימא, אבא ואסף.

אימא ואבא היו מאושרים וכאשר אמרה להם שהיא החליטה להתמחות ברפואת ילדים, לא היה גבול לשמחתם. מי שלא ראה אותם בטקס הסיום, לא ראה הורים מאושרים מימיו.

 

כחודשיים אחרי הטקס, בעוד טעמו הנהדר בלבם, קרבה רות אל חנן במיטתם. חיבקה אותו חזק, חזק וכמעט נחנקה , כאשר אמרה לו, "אני בהריון".

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: