תחזקנה

גד שי - מזרע

איור מאת יעקב גוטרמן

 

לסבא שלי באהבה לא שיר, לא פזמון

רק פרוזה צרובה לזכרון

תחזקנה ידי כל אחינו המפוררים

אורחות חיינו באשר הם כאן

אל יפול רוחכם, עליזים מתמוגגים

קומו שכם אחד ומלאו כיסים

 

החלטה החלטנו, בערב של סגריר

השמש ברקיע, חייבת להאיר

האחריות לפרנסה, חובה היא של חבר

חובה שלו בלבד ולא של האחר

 

כאלה שאיתנו, כך לא רצו לחיות

הטיחו בפנינו, אל תדברו שטויות

שנים בילינו יחד, היה כה נהדר

ההחלטה החלטתם, היא לנו שום דבר

 

קציצה על הצלחת וכוס של סודה גם

צעיר וגם זקן, קבלו כולם

מי שחלב ברפת, מי שניהל ענף

ומי שכל יומו, מכאן לשם רק עף

 

הייתה ממש הרמוניה, שלוה של כפר

עד שיום אחד, פתאום הכל עבר

ולא הייתה קציצה, המים נגמרו

מה קרה כאן לנו, כולם קראו

 

מי בז לו ביום ובוזז כאן בליל

מי בז לחבר, מקטר, מילל

לך נאחל כאן מלב רק אל לב

בשנתך וְקומיך, תֹאכל את הלב

 

חברים יקרים, מדברים ואומרים

משימה עיקרית החלפת שכירים

והרים של כסף, מהרצפה להרים

מי? לא אני. זה אתם חברים

 

נואמים ואומרים בלהט סופי

על חברות ועל אורח חיים שיתופי

שצריך לשַמֵּר הקיבוץ השומרי

ועל מי החובה? היא עליך שכני

 

ויש לך שם, אתה דובר ידוע

נואם, מדבר, כל יום, כל שבוע

מסביר לכולנו מה יש לעשות

איך לבנות את הבית, ממסד עד טפחות

 

במבחן האישי ויִשום התאוריה

מתברר שהייתה זו טיפה של אופוריה

הכלה כה יפה, ממש אור זוהר

טובה, אך תהיה לחבר האחר

 

ורווחת סיסמא, ישנה נושנה

לחבר הקיבוץ, זכות סרוב ראשונה

אך מאז אין זכר ואין כל עדות

לא נמצא הגואל למימוש הזכות

 

ומיום שנוהג הניהול עסקי

וענף אוטונומי הפך לחוקי

נודע הניגוד, בין חבר עסקי

שעומקו כים ורוחבו ענקי

 

משכורתו של שכיר, כפי שידוע

לכל סעיפיה, יש יעד קבוע

כולם נועדו לפרנס משפחתו

של אדם הגון, החי בביתו

 

בכל שתלך במקום בו תנוע

יאכל מצפונך ויך בלי לנוח

לא תישן בלילה, לא תנוח ביום

נע ונד תהיה, ממקום למקום

 

כאשר יום אחד, באופן מפתיע

יבוא נכדך וישאל במפגיע

סבא אמור, באמת וביושר

זנחת היושר בדרך לעושר

 

זנחת שכן, חבר וגם רע

ספר לי חופשי, אני כבר יודע

עת הבית רעד וחישב להימוט

לנפשך ברחת, דורך על גויות

 

בימי ילדותי, הבטתי למעלה

גבוה היית, משכמך ומעלה

מעמודי היסוד, עליו הבית עומד

ואני לא ראיתי, העמוד מתנדנד

 

עת הבית רעד, נסדקו הקירות

התקרה מעלינו חישבה להימוט

יגענו חשבנו מה יש לעשות

אולי נשנה חלונות וכניסות

 

סגרנו חלון, פתחנו הדלת

הכל אך לשוא, אין כבר תועלת

פרצנו פנימה גילינו חרפה

גוילי כתובים שרופים, על הרצפה

 

המומים נצבנו מול פניו של הר

עמדנו, ציפינו, אך שום דבר

למשה חיכינו, הוא לא חזר

נשאר לבדו שם, בראש ההר

 

דור לדור, אומר לא יביע

זקן חכם, דברו לא ישמיע

כל דור שיבוא רוצה נסיון

של מפגש הגחלת עם הלשון

 

תריסר נפשות, בדלת אמות

שמחות בחלקן וגם עשירות

מצוקה של דיור, ענינה השויון

מה יש בביתו של שכני מצפון

 

חורצי לשון, חורצים גורל

שכֵן, חבר, ילדון, עולל

חורצים חריץ לא יִמחה

בַּלֵב החי ואין מוחה

 

קוּם לך לשם, מֵעֵבר לַכלא

אזי משמאלך, תִּראה את הַפּלא

איך שוּנתה השיטה שינוי

בֵּיתה הפך לצרִיף בלוּי.

 

ימים של שמחה, ימי הילדות

הרבה בטחון, הרבה חברות

ימי ציפיה, לַבּאות, לעתיד

שלעד יִמָּשֵך, שיהיה כך תמיד

 

ובדרך אליו נשבר החלום

מציאות חולה, אין בה מתום

אבד האמון ואבד גם התום

איך, איך, סבא הִגּעת הלוֹם

 

פה לא רק צללים, ישנם גם אורות

נזכור את האיש, ביום של פרדות

משא של חייו, מעיק על כתפים

החבר, האדם, איש הגשם והמים.

 

ובנימה טובה ואופטימית כזאת

לא תאבד התקוה, נמשיך לצַפּוֹת

למחזור שיבוא של תקופת חיים

שיחיו במקומנו, בני אדם שמחים.

  

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: