סיפור בוקר / גד-שי

 סיפור  בוקר

 גד-שי

 איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

 

 

את אותו בוקר ביום שלישי לפני שבוע, לא ישכח נחום במהרה. גל חום נעים מתפשט בכל גופו  והוא  מודה בפני עצמו, שעולה בו אפילו ריגוש  מסוים.

 

את עבודתו בבית החרושת התחיל לפני כשש שנים. לפני כן  עבד בשדות. היה "פלח", כפי שקראו אז לעובד אדמה. בפלחה עבד כל שנות בגרותו. היה איש אדמה בנשמתו. חי אדמה, נשם אדמה  ועבד אדמה.

איור מאת יעקב גוטרמן

כאשר פנו אליו והציעו לו לעבור לעבוד בבית החרושת, חשב שעושים ממנו צחוק. אני בבית חרושת? בכלוב בטון? תחת גג? ללא שמש ואוויר נקי? חברים, אמר, זה לא אני! כל הניסיונות להזכיר לו שהמכונות החקלאיות החדשות, הגדולות והמשוכללות, עושות את רוב העבודה והצורך בעובדים פוחת והולך, לא שכנעו אותו. אמרו לו, רק מחקלאות כבר אין די פרנסה. התעשייה היא העתיד שלנו.

 

ימים ולילות הגה במה ששמע והדבר לא נתן לו מנוח. נקרע בין אהבתו את עבודת האדמה לבין הכרתו את צורכי הפרנסה. לא יכול היה להתעלם לגמרי מהטיעונים ששמע.

תמונות משנות עבודתו בשדות היו עוברות בראשו ללא הפסקה. איזה יום חג היה לו ולחבריו ביום שהמכונה הגדולה, האדומה, הגיעה לחצר. זו מכונה שיודעת גם לקצור את השיבולים וגם לדוש אותן. המכונה תוצרת אמריקה. שם החקלאות מתקדמת וממוכנת. באמריקה, חקלאות היא תעשייה. דבר קיום מכונות שכאלו, "קומביין", שילוב של מקצרה ומכונת דיש, היה ידוע לו ולחבריו כבר מזמן. ניטש ביניהם ויכוח "מקצועי" בדבר רכישת המכונה. המתנגדים טענו שלא הרי ארץ-ישראל, כהרי אמריקה. שם השדות ענקיים והמכונה  מתאימה לתנאים אצלם. אצלנו, מכונה כזו, לפני שתתחיל לעבוד, כבר תגמור את העבודה ורוב השנה תעמוד ללא שימוש. זה לא משתלם לרכוש מכונה כל כך יקרה. זה לא "רנטבילי".  

 

והתומכים אמרו, צריך להתקדם. לקציר מהיר בזמן הנכון, ישנה חשיבות רבה. ככל שהקציר נמשך, נושרים חלק מהגרעינים והולכים לאיבוד. הגיע הזמן להיפרד מהציוד המיושן והאטי. הקציר ואחר כך העברת השיבולים אל מכונת הדיש, גורמים גם הם לאיבוד חלק מהגרעינים.  אולי תציעו לנו לחזור למגל ולמורג? כפי שעדין נהוג אצל שכנינו, אמרו בקורטוב של לעג. 

 

המגל, אותה סכין בעלת שיניים קטנות שצורתה חצי קשת ובקצה ידית עץ, שימשה  עדיין את הפלחים הערבים לקציר התבואה. כך גם המורג, כלי הדיש, עשוי לוח עץ גדול, שחודי מתכת נעוצים בתחתיתו, אשר היה נגרר במעגל אין סופי, מעל ערמת התבואה בגורן, על ידי סוס קשור עינים, כדי "שלא יסתובב לו הראש". מראה הפלחים, הזורים ברוח, באמצעות קלשונים את הקש שנותר אחרי הדיש ואחר כך אוספים את הגרעינים שהרוח לא היה בכוחה להעיף, המראה היה מאוד פסטורלי, אבל לא היה אחד שהיה מוכן לחזור אל אותה דרך של קציר ודיש.

 

הקומביין האדום, עם הכתובת באנגלית, "מסיי-האריס" שהורד מהמשאית, היה סיומו של אותו ויכוח מקצועי נוקב. הפלחים ועוד רבים אחרים  מהתושבים, עמדו סביב המכונה והביטו בה בהערצה רבה. זו מהפכה בחקלאות. זה ראשיתו של עידן חדש. הקומביין, מכונת הפלא, היה עוד ימים רבים  נושא לשיחת היום.

 

חלפה שנה ואל הקומביין  הראשון הצטרף עוד אחד. גם הוא מאותה התוצרת  וגם הוא כמובן אדום. צבע כל כך אהוד באותם ימים. בקומביין החדש כבר היה שכלול. שם באמריקה הם אינם קופאים במקומם. הרמת המקצרה לפי גובה הקציר הנדרש, כבר לא היתה  ידנית, אלא באמצעות מנוע חשמלי. הדבר הקל מאוד על עבודת המפעיל.

 

נחום, בזכות הוותק והגיל, היה ראשון מפעילי המכונה החדשה. היא היתה תחת חסותו הבלעדית.

 

באו ימי מלחמה. עונת הקציר בפתח. במרומי ההר התמקמו צלפים וירו אל השדות שלמטה. שדה החיטה בקרבת ההר נשאר לא קצור זמן רב. הוחלט לקצור את השדה, למרות הסכנה. שני הקומביינם האדומים עלו על השדה והתחילו לקצור את החיטה. לידם ניצב הטרקטור הגדול, אשר שוריין בלוחות פלדה. כאשר נפתחו היריות, הפנו מפעילי הקומביינים את המכונות והתרחקו מההר. אחד המאבטחים גם הוא מוותיקי הפלחים, נפגע בראשו ונפטר אחרי זמן קצר. ותיק הפלחים היה הקורבן הראשון של אותה המלחמה.

 

בלב כבד קיבל על עצמו נחום את המעבר מהחקלאות לתעשייה. ההכרה גברה על כל יתר השיקולים. השנתיים הראשונות היו עבורו קשות ומתסכלות. אך הפנמת העובדה  שתרומתה של החקלאות לפרנסה, הלכה וקטנה, לעומת הגידול המשמעותי בהכנסות מהתעשייה, התחילה להביא אותו לידי סיפוק  מעבודתו ואף למעט גאווה. הוא אפילו הרשה לעצמו לומר, בית החרושת שלנו. נכונותו להשקיע גדלה והוא התקדם ואף מונה למנהל מחלקה. המכירות גדלו בצורה ניכרת והוא היה גאה בחלקו בהצלחה.

 

 בהפסקות, בעת שתיית הקפה, לא החמיץ כל הזדמנות לספר לצעירי העובדים על שנות עבודתו בשדות. דיבר בגעגועים גלויים. איך אמרו עליו - פעם פלח, לעולם פלח.

 

בוקר אחד, לפני התחלת העבודה, עלה, כפי שעשה מדי יום, לחדר המנהל לישיבת תכנון הייצור במחלקתו לאותו היום. המנהל לא היה בחדרו. כיסאו היה ריק. זו לו הפעם הראשונה שאינו מוצא את המנהל במקומו. פנה לחדרה של המזכירה. הוא לא צריך היה לשאול. המזכירה ראתה את השאלה על פניו. אחרי רגע של שקט, אמרה בקול נמוך, אריה בבית החולים. היה לו התקף לב הלילה. עבד קשה מדי, הוסיפה. עמד נדהם ולא ידע מה לעשות קודם. לנסוע אליו לבית החולים, לא, זה לא סביר. הוא אינו במצב לביקורים ודיבורים.  בדרכו למחלקתו, הכין בראשו את תוכנית עבודת היום. כך עשה בכל הימים שבאו.

 

באחד הערבים נכנסו לביתו שניים מהעובדים הוותיקים בבית החרושת. חברי ההנהלה. נכנסו  ואחד מהם אמר, ללא שהיות, נחום, בית החרושת אינו יכול להמשיך לפעול ללא מנהל. עליך לקחת על עצמך את התפקיד. אתה האיש המתאים ביותר מבין כל העובדים.  שוב חזרה אליו אותה המלחמה הפנימית, אותה זו שהיתה מנת חלקו בעבר. אחרי שתיקה ארוכה אמר, אני צריך זמן כדי לחשוב. השניים יצאו. הם לא נזקקו למילות שכנוע נוספות. הם הכירו את האיש ולא פקפקו בתוצאות מחשבתו.

 

נחום נכנס לתפקיד המנהל  כדרכו  ובכל  יישותו. מרים כבר הכירה את יחסו לעבודה, עוד בימי עבודתו בפלחה, גם כאשר ילדיהם עוד היו קטנים, עבד מאור עד חושך. הוא כמובן חסר להם בשעות שהיו בבית, אבל כך הכירו את אבא מיום בואם לעולם. על ברכי "החינוך" הזה גדלו. אלה הדברים שספגו בבית אבא.

 

עכשיו, כאשר עול ניהול בית החרושת על כתפיו, מרים וילדיו, כמעט לא ראו אותו. הייצור גדל והיה צורך בידיים עובדות נוספות. מלחמה מתמדת היתה לו עם גורמי כוח האדם על כל תוספת שדרש.

 

יום אחד בא אליו מנהל כוח האדם והציע לו לקבל לעבודה את יורם. בתחילה חשב שאינו שומע היטב. את יורם? אמר. את הבטלן המופרע הזה? את הפרזיט הזה? שמע, אמר לו מנהל כוח האדם. אני בטוח שעל ידך הוא ישתנה. הוא יתנהג אחרת. משך נחום בכתפיו ויצא בטריקת דלת.

 

יורם, בן המקום, כבר עבר את גיל הארבעים. טרם מצא לעצמו מקום עבודה קבוע. עבד  ברוב מקומות העבודה האפשריים. מכולם, או שנזרק, או שעזב. לא ניתן היה לקבוע אם האיש סתם בטלן, לא אכפתניק, או פשוט פרזיט החי על חשבון הכלל. בבילויים ובחיי חברה, דווקא היתה לו יד ורגל. היו לו מספר תחביבים. חלקם בזכות כשרונותיו הטבעיים  וחלקם בזכות השתלמויות שונות שלא החמיץ מלקבל.

 

השילוב של חסרונותיו עם יתרונותיו עשה אותו ליצור חברתי מיוחד במינו. כך גם התייחסה אליו סביבתו. התייחסו אליו במידת  סלחנות, או אולי גם רחמנות. סוג של צמח בר, שאינו מביא כל תועלת, אך גם לא מזיק במיוחד.

 

כמו במקרים קודמים, כך גם הפעם, נכנע נחום  ל"צו התנועה" וקבל את יורם לעבודה. הזכיר שוב ושוב שלא יסבול בטלנות וחוסר אכפתיות. דרש שכך יוצגו העניינים בפניו של יורם.  ביקש שיוסבר לו שמדובר בניסיון בלבד.

 

אחרי משא ומתן ארוך ומיגע, הצליח נחום לקבל הזמנה נכבדה למוצרי בית החרושת, מלקוח גדול. אותו לקוח נהג לרכוש את מצרכיו בחברה מתחרה. ההישג היה גדול  ובעל משמעות רבה לעתיד. ההזמנה היתה גדולה, אך נדרש זמן אספקה קצר. ממש מעבר ליכולתו של בית- חרשת קטן כשלהם. כל פיגור באספקה, עלול היה לשים לאל את כל המאמצים שהשקיע וגם לחרוץ את עתיד הקשר עם הלקוח החשוב הזה.

 

כינס את כל עובדי בית החרושת וערך להם "שיחת מוטיבציה". הודיע להם שכולם מגויסים למשימה. עובדי כל המחלקות יעבדו בייצור והכנת המשלוח בשלושת הימים הקרובים. אחרי מאמצים רבים, הצליח לגייס גם כמה עובדים ממקומות עבודה אחרים. עובדים לא מקצועיים, אשר לא ידעו לעשות כל עבודה שנדרשה.

 

עוד באותו היום, עזב את כיסא המנהלים, לבש בגדי עבודה, שהיו שמורים אצלו בארון והצטרף לעובדי הייצור.

 

גם יורם היה שם והוא פקח עליו עין. עקב אחרי כל תנועה מתנועותיו. הזהר, הרהר בינו לבין עצמו. זה המבחן שלך. אם לא תעמוד בו, מחר אתה בחוץ.   

                                                                                                                

עבד כמטורף. לא נראה לו שהאחרים עושים גם הם את המאמץ הנדרש. היום יום שני. מחר יום שלישי, הוא היום שנקבע לאספקת הסחורה. כאשר סקר את המצב, היה לו ברור שחסר עוד יום עבודה להשלמת המשימה. הסביר זאת לכל העובדים ודרש מהם עוד מאמץ קטן. אילץ אותם להשאר לעבודת שעות נוספות.  בשעה תשע בערב כמעט היה מרד. אנא, התחנן. לא נשאר עוד הרבה. אנחנו נופלים מהרגלים, קראו. מחר נתחיל את העבודה בשעה מאוחרת מהרגיל. קמו ועזבו. נשאר ועבד עד כלות כחותיו. אחרי חצות עזב בהחלטה לישון כמה שעות ולחזור עם שחר, כדי לנסות לגמור את העבודה. 

   

 כאשר פקח את עיניו, כבר זרחה השמש. מיהר להתלבש ויצא לבית החרושת. עוד מרחוק ראה את דלת בית החרושת נפתחת וממנה יצא אותו יורם. הלך לקראתו, קצת מתנדנד. כאשר התקרב, שאל אותו בקול נרגז, לאן אתה הולך  יורם לא ענה והמשיך ללכת. בהתקרבו לדלת, יצאו ממנה עוד שניים מעובדי המפעל. אחד מהם אמר לו בקול עייף, גמרנו את הכנת המשלוח.

 

 זו היתה יוזמה של יורם. הוא "גייס" אותנו לעבודה. פנה במהירות לאחור, אבל יורם כבר לא נראה.

שווים               

קיבוץ ואקטואליה

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: