שלולית שחורה

שלולית שחורה
מאת   עזרא דלומי
איור מאת יעקב גוטרמן

קצת אחרי שהלך שולם לעולמו, בא קיצו של מבנה המוסך הישן של הקיבוץ. סככת הפח שהיתה עשויה טלאים טלאים ופרוצה לכל רוח, פורקה ופונתה. מפינת ההוויי הקבועה של הפסקות קפה אליהן נקבצו אנשים מכל עבר, נותרה ריצפת בטון חשופה, סדוקה ומחוררת. חתיכת היסטוריה - עירומה, פצועה ומצולקת.

לכמה מן החברים שהסתובבו במוסך היו הפסקות הקפה הללו יום העבודה עצמו. לעבוד הם היו הולכים בין ההפסקות, לא להיפך. יושבים, מדברים, שותים, עושים הפסקה לתיקון פנצ'ר וחוזרים לרבוץ. שותים, עושים הפסקה בהפסקה, מגרזים טרקטור וחוזרים לנוח.  ההפסקות הללו היו הפרלמנט הבלתי רשמי שבו דוסקסו ענייני היום הבוערים. בוערים, משמע פוליטיקה פנים וחוץ קיבוצית ובעיקר - רכילות. מכאן חשיבותן. ברבע לעשר היה זרם האנשים שסיים בתשע את ארוחת הבוקר, מתנקז אל פינת הקפה שבחורף שררה בה צינה מקפיאה ובקיץ להטה מחום הפחים. באים, מתיישבים ושוכחים לקום.

במרבץ העצלות הזה היה משהו מענג. חיים בסלואו מושן ששולם סירב להשלים עם קיומם.

המוסך הזה היה שולם ושולם היה המוסך. עשרות שנים הוא עבד בו עד שדמו זה לזה. מבנה צנוע, מחורר ומחוספס, אבל מלא נשמה. הכל כמו שולם, חוץ מההפסקה. שולם לא אהב את ההפסקות שהתארכו לבלי סוף. עבורו הן היו בזבוז זמן משווע. ממש כמו שימוש חד פעמי בחלקי הסמרטוטים שהיה מספק מחסן הבגדים לצורך ניגוב ידיים משומנות. "קילו סמרטוטים עולה בחוץ שמונה לירות!", היה צועק כל אימת שמישהו השליך סמרטוט כזה לפח מבלי שמיצה אותו עד תום.  אחר כך היה מנמיך את הטון ומחייך, חרד שמא מישהו ניפגע מכעסו. כרועה שניסה להקים את עדר שותי הקפה ממרבצו, היה שולם אדם רך מדי. קשה היה לו להיות קשה. 

אלא שבוקר אחד הגיעו החברים למוסך ובמקום כוסות הזכוכית הרגילות, מצאו פינג'נים זערוריים. זה היה טריק של מי שרצה ללכת בטובות. כך רצה שולם לקצר את זמן השתיה. גזר הפינג'ן  במקום מקל הצעקות. התרגיל היה שקוף מדי, נאיבי כמו שולם. מי אמר שחייבים לשתות רק כוס אחת?

 

***

 

לא מזמן פסעתי מהורהר על כביש הכניסה לקיבוץ, לאורך מבנה המוסך החרב. את עיני צד כתם כהה שבלט בשולי הרצפה החשופה, כמה מטרים משפת הכביש. הכתם הזה, הנמצא מתחת למה שהיה פעם החלון המערבי של המוסך, הוא שאריותיה של שלולית שחורה שיצרו משקעי הקפה ששפכו החברים במשך שנים מן החלון החוצה. היום היא יבשה, אבל פעם היא היתה מעיין נובע. זרם עכור ללא הפסקה. אלפי כוסות ומאות קומקומים של שאריות קפה מבושל הנביעו את השלולית הזו.

למה לא שפכו את המשקע לכיור?? ראשית, הוא לא עמד בעומס. שנית, צינור הניקוז שהשתרבב מן הכיור, ממילא לא הוליך לשום ביוב. הוא עצמו נשפך בחופשיות לאותה שלולית.

על-פי מסורת שרווחה אז, אם לא מרוקנים את הקומקום ממשקעי הקפה, מוסיפים אבקה חדשה על הישנה ומרתיחים שבע פעמים, איכותו של הקפה עולה. זו היתה אקסיומה, בדווית כנראה, שקנתה שבת אצל דור הצברים צעירים שראו בחזונם ישראל המשתלבת בלוונט, לא ישראל שהיא וילה ארופאית בג'ונגל השותה נס קפה, קפה פילטר או שאר מריעין בישין. וכך קרה שבקפה אחרון של שעה שלוש, כמות המשקע שהצטברה בקומקום, הייתה גדולה מכמות המים שיכול היה להכיל. הבוץ עלה על גדות הקומקום.

 

***

 

הרבה אנשים תוהים מהו הרגע שבו החלה המטמורפוזה של הקיבוץ. מתי הוא באמת התחיל להשתנות. יש אומרים שהיתה זו הכנסת מכשירי רדיו פרטיים לחדרי החברים;  יש הטוענים שמה שהרס את הקיבוץ היה מעבר הילדים מלינה משותפת ללינה משפחתית והמהדרין סבורים שקץ השיטה היה עם חיסול התקציב השוויוני. ובכן, לא זה ולא זה ולא זה. חיסול הקיבוץ היה במעבר מקפה מבושל לקפה בוץ ולכל מיני סוגי קפה נטול קפה ששותים בעמידה, או בצעידה מן המיחם אל מקום העבודה; מקפה ששותים בצוותא לקפה נטול חברה ששותים ביחידות. המעבר הזה חיסל את חומר הבעירה של מדורת השבט  המפגש סביב הקומקום המתחמם באיטיות יצר הזדמנות לשיחה איכרית סתמית, אפילו בטלה. בדיוק ההיפך מהעבדות לתכל'ס, מהלגמור וללכת הלאה כדי לגמור וללכת לעוד הלאה.  עם הסתלקות החברותא, נסתלקה גם האחריות הציבורית.

מי שבישל קפה לחברים, קיבל עליו אחריות כבדה. היה עליו לעמוד בפני ביקורתם של השותים. לפי כך השתדל לקלוע מאוד לטעמם ולא לאכזב. האחריות כולה שלו. הכל היה עליו - הקומפלימנטים והקללות. כי כאשר קפה מבושל מתפשל, האשמה היא אך ורק במבשל. בשלן-פשלן. זה הוא שלא שם מספיק אבקה; זה הוא שהרתיח חמש במקום שבע פעמים; זה הוא שלא בחש היטב, זה הוא שאפשר לעיסה לגלוש.

כשקפה בוץ יוצא תפל, או כש"הנס" הוא חסר טעם, אין חבר כדי לתלות בו את האשם.  כי מה צריך לדעת בשביל לשים כפית אבקה ולהוסיף עליה מים וסוכר? שום מקצועיות אין בכך. הכל חובבני. וכשמתחכמים ומכינים "בוץ" מקפה עם הל, זהו חטא ללא כפרה. זוכרים את  הניסיון הנואש של מעשני סיגריות "סילון" לגרש את שאריות הטבק מקצה לשונם? זוכרים את ההתעללות של שאריות הטבק במעשן? כך בדיוק מתעלל ההל בשותה שבכל קצה לגימה נותר גם גרגרים על הלשון. ההל הופך קפה בוץ ל-hell (גיהינום). עונש משמיים.

 

 

***

 

לאחרונה קראתי סיפרון בשם "בולו-בולו". הספר הוא תערובת של חתרנות ותרגיל מחשבתי. "בולו-בולו" יצא לאור בשוויץ ב-1983, אך בעברית ראה אור הרבהה שנים אחר כך. מחבר הספר, המכנה את עצמו M.P, מתחשבן עם אורח החיים המודרני והפוסט מודרני ומציע מודל חיים חלופי, סולידרי ורך מזה הקיים בימינו. כהתרסה נגד זכויות הקניין, היוצרים והמ"ולים, מתיר המחבר לכל מי שחפץ להעתיק קטעים מהספר ולעשות שימוש בחומר המופיע בו ככל שיחפוץ. איש לא יבוא עימו חשבון.

P.M  מדמה את העולם למכונת עבודה פלנטרית "הזוללת באפריקה, מעכלת באסיה ומחרבנת באירופה". כולנו עבדיה. שוב ושוב אנחנו נכנעים למציאות שאנחנו שותפים ליצירתה מחד ואיננו רוצים בה מאידך. "אין מה לעשות, זאת המציאות" הוא משפט אנחה  רווח. יש מציאות ויש אנחנו.

מכונת העבודה הפלנטרית מייצרת הרבה מעל לצרכים שלנו. היא נצלנית, בזבזנית ללא מתאם בין יכולת העיכול הממשית של צרכניה לבין תפוקות הענק שלה הכוללות זבל ואריזות שסילוקם ומחזורם הוא עבדות בפני עצמה. המכונה הזו כופה עלינו את הצורך "להתייעל" ולהתייעל רק כדי לגלות שלא התייעלנו די. וכך, ככל שאנו "מתייעלים", אנחנו מוצאים את עצמנו עוד יותר חסרי זמן, עוד יותר לחוצים ועוד יותר... חסרי יעילות. ההתייעלות הזו, מסתבר, נועדה לשרת את הרעב של "המכונה", לא את מה שאנו זקוקים לו באמת, בוודאי לא את הרעב שלנו.

זהו איננו סיפרון מרקסיסטי החותר למלחמת מעמדות, אלא המלצה להתארגנויות לא אורבניות המשתפות פעולה ביניהן ומשלימות זו את זו ולא משחיתות את משאביהן על תחרות אינסופית, מתעצמת וזוללת משאבים של האחת בזולתה. העולם של "בולו בולו" הוא עולם ללא כסף, ללא דיקטטורה של  בועות פיננסיות. עולם של קהילות אוטונומיות המייצרות בעצמן את צורכיהן, ללא גורמים מתווכים. כשאדם מייצר את צרכיו, הוא מייצר לפי מידתו.

"בולו בולו" מעורר הרבה מחשבה על תכלית חיינו, על מהי חירות, על מהו חופש ומה הם היחסים הראויים בין בני האדם. הוא מנסה לפענח את הסיבה לקוצר הנשימה הקבוע שלנו.

 

***

 

מה הקשר לשלולית השחורה? מה הקשר להבדל בין "בוץ" ל"מבושל"? הקשר קיים ועוד איך. חברת הצריכה "המודרנית" כפתה על בני האדם התנהגות תזזיתית. המוטו הוא "להספיק". כל הזמן להספיק, כי החיים כאילו בורחים. בשם הרצון להספיק, מוותרים על מה שעושה את החיים לבעלי טעם. טקסים שיש בהם קורטוב של הנאה – ובישול הקפה הוא רק משל – הופכים, בשם היעילות, לבזבוז זמן. החיים הפכו למרוץ מתיש שממנו בורחים לחופשות יותר ויותר תדירות רק כדי לשוב לעוד קרב התשה לאחר הפסקת אש קצרה. המרוץ המתמיד אחר המטרה הבאה, יצר דיכוטומיה: מכאן אנשים, ומנגד - מטרות שעליהם להשיגן. כאילו האנשים עצמם אינם מטרה, אלא פס יצור שמעת לעת יוצא להפסקת גירוז והחלפת חלקים. אלה הן פגרות המדיטציה, הרייקי, המסז'ים ומיני סדנאות למודעות עצמית. אלה התרגעויות המזכירות התרגעות של מתאגרף בין צילצולי הגונג. הוא נהנה לרגע מעיסוי קל, מניפנוף מגבת מעל לראשו, רק כדי להיות כשר לסיבוב המכות הבא. כעצמת המכות, כך עצמת הצורך בפינוקים. בחיים כמו בזירת האגרוף.

הישיבה סביב הקפה המתבשל היא סוג של סדנא למודעות עצמית. אנשים מדברים, משיחים דאגה וזוכים למשוב. ההבדל הוא בכך שסדנא כזו זורמת עם החיים, היא איננה  קטגוריה נפרדת. זהו החופש שבתוך החיים עצמם, לא חופש שבורחים אליו מלחץ המועקות.    

 

***

 

התחלנו משולם ומהקפה המבושל במוסך המרופט - עניין שכאילו לא שייך - והגענו  לשאלות על מהות החיים, על האדם ועל החברה הסובבת, כי מה הם חיינו אם לא האופן שבו אנו משקיעים בפרטים הקטנים העושים אותם למה שהם.

 

***

 

בטבריה סללו כביש תלוי באוויר כדי שלא ייגע במקומות ששם נמצאות על-פי הסברה עצמות אדם משנים עברו. כך יכולים "כוהנים" לרחף מעל בתי העלמין מבלי להיטמא, כך נימנע חילול מקום שבשביל אנשים דתיים וחרדים נחשב לקדוש.

ראוי שבבוא שעת הרחבת כביש העלייה לקיבוץ, יורם לאוויר קטע הכביש שמעל לשלולית השחורה. חברה בריאה המבקשת לשמור על ערכיה, חייבת לשמר את מקומותיה הקדושים. הדתיים מאמינים בתחיית המתים, אנחנו נאמין שהשלולית השחורה תשוב ותחדש את נביעתה.  

 

הכותב הוא חבר קיבוץ ראש הנקרה ועובד במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון

הופיע לראשונה

 

הופיע לראשונה ב"קשת החדשה", גליון 9 , סתיו - 2004

 


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: