לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים / אלישע פורת

|

לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים*

אלישע פורת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

הסיסמה המשולשת - "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים" - התנוססה לאורך כמה עשורים על העמוד הראשון של היומון "על המשמר".

איור מאת יעקב גוטרמן

על הציונות שיכתבו גדולים ממני, על הסוציאליזם שיכתבו טובים ממני, אבל על אחוות העמים יש לי סיפור מיוחד משלי:

 

בחופשתי הראשונה שלאחר הקרבות, במלחמת יום כיפור, ירדתי מהטרמפ במסעף המוביל לקיבוץ. זה היה סוף אוקטובר, ואני למדתי בדרך, תוך ייסורי התפכחות מההלם של המובלעת הסורית, שהחיים בארץ נמשכו כרגיל. המתנדבות מסקנדינביה, יפות הרגליים, קטפו אשכוליות מבכירות בפרדסים; בדוכני הדרכים מזגו נערות חמודות בקצרונים את הקפה והגישו את העוגות; האוטובוסים הראשונים של התיירים כבר העפילו צפונה, אל עבר שדות הקרב שעוד העלו עשן. כאילו לא הייתה מלחמה בעולם. כאילו לא נערכו הקרבות הקשים בבלימת הסורים ובהתקפה על המובלעת. ואני לא התאפסתי עדיין לקראת חופשתי הראשונה. כל הדרך זמזם בראשי השיר הרוסי על אסיר המחנות השב לביתו. איש אינו זוכר אותו. איש אינו מכיר אותו. הוא שב משנות המאסר והגלות כמי ששב מתקופת שבי ארוכה. השיר נשמע כקינה עצובה, ואני הזדהיתי עם הזר השב לביתו.

 

במסעף ציפתה לי הפתעה. שני עובדי הבניין הוותיקים שלנו, ערבים-ישראלים מכפרי הסביבה, פרקו פסולת בניין מעגלת הבניין ומהטרקטור עם כף ההעמסה. זה היה רגע שלא אשכח: הם הביטו בי, ואני הבטתי בהם, והייתה שהייה קצרה, שבה נתברר במבטים האבסורד העצום שבפגישה. אחר כך הם התפרצו אליי בקריאות שמחה קולניות. הם כל כך שמחו לקראתי, שאני התביישתי. משכו אותי והעלוני על הטרקטור הצהוב, הניחו את הצ'ימידן הענק שלי על הכף, והחלו במסע ניצחון אל תוך הקיבוץ. הם היו פועלים ותיקים שעבדו עשרות שנים בקיבוץ. הם הכירו אותי מנעוריי והכירו את כל משפחתי. הם ראו בי בן משפחה השב סוף סוף הביתה.

 

בדרכי ממבואות דמשק לקיבוץ דמיינתי לי את הפגישה עם יקיריי אחרת לגמרי. גם לא העליתי על דעתי, שהראשונים שאפגוש בכניסה יהיו פועלי הבניין הערבים. הפגישה הייתה מוזרה, מביכה ועם זאת ארצית מאוד. הם שאלו על רובה הקלצ'ניקוב שנשאתי איתי. שלל סורי? אפשר לראות? ואחר כך שאלו: אפשר להרביץ צרור שמחה לכבוד שובך? חייכתי, אבל ליתר ביטחון שלפתי את המחסנית. כן, זהו רובה שלל. כן, זה נכון מה שכתבו בעיתונים. לא היה לנו נשק במחסנים. כן, רובי שלל לא לוקחים מחיילים חיים. הם רק רצו לברר את המבוכות. הם לא שירתו מעודם ביחידה צבאית. אבל הם היו מאושרים באמת. מותר? מותר להניף את הקלצ'ניקוב? כן, מותר. אנחנו שבים מהמלחמה. אנחנו ניצחנו. אנחנו נכנסים כעת למשק, רכובים על הטרקטור של הבניין, כמו בתהלוכת ניצחון. אנחנו יצאנו למלחמה, אבל אנחנו גם חזרנו ממנה מנצחים. זה שהתחבקנו חקוק בוודאות בזיכרוני, אך האם גם התנשקנו?

 

חלפנו על פני שער המפעל, אך לא התעכבנו. מיהרנו לחדר האוכל, להגיע לפני שיתפזר קהל הסועדים הגדול של ארוחת הצהריים. העין הפנימית שלי ציינה לי שינויים. זה היה קיבוץ אפור של אמצע המלחמה. קודר מעט, מרוכז מעט, חמור סבר. שותק ומלא בדאגה. למעלה ממאה ועשרים חיילי מילואים יצאו מכאן לקרבות. עוד לא כולם התקשרו. עוד לא הגיעה העת לשמחה. ולתוך כל אלה פורץ הטרקטור של הבניין, רכב הניצחון, כשעל כפו המושטת לפנים מונח הצ'ימידן שלי, ועל המושב וסביבו חגים חבריי, פועלי הבניין מכפרי הסביבה. החברים שפגשנו עמדו לרגע המומים. מה התהלוכה הזו באמצע היום? ומי הם אלה המניפים את הקלצ'ניקוב בשיכרון פנטזיה אמיתי? וכשעצרנו מול חדר האוכל, הם הציעו לי שירוצו להזעיק את אשתי, את אימא שלי ואת ילדיי הגדולים.

 

אם היה רגע, שבו הבנתי לעומקה את הסיסמה השחוקה של על המשמר, זה היה הרגע. פועלי הבניין שלנו התחנכו בקיבוצים במסגרת החלום להקים יישובים ערביים שיתופיים. הם היו בני בית גמורים. הם ידעו עליי ועל משפחתי לא פחות ממני. והם שמחו ששבתי. זו הייתה שמחה אמיתית למרות שהפגישה הייתה מוזרה. אחוות העמים שנתגלתה לי לשעה קצרה, בסוף אוקטובר 1973, בחופשתי הראשונה מהמלחמה, הייתה אחוות העמים האישית והפרטית שלי. מי שניסח לפני שנים רבות את הסיסמה המשולשת "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים", וקבע אותה לשנות דור בעמוד הראשי של היומון על המשמר, לא העלה על דעתו גילוי מוזר ומשונה שכזה של אחוות עמים. אבל אני, שהייתי הגיבור שלה לרגע, לגמרי באקראי, לא אשכחנה, ואספר בה בכל עת שיהיה מי שמוכן לשמוע.

 

* פורסם ב"זמן הירוק", 14/4/2011

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: