פחד התנים / אלישע פורת

פחד התנים                      

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

פחד התנים, כלומר הפחד מחיות הבר המייללות הללו, הוא פחד קדמוני קמאי ומובנה, אצל בני הארץ הוותיקים. הייתי אומר שזהו פחד ארצישראלי מאוד, כמעט כמו הפחד הטבוע בנו מילדות, מפני הכנופיות הערביות הפורעות. אנשי אבו-האנטש, אבו-ג'ילדה הרשע, ושאר מנהיגי כנופיות נוראיים, שדמיון ומציאות משתלבים בזיכרון מעשיהם.

איור מאת יעקב גוטרמן

אני זוכר, שכילד קטן, הייתי פשוט מחוויר מחמת הפחד, בהישמע היללה הראשונה של התנים, עם חשיכה, לפנות ערב. התנים פשוט התעללו בנו: פצחו בצחוק של משוגעים, קטוע, מרוסק וחודר עצמות. הייתי שוכב מכווץ, ומדמיין אותם יוצאים בלהקות לציד הלילה. ממאורות החול הלח שלהם, החפורות בקצה הפרדסים. מבין סבכי הקוצים ושיחי הפטל, מגיחים ומנסרים ביללתם את לבבינו הרכים.

 

כמה פעמים נתקלתי בהם ממש בשעת מעשה: חומקים בחשיכה, מאחורי המרפסות המוארות, ומטילים זיקים רושפים מעיניהם הבוהקות. הייתי קופא על מקומי, מחוויר שוב כמובן, ורק אחרי שהסתלקו, הייתי מתמלא באיזה עוז רוח מגוחך, מטיל אחריהם רגבים ומקלל בערבית מסורסת: יאללה, אטלעו! רוחו מן הון! תנים ארורים! ובלילות הפחד הארוכים בבית הילדים, הייתי מקשיב באימה לטפיפות רגליהם, שהיו או לא היו, מעבר לדלתות הרשת הקיציות. הרעשים המסתוריים והמוזרים ממש כיווצו את לב-הילד שלי: שעטות פתאומיות, חריקות מוזרות וחריקות שיניהם הטורפניות. שעות חלפו עד שהרגיעה שבה אלי, ועד שהשינה המבורכת חטפה אותי למחוזות בטוחים יותר. מחוזות שבהם אין שומעים יללות מקפיאות דם, כמו שמייללים תני הבר הארצישראלים.

 

שנים רבות, רבות מאוד, שלא לומר רבות מדי, חלפו מאז אותם לילות מורא. הפרדסים שליוו את ילדותי כבר נעקרו. אלה שהיו נטועים ממש בתוך חצר הקיבוץ הקטנה, ואלה שהיו נטועים מסביב לגדר המשק. שנים של לילות שקטים, או אם לדייק שנים של פחדים אחרים, פחדי מבוגרים, חלפו מאז. למדתי להכיר את התן מקרוב ואפילו מקרוב מאוד. היו שנים שהם כל כך התמעטו, עד שאחזו בי אפילו געגועים מוזרים לחיית הסיוטים הרחוקה. הכרתי אותם לילדיי, ואפילו כתבתי עליהם כמה סיפורי ילדים שנדפסו בעיתוני הילדים. בתי הילדים שלי ושל ילדיי כבר מזמן אינם כשהיו. חלקם נהרס חלקם שופץ למבנים אחרים. החורשה, חורשת האקליפטוסים, אותו קו הגבול המיתולוגי של ילדותי, שממנו פנימה שוררים ביטחון ושלווה. אך ממנו וחוצה מולכים הפחדים, נעקרה גם היא לפני שנים.

 

וכשאני מדווש היום על אופניי, בשבילי העפר של עמק חפר, על גדות נחל אלכסנדר, חוצים את דרכי לא פעם תנים. לפעמים תן בודד ולפעמים חבורת תנים. הם אינם ממהרים להימלט, ואני יכול לעקוב אחר אותן פינות סתר על הגדות, שבהן הם חופרים את מאורותיהם. ואם אני נתקע בחשיכה, וגם זה קורה למדווש קשיש שכמותי, אני זוכה לשמוע את יללות הערב הראשונות שלהם. אני עוצר את האופניים, מוריד רגל אחת, ולבבי נצבט. מגעגועים? מזכרי הפחד הקמאי? מעניין האם פני מחווירים גם היום?  היכן הדיוקנאות המאיימים של מנהיגי כנופיות הפורעים? היכן הוא אבו-ג'ילדה הרשע? והיכן הוא אבו-האנטש, ראש הפורעים מהכפר המאיים קקון? והיכן שומרי הלילה, החברים הוותיקים, שהיה תלוי על שכמם הרובה , והם נחפזו להרגיענו? הכול מואר כל כך היום, ללא שום מעטה של מסתורין, חשש ואימה.

 

לפני כשלושים שנה נערך בעין החורש ערב של שירי ילדים, שכתבו חברי ובני הקיבוץ. הנייר המצהיב של הפזמון שתרמתי אני לערב, עדיין שמור בידי. ואני קורא בו לפעמים, ומזמזם לעצמי את הלחן שכתב ושר הזמר דודו זכאי, איש קיבוץ דליה. "פעם כשהייתי קטן בין הקטנים, הייתי מחוויר מפחד התנים. בצחוק של משוגע, בקצה הפרדסים, במאורות החול הלח, בין הקוצים, ניסרה יללתם בלבבינו הרכים.". ולפתע עולה מעבר לחלוני יללת תנים מוכרת, ואני שח לקראתה, וממש לא להאמין, מברכה בברכת ברוכים השבים!

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: