השלישייה הפולנית / אלישע פורת

השלישייה הפולנית

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בחורף של שנת 1943, הגיע ארצה דְז'וּבֶּק מַרִינְסְקִי, חייל יהודי בצבאו הפולני של הגנרל אַנְדְרֶס.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא היה צעיר נמוך וחסון, דיבר יידיש ופולנית וגם גמגם מעט בעברית. כיוון שהתחנך בגולה בתנועת "השומר הצעיר", ערק מגדודו והצטרף לקיבוצנו בזהות שאולה. הוא החל ללמוד את העברית ולרכוש לו ידידים, רובם רפתנים שעלו מאוסטריה וגרמניה. הוא חיבב את העבודה עם הפרות ולמד אפילו לרכוב על העגלות הצעירות בנוסח ה"רוֹדֵאוֹ" הפראי. כעבור פחות משנה, בעת מסע הגיוס לבריגאדה היהודית הלוחמת, התנדב דז'ובק לחי"ל, יצא לטירונות למצרים ומשם המשיך לאיטליה. אותה איטליה שממנה התחמק בעת שערק מצבא אנדרס. בקיבוץ שמחו מאד על התנדבותו, והוא פטר מהגיוס אחד מוותיקי הקיבוץ המשתמטים.

 

בדרכו אל החזית בצפון איטליה, בחורף 1945, כמה חודשים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, יצא לשתות בירה בערב, בעיירה איטלקית קטנה. חבורה של חיילים פולניים מצבא אנדרס, שטרם השתכרו לחלוטין, זיהתה אותו כ"דז'ובק מרינסקי הקטן", ה"זִ'ידוֹן שלנו", היהודי הקטן והחסון של המחלקה. הוא נתפס ונמסר למשטרה הצבאית בחשד כמעט וודאי של עריקה. השופטים הבריטים המחמירים, לא התרשמו מִמַדֵי הבריגאדה העברית שלו, ושפטוהו לתריסר שנות מאסר, שאותן ירצה באיטליה, ואם יזכה ותסתיים המלחמה, ישלים את מאסרו באחד הבסיסים הבריטיים שבאירופה. הוא הושב בכלא, עם פולנים עריקים אחרים, שר משירי ארץ ישראל שהספיק ללמוד בקיבוץ, ולא ידע מניין יבוא עזרו.

 

לילה אחד,לגמרי במפתיע, חדרה אל כלאו חבורה של אנשי מחתרת קומוניסטים איטלקיים זועמים, ושיחררה אותו עם שאר הכלואים. הוא לא שאל שאלות מיותרות, לבש את מדי הבריגאדה היהודית שלו, וטס על אופניים אל תחנת הרכבת. כשהגיע אל גדודו שחנה בהולנד, שמחו עליו החברים, אבל דז'ובק מרינסקי לא טרח להסביר להם היכן התעכב. הוא היה צמא פעולה והשתוקק להילחם. כיוון שנסתיימה המלחמה, הוא התנדב לסייע לתנועת הבריחה של הפליטים היהודים, ומצא ביניהם פליטה יפה להפליא, צֶשְׁקה שמה, מעיירה הסמוכה לעירו בפולין. היא הייתה נמוכה וחסונה, ממש כמוהו. הם התאהבו וחיו יחדיו, ועם השחרור שבו לארץ ישראל והצטרפו, כמו היה זה מובן מאליו לקיבוצנו.

 

בעודם מסיימים ענייניהם בנמל חיפה, פגשה זוגתו את חברתה הטובה מילדות, פֶלָה הגרמית, צעירה גבוהה וטובת עין, שניצלה בנס מההשמדה. הן נפלו בדמעות של שמחה זו בזרועותיה של חברתה, ופלה הצטרפה לדז'ובק וצשקה, זוג היונים ההומיות, לנסיעה אל הקיבוץ. וותיקי הקיבוץ זכרו שנים רבות את המראה המפתיע, שנגלה להם בשער המשק, של אישה גבוהה וגרמית, המחבקת בשתי ידיה שני צעירים מקסימים שמגיעים בקומתם קצת מעל לטבורה. "השלישייה הפולנית" פתחה, באותו הרגע, מבלי דעת כמובן ומבלי כוונה, שרשרת אירועים ומעשים שלא נשכחו בקיבוץ עד היום.

 

בשבועות הבאים, כשהקיבוץ הפך למרקחה, הסתבר שפלה הגרמית לא סתם זכתה בפיס של חייה ביער הפולני. היא שירתה אצל הקומוניסטים הפולנים במחתרת, באותה ארמיה פולנית של כוחות השמאל, שנקראה 'ארמיה לוּדוֹבָה'. אך היא ריגלה אצל ידידיה, ששירתו דווקא ב'ארמיה קְרַאיוֹבָה', הארמיה הפולנית הימנית, שהייתה כפופה לממשלה הגולה בלונדון. וכך זכתה פלה בכבוד של לוחמת חופש פולנית מצד אחד, של פרטיזנית יהודיה מצד שני, ושל מי שלחמה את מלחמת המעמדות הנכונה, מהצד השלישי. בקיבוץ של 'השומר הצעיר', בסוף שנת 1946, היה זה כבוד שלא יתואר. גם לשרת את המעמד, גם לשרת את "עולם המחר" וגם לשרת את העם היהודי, ליותר מכך לא זכו להגיע שום איש ואישה בקיבוצנו.

 

ילד רך הייתי, תלמיד בכיתה ב', כאשר הגיעה אלינו, כמורה שכירה מירושלים, המורה שושנה, בעלה יוסף סמוק הפנים, ובתם פנינה היבבנית. ואפשר, שאילו לא הייתי מתלמידיה האהובים של המורה שושנה, לא הייתי שומע מעולם על מעללי "השלישייה הפולנית". שושנה הייתה מורה דעתנית ורגזנית. ויותר משהרגיזו אותה תלמידיה, חבריי, הרגיזה אותה פנינה בתה. ילדה בכיינית ונזלנית, שלא הסתגלה ל'חינוך המשותף' בקיבוץ. היא הייתה מתייצבת בוקר בוקר מאחורי חלונות הכיתה, ממררת בבכי ללא הפסקה וממררת את חיי שושנה המורה ואת חיינו. וכך הייתה לשושנה 'חזית שנייה' להילחם בה, תלמידיה שבכיתה ופנינה הנזלנית שמחוץ לכיתה. ורק אלוהי הילדים הוא שהציל את פנינה מפגיעת ידם הרעה של חבריי המתלהמים, שמיהרו לפגוע בבת של המורה, שהייתה גם 'ילדת חוץ' מעצבנת.

 

אבל יום אחד התהפכו חייה של המורה שושנה לטובה, מהפך מדהים. אל הקיבוץ הגיעה אחותה הצעירה, פליטה מפולין, צעירה יפה להדהים ששמה היה נִינְקָה. יופייה היה ממש מדהים! בלונדית חטובה עם עיניים כחולות בורקות,חזה מפואר וזוג רגליים שהקפיצו את כל רווקי הקיבוץ. כל הרווקים התאהבו בה מייד כמובן, והמזכיר הצעיר, איש החמודות הֲרָן, יותר מכולם. הרן היה צעיר מבטיח שנועד לגדולות. ואלמלא נקטעו חייו כמו שנקטעו, בפרשה טראגית שלא כאן המקום לספרה, אין ספק שהיה מגיע למעלת חבר כנסת מטעם 'השומר הצעיר' ומפלגת מפ"ם, ואולי גם מכהן כשר באחת מממשלות ישראל. הרן רק ראה את נינקה, ומיהר להתגייס למענה. בלילות הראשונים הלין אותה בחדרו הקט, אבל לאחר כמה ימים דאג לה לצריפון ראוי. ובבקרים נטל אותה בידה וסבב איתה בכל שבילי המשק, ללמדה כיצד מתנהלים חיינו. בסוף שנת 1946 הכול היה אפשרי! צעירים וצעירות יהודים הגיעו לקיבוץ מכל רחבי אירופה. והם התנפלו ברעבתנות אדירה על החיים. שנות המלחמה וההשמדה נשכחו לפתע, והחיים החדשים בארץ ישראל זימנו אפשרויות כבירות.

 

וכך, בערב שבת אחד, בעת ארוחת הערב החגיגית, כשכל הקיבוץ מסב אל שולחנות חדר האוכל העמוסים, והמנורות שופכות אור יקרות שבתי על הסועדים, נורתה יריית הפתיחה הרועמת של שערוריית הריגול, הסוכנת הכפולה, הגירוש מגן העדן ועזיבתו הדרמטית של הרן, תקוות הקיבוץ לעתיד ותוחלתו.

 

ובעוד המורה שושנה, ובעלה יוסף סמוק הפנים, שיש שאמרו שהיה 'מַאכֶער' חשוב בסוכנות היהודית בירושלים, טרם בואו לקיבוץ, סובבים בגאווה בין השולחנות, ומציגים את הפליטה הפולנית הנאווה, נינקה היפהפייה, אחותה של שושנה, לכל יושבי חדר האוכל שטרם סונוורו מחמת יופייה - כבר נדרכו הקפיצים בהדקי כלי הירי, וכבר שוחררו הסכינים החדות מן הנדנים, בפינה הרחוקה, ליד המטבח, היכן שנהגה לסעוד "השלישייה הפולנית". פלה הגרמית, תוך שהיא מכנסת תחת כנפיה את דז'ובק מרינסקי וצשקה ארוסתו, החלה לפלוט זרם רותח של ארס גולמי. הצעירה היפה, שמלכה לשעה בין הסועדים, הזכירה לה לפתע מראות נתעבים מיערות פולין, ושמועות נוראות מוורשה השרופה. הייתכן שזו שהיא רואה כרגע, בשמלת השבת הנאה, עטויה באדי הניחוח של מאכלי השבת, הייתכן שזו אותה בת בריתו של השטן מה'ארמיה קראיובה'? אותה מלשינה איומה ורצחנית, שחבריה ניסו ולא הצליחו לחסלה? אבל הרי זה פשוט לא ייתכן. טרם עלייתה ארצה שמעה שמועה מהימנה שההיא חברה אל הסובייטים, הפכה לפילגשו של נַצַ'לְנִיק רוסי, ויצאה איתו למוסקבה?

 

הסתבר שגם נינקה, ממש כפֶלה, לא סתם זכתה בפיס של חייה ביער הפולני. וגם היא כנראה, הייתה סוכנת כפולה. את ליבה ונפשה נתנה ל'ארמיה קראיובה' הימנית, אבל את גופה הנהדר העניקה דווקא ל'ארמיה לודובה' השמאלית. וממש כשם שפלה ריגלה בארמיה הזו והלשינה לארמיה הזו, כך נינקה ריגלה אצל הארמיה האחרת והלשינה לארמיה היריבה. אלא שנינקה לא זכתה לשום כבוד והייתה נאלצת לעלות לארץ בזהות בדויה ולהסתתר מפני מכריה שהגיעו מפולין. וכך הגיעה למקלט בקיבוץ, אצל אחותה המורה שושנה מכיתה ב'. כאן, בין שדות התירס הצפופים והאספסת הריחנית, לא היה שום סיכוי שמבקשיה יזהו אותה.

 

אבל בסופה של שנת 1946 הכול היה אפשרי. ברחובות נתניה הצטופפו על המדרכות ניצולים ומשתפי פעולה כאחד. וצעקות מפתיעות 'קַאפּוֹ' הזניקו את לחץ הדם של העוברים ושבים. בעיתונים נחשפו סיפורים מסמרי שיער על ניצולים תמימים, שהסתבר לפתע שהיו רשעים גמורים במחנות הריכוז וההשמדה. מלשינים ומוסרים נתגלו במפתיע במסעדות מפורסמות, ומשפטים סוחפי קוראים כנגד החשודים התנהלו מעל דפי העיתונים. וגם "השלישייה הפולנית" שלנו, הצטרפה אל מגלי פשעי רוצחי היהודים מיערות פולין, ואל חושפי הסייענים של הארמיה קראיובה, שהייתה אדוקה בשנאת היהודים שלה, לא פחות מדביקותה בחירות הפולנית.

 

וכמו שסיפרו שנים לאחר מכן בקיבוץ, פלה הגרמית שלחה את צשקה הקטנה שתפַתֶה ותזמין את נינקה היפה, שתסור לחדרה לקפה ועוגה בטעם וורשאי ישן. ונינקה היפה נעתרה ובאה, וכמו שעשתה שני צעדים אל תוך הצריף הבינה לאיזו מלכודת פתאים נפלה. ופלה וצשקה אחזו בה בכוח וקרבו אותה אל החלון להיטיב לראות את פניה ואת סתרי גופה, שהיו כנראה מוכרים לפלה הגרמית עוד מהיער. ועוד רגע וצעקות איומות החרידו את שלוות הקיבוץ הקטן. התה הוורשאי נשפך כדם, ופירורי העוגה בטעם הישן ההוא פוזרו בכל החדר. דז'ובק מרינסקי שהוזעק לעזרה, ואולי גם המתין לנינקה במארב, הצטרף אל שתי נשותיו, ויחד, אחוזים זה בזו, באגרופים קמוצים, בעיטות נשיכות ומשיכת שערות מכאיבה, התגלגלה "השלישייה הפולנית" אל חדר המזכירות. המזכיר הקשיש, גרשון שמו, שהיה קשיש עוד מיום הקמת הקיבוץ, נחרד מהזעקות על המלשינה המוסרת וסייענית המרצחים. אבל הרן, המזכיר הצעיר, שנשבה בקסמיה של נינקה היפה, לא הסכים להצטרף אל עדת המגדפים. והמחלוקת בין שני המזכירים עוד ליבתה את להבות השנאה והנקם, שרמצו כמסתבר עוד מימי היער הפולני.

 

באותה השנה המופלאה, 1946, נקבצה חבורתו של אבא קובנר, המשורר והפרטיזן מיערות וילנה, ותקעה יתדותיה בקבוץ הקטן שלנו. וכבר היה ברור שקובנר וחבורתו, שבקיאים היו היטב גם בעסקי נקם, לא יעברו על הגילוי הנורא בשתיקה. ותוך שעות ספורות, עם או בלי צלצולי החירום בפעמון האזעקה שהיה תלוי ליד הכניסה למטבח, נזעק כל הקיבוץ לחדר המזכירות,לערוך 'משפט שדה' מהיר למשתפת הפעולה שנתגלתה במפתיע. אבא קובנר וכמה ממרעיו הודיעו נחרצות לשני המזכירים, וזאת נוכח "השלישייה הפולנית" האחוזה ללא הפרד בחמת רצח, שרגלם לא תדרוך בחדר האוכל הציבורי, כל עת שהבלונדה היפיוּפה, נינקה חסרת המזל, תשהה בקיבוץ. וגם דמעות התחנונים ששפכה המורה שושנה מכיתה ב', מורתי היקרה והנשכחת, וגם איומיו של בעלה, יוסף סמוק הפנים, העסקן הנכבד מירושלים, לא הועילו. ההמון רצה את דמה של האישה הצעירה ויהי מה. כל ההיסטוריה העקובה מדם של יהדות פולין שהוכרעה לטבח, נחשפה לפני עיני הילדים שלנו, באותו הסתיו של שנת 1946. וגיבורי הפרשה, השלישייה מצד אחד, נינקה הנהדרת מצד שני, ושני המזכירים החלוקים בדעתם מהצד השלישי, היטיבו לשחק את תפקידי האמת של חייהם, כמו שלא היטיבו מעולם לשחק שחקנים על בימת העץ של האמפיתיאטרון הקיצי שלנו.

 

אינני זוכר היום האם האולטימטום הנוקשה של אבא קובנר וחבר הנוקמים והפרטיזנים שהיו עמו הוא שהכריע. גם אינני זוכר האם הרן איים וגם התפטר ממש באותם רגעי המתח מכהונת המזכיר הצעיר. וגם אינני זוכר האם גרשון, המזכיר הקשיש, שודאי חמד גם הוא את חמודותיה של נינקה, קיבל את התפטרותו על אֲתַר. אני רק יודע שבבוא החורף כבר לא נשאר איש בקיבוץ מגיבורי הפרשה. "השלישייה הפולנית", פלה הגרומה וזוג הנמוכים שלה, זעמו על החברים שריחמו על נינקה, ולאות מחאה קמו ויצאו אל מדרכות נתניה. שושנה המורה, בעלה סמוק הפנים ובתה הנזלנית שלא חדלה מלייבב, שבו לירושלים. נינקה היפה, הצטרפה לפי הסיפורים, אל הרן, שזעמו על הלינץ' שנעשה לה לא פחת. והם יצאו לפתח תקווה, שם השיג הרן עבודה בהנהגה הראשית של תנועת 'השומר הצעיר'. אינני יודע כמה זמן פרחה האהבה ביניהם, אבל אני יודע בוודאות שהחשיפה הנוראה של עברה המפוקפק ביער הפולני, לא היטיבה עם אהבתם. לימים הגיע הרן למעלות גבוהות בשירותים החשאיים של המדינה הצעירה, וגם נספה באחד האסונות הראשונים שלאחר מלחמת הקוממיות. גרשון, המזכיר הקשיש, נותר הזקן של הקיבוץ עד יומו האחרון. אבא קובנר ו"המולקולה" שלו, של חבריו הנאמנים, הפליגו למאבקים עקרוניים אחרים. ורק ילדי כיתה ב' הקטנים גדלו לאיטם. וככל שהתבגרו כך התגמד הסיפור על דז'ובֶּק מרינסקי, החייל הקטן מצבא אנדרֶס שערק מיחידתו, ובעריקתו חולל שורה של מעשים, שהולידו מצידם שורה של זיכרונות, שרק את מקצתם סיפרתי כאן.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: