רואים רחוק? רואים שקוף? / אלישע פורת

רואים רחוק? רואים שקוף?                         

אלישע פורת – עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

כשהייתי נער הוקסמתי מספרי "ידיעת הארץ" של זאב וילנאי. קראתי בהם הרבה ואפשר שגם למדתי מהם לא מעט. בייחוד משך את לבי מאמרו המרתק, שכבר אינני זוכר היכן ומתי נדפס, על הנקודות הגבוהות בשרון, שמהן ניתן לראות את כיפת החרמון!

איור מאת יעקב גוטרמן
זה היה פשוט מדריך לא ייאמן: אפשר לראות את החרמון המושלג משפלת החוף! נער צעיר הייתי כשיצאתי לראשונה עם זקני הנוטעים בקיבוצי, אל הגבעה הגבוהה שמדרום לקיבוץ. גבעת חול, שרגליה בביצה וראשה הוא כמעט דיונה... גבעת "קובני" היא מתקראת אצלנו, מדרום לנחל אלכסנדר, וגובהה משהו בסביבות שלושים מטרים מעל פני הים. מראש הגבעה הזו ראיתי לראשונה את הפלא המרהיב של ראש החרמון המושלג. ולא ככתם מלבין ולא כנקודה וורודה וזוהרת, אלא ממש, "עשרים סנטימטר חרמון", כפי שאמר אחד מזקני הנוטעים.

 

כעשרה ימים בהירים בשנה היו אז, שבהם ניתן לראות את החרמון מעמק חפר בקלי קלות. ימים בהירים ויבשים, שבאו לאחר תקופת גשמים וסערה. והנה בא זאב וילנאי וכותב שגם מנתניה רואים את החרמון, מגבעת אום-חאלד. וגם מגבעות שפיים וגליל ים רואים את החרמון בימים שקופים. ואפילו, כן, ממש לא להאמין, גם מגג בית ההסתדרות שבצפון תל אביב של אז! כביש החוף שנחנך אז חד לי תמיד חידה: בעוברי בכביש שמול קיבוץ שפיים, מתל אביב צפונה, באחד מימי הזוהר החורפיים הללו, האם אזכה לראות את פיסת הלובן המבהיקה של החרמון? או לא? מאתיים או מאתיים וחמישים קילומטרים בקו אוויר זהו בכל זאת מרחק לא קטן. לכן אולי לא הופתעתי, לאחר שנים רבות, כשידיד סיפר לי שהיה ביפן, וראה את פסגת הפוג'יאמה מלבינה ממרחק לא ייאמן של כארבע מאות קילומטרים! אם בארץ ישראל מלאת האבק והחול אפשר לראות ממרחק של מאתיים קילומטרים, קל וחומר ביפן הנקייה והרעננה.

 

"ג'בל אל תלג'", ההר המושלג הרחוק והנכסף, הפך לאביזר של קבע בפנורמה החורפית שלנו. "נו? ראיתם היום את החרמון?" הייתה שאלה קבועה במפגשי חובבי הארץ אצלנו. ולטירונים ולאלה שתמיד מתבלבלים צריך היה להסביר שוב ושוב מהו קו ראייה. והיכן עובר הקו הזה אצלנו. ואל מה עליהם לכוון מבטם על ראש הגבעה: קודם להר אמיר וגבעות מגידו. ואחר כך אל אותה התלולית שבין עין השופט למשמר העמק. ואז, טיפונת למעלה וטיפונת ימינה והחרמון בידכם! והיה שווה לטרוח בשביל כבדי העין, תודתם הייתה מלבבת,  ונתנה למבינים היודעים הרגשה טובה.

 

כמה שנים חלפו מאז? כמה עשרות? ומי רואה היום את החרמון מגבעות עמק חפר? וכמה ימים עלובים בשנה עוד ניתן לראותו? שלא לדבר על גבעת אום-חאלד שבלב נתניה, ועל גבעות שפיים, ועל גגות תל אביב. רואים רחוק? רואים שקוף? לא רחוק ולא שקוף. האוויר שסביבנו נזדהם ונעכר. ובקושי רואים את רכס הכרמל ואת "השפיץ" של אוניברסיטת חיפה. גם ראשי הגבעות כבר אינם מה שהיו. חלקם נבנה בבתים מסתירי נוף, חלקם ניטע בשדרות של עצים גבוהים. הגבעות הקרחות של ילדותנו נעלמו לחלוטין ואתן גם מה שניתן לראות מראשיהן. וכשאני מזדמן לפעמים אל אחת מנקודות התצפית הללו, אני מצר על המרחקים השקופים שנעלמו, על קריאות השמחה כשלכדה העין את ראש ההר הרחוק.

 

ובעיקר אני מצר על וילנאי שהתלהב ללא גבול, על "ג'בל אל תלג'" שנעלם, על השניר ועל החרמון, על הנצנוצים הוורודים שהבהיקו לעת שקיעה. על "העשרים סנטימטר של חרמון" ממשיים ואמיתיים, שקפצו לנגד העיניים ללא משקפת וללא טלסקופ. ועל הערגה הנערית הזו, אל מקומות רחוקים וגבוהים, שכוסתה בהררי אבק ושכבות של זיהום אוויר.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: