שכר הסופרים הראשון שלי / אלישע פורת

שכר הסופרים הראשון שלי

אלישע פורת [ז"ל] - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שכר הסופרים הראשון שלי ניתן לי, בנדיבות וחביבות קורנות, מידי בנימין טנא ז"ל. סופר הילדים הידוע, עורך ומתרגם נפלא.

איור מאת יעקב גוטרמן

הגעתי, כותב מתחיל וחושש, מזיע כולי, ביום קיץ לח, בראשית שנות ה-70, למערכת 'משמר לילדים', שבבית 'על המשמר', ברחוב בן אביגדור שבתל אביב. נעמדתי מול שולחנו בביישנות, והוא שאל אותי, במה אפשר לעזור לך ז'לובר? הצגתי עצמי בחשש, והוא קם מייד ולחץ את ידי בשמחה, וצעק לעבר שולחנו של שותפו, הסופר שלמה ניצן ז'ל, אביו של הבמאי הידוע עמרי ניצן. שלוימה בוא הנה, אלישע פורת מהקיבוץ הגיע! והוא משך אותי ישר אל חדרו של הגזבר. דבר ראשון אמר לי, נסדיר את תשלום שכר הסופרים. שתדע לך שאנחנו לא מקפחים את שכרך! הייתי המום, כנער שגדל בקיבוץ, כמי שלא החזיק בידיו יותר מאשר כמה עשרות לירות, ניתן לי פתאום סכום עצום, במזומן, כשבנימין היקר עומד על השָׁלַם ואינו מניח לו לקפחני אפילו בפרוטה.

 

לימים, כשקראתי את סיפורו הנפלא של באבל, שכר הסופרים הראשון שלי, לא יכולתי שלא לעסוק בהשוואות. מילא גדולתו של באבל, לא עולה גם בדעתי להשתוות אליו. אבל ליל האהבים הפרוע, באיזה מלון זול בטיפליס, בירת גרוזיה, בחברתה של זונה צעירה, היה כל כך רחוק מהוויית חיי, שלא יכולתי להימנע מלחשוב, איך שני יהודים, כתבנים, המקבלים את שכר הסופרים הראשון שלהם, במרחק של דור או שניים, חיים בעולמות כל כך רחוקים זה מזה, שהדעת פשוט אינה יכולה לתפוס זאת. וכשקראתי גם את סיפורו המקסים של דן צלקה, על הלילה שבו סיים המשורר יהואש את תרגום התנ"ך ליידיש. ליל תאווה חסרת מעצורים, שכרות כבדה והתבהמות חושים גמורה. חשבתי לי הנה עוד יהודי, כתבן, ששכר הסופרים בלבל את עולמו.

 

חלומי הנסתר משנים היה לרכוש לעצמי בחנות כלי הנשק שליד התחנה המרכזית בתל אביב, אקדח 22 זעיר, מתוצרת ברטה האיטלקית, שאוכל לצרפו אל ערכת הטיולים שלי המוכנה תמיד. וכשיצאתי מבית מערכת 'על המשמר' והסכום הענק מלהיט את כיסי מכנסיי, נשאו אותי רגליי, כמעצמן, אל חנות הנשק 'להב'. הייתי שיכור מאיזו חדוות הגשמה פתאומית של חלום נעורים ישן. סוף כל סוף, האקדח והנרתיק ומחסנית ופכית השמן העדין הריחני. כמובן שצריך יהיה לרכוש גם חגורה מתאימה, כלי ניקוי ותחמושת. אבל ככל שהתקדמתי מערבה ודרומה ברחוב המסגר, הואטו צעדיי. לקנות אקדח בשכר הסופרים הראשון? איזו מין כותרת זו? ממש לא הולמת. תשלום שבא לי מכתיבת סיפורי ילדים תמימים ל'משמר לילדים', שעוסקים בטבע, בשלום הנכסף, בגעגועים לעבר בקיבוץ של ילדותי, תשלום כזה להוציא על רכישת נשק? מה, אני השתגעתי? וכך הוספתי ספק על פקפוק, עד שנעצרתי בקרן אחד הרחובות, ואמרתי לעצמי שהאקדח יכול לחכות. ואני חייב לקנות בשכר הסופרים הראשון שלי משהו אחר לגמרי.

 

בנימין טנא שינה את חיי במידה מסוימת. מאור הפנים התובעני, שבו קיבל את סיפוריי הראשונים לעיתונו, הפכו אותי מקורא לכתבן. היכן היית כל הזמן? שאל במפגיע. ושלח, שלח עוד, שלח כמה שתוכל. לימים, כששיריי וסיפוריי נדחו בקביעות על ידי עורכים מחמירים, בהוצאות הספרים הגדולות, התגעגעתי לכוס התה שבנימין ושלמה הציעו לי בכל ביקור במערכת. התגעגעתי לסיפורי הזיכרונות שהועלו על שולחן המזנון הקטן. בנימין סיפר וחזר וסיפר, את המעשה הפרפסיכולוגי הנורא שאירע בו ובמתרגם שלמה דיקמן, אביו של המתרגם הידוע עמינדב דיקמן. מעשה שנדפס בספר 'המציאות האחרת' של אהרון צייטלין. ושלמה ניצן התעניין תמיד במעשיו של המשורר אבא קובנר בקיבוץ. ישבתי איתם שעות והשתעיתי בדברים, עד שהגיעה השעה של יציאת האוטובוס שלי מהתחנה המרכזית.

 

לימים למדתי ממנו איך תירגם בלילות, בקיבוץ אילון, לאור מנורה מפייחת, את ספרה של הפרטיזנית רוז'קה קורצ'ק-מרלא 'להבות באפר', מיידיש לעברית, ואיך כעסו עליהם חברי הקיבוץ, שהם זוג בטלונים, כתבנים, מלכלכי ניירות, ולא עובדים. וסופו של תרגום הספר היה ששניהם כמעט וגורשו מהקיבוץ. ועוד למדתי ממנו, איך תוך שלושה שבועות של נסיעות לילה רצופות, ברכבות פולין השרופה, שלאחר המלחמה, כתב את הפואמה האוטוביוגרפית הענקית שלו 'תמולים על הסף'. בתוך שליחותו כמאסף ילדים יהודים פולנים ממוסדות נוצריים שפוזרו בהם וניצלו. כתב את הפואמה האידילית שלו, על ילדות מאושרת ונעורים נפלאים בוורשה. על הברך כתב, אמר לי, ממש על הברך. הוא היה שרוי באותם שלושה שבועות בשיכרון מוזי עצום, כל חייו בפולין שבו אליו, כל זיכרונות הילדות. ובקרונות העלובים של הרכבת הפולנית לא היו מדפי כתיבה. והוא כתב על הברך! כל תמוליו ואתמוליו חזרו אליו לפתע, בשטף אדיר, והוא הכאיב לברכו ממש, בלילות הכתיבה הסהרוריים.

 

דומני שהספקתי לספר לבנימין את המעשה בשכר הסופרים ההוא בטרם פטירתו. והוא שאל כמובן, נו? ומה קנית בסוף בכסף המפתיע? זכורני שהתחמקתי מתשובה ישירה. מה, אני אספר לו שהלכתי, כמו איזה מאהב צעיר וטיפש, לחנות של 'משכית'? מה, אני אספר לו שהמוכרנית הרגישה במבוכתי והתלבשה עליי כהוגן? מה, אני צריך לפרט לו כמה תכשיטי כסף מיששתי באותו היום? הוא לבטח היה מלגלג עליי אילו הייתי מספר לו שלבסוף רכשתי טבעת ותליון מוכספים ויפים לאשתי. טמבל, היה אומר לי בוודאי, מכונת כתיבה הגונה כבר יש לך? שולחן כתיבה הגון כבר יש לך? מנורת שולחן חזקה כבר יש לך? מה אתה משחק את האביר הרומנטי וקונה תכשיטי כסף יקרים לאשתך? לעצמך כבר דאגת? משום מה, תמיד כשאני נזכר בשכר סופרים, אני נזכר בבנימין טנא, בנדיבותו, באקדח החלומות שלי שנדחתה קנייתו לשנים רבות, ובחנות 'משכית' בתל אביב. ולפעמים אני חושב לעצמי, שגם שכר הסופרים הראשון שלי ראוי לסיפור. סיפור שלא ייפול מסיפור חמוקיה הצעירים והמגרים של אשת האהבים הגרוזינית, הנגלים לאיטם לעין. באור השחר הטיפליסי החיוור, העולה בחלון חדרון האהבים של יצחק באבל, לאחר לילה של אהבה מפרכת.

 

חבל שלא שמרתי את מכתביו של בנימין טנא אליי. הוא נתן לי הרגשה שאני שייך מלידה למשפחת הסופרים. גם הוא וגם שלמה ניצן הכירו והוקירו את תרגומיו של אבי ז'ל, אליהו פורת. במלאת עשר שנים לפטירתו המוקדמת של אבי, סייע לי שלמה ניצן להכין עמוד שלם לזכרו, במוסף הדף לספרות של 'על המשמר'. מאז אותם ימים קיבלתי שכר סופרים בהמחאות בזיכויים ותמורת חשבוניות. אך איש לא שילם לי בשטרות מזומנים, כמו ששילם לי בנימין טנא המיטיב. מאז אותם ימים גם קופח שכר הסופרים שלי כמובן, על ידי השלמים והגזברים והנהלות החשבונות של ההוצאות וכתבי העת. אך לא היה לי כבר מגן כבנימין, שעמד על הגזבר של 'על המשמר', והשגיח עליו בשבע עיניים ששכר הסופרים הראשון שלי ישולם לי במלואו, עד הפרוטה האחרונה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: