ענג שבת / אלישע פורת

ענג שבת

אלישע פורת - עין החורש

איור מאת יעקב גוטרמן

 

החשיכה כבר ירדה בחוץ, התנים, שאינם, מגיחים בין הצללים הכהים.

איור מאת יעקב גוטרמן

מרחוק פורעת לה ירייה בודדת ובשמיים, חולפת להקת ציפורי לילה צעקניות.

 

כאן - בשכונת הצריפים, בחדרון מחניק, כאן - אירחתי את האמן שלנו - כנר לענג שבת. אתם מבינים, הוא חייב לנוח לפני הקונצרט. שכחתי לספר לכם, אני רכז התרבות של המשק, ובכן, האכלתי אותו והשקיתי אותו והשכבתי אותו ... כמעט, שגם ישבתי למראשותיו לשיר לו שירי ערש... אבל, לא היה צורך הוא פשוט נרדם, מיד נרדם. פרשתי ממנו, לא הספקתי לסגור את דלת חדרו של האמן המתנמנם ומי ניצבת לפני ?! נעמי.

 

פגישה משמים, חשבתי לעצמי, מה שלום השכן, שאלה - בסדר, תודה, עניתי לה, עכשיו הוא נח.

אפשר להפריע לו לרגע, שאלה. נעמי, בחייך, לא עכשיו, עניתי לה.

טוב אז אולי אפריע לך - בבקשה, בבקשה - אמרתי.

לאן אתה ממהר כל כך? שאלה

מה אומר לכם, אני ממש אוהב את ההיתממות החמודה של נעמי.

אני ממהר, כי אני צריך לסדר כל מיני דברים עניתי.

איזה דברים ? שאלה.

את רוצה גם לעזור, או רק לשאול?

מה אפשר לעזור?

ודאי, עניתי, למה לא!

נעמי בחורה יפה ומושכת, בייחוד, כשהיא מופיעה, בלבושה הנאה, בליל שבת.

מה הבעיה נעמי, הכל מחכה לך, זאת אומרת לידיים שלך... הפרחים, הצנצנות ובכלל קישוט המועדון. נעמי צוחקת, וכשהיא צוחקת היא נעשית עוד יותר יפה ועוד יותר מושכת.

 

ואהיה מוזמנת? היא שואלת

בטח נעמי את מוזמנת מעכשיו.

וגם לחינגא הסגורה הזאת שאתה מתכוון לערוך לאחר הקונצרט?

בטח, נעמי.

 

אתם שואלים אם שמחתי, כמובן ששמחתי, הרי ראיתי את המבט שנתן בה יאיר, הכנר האורח שלנו, לפני שנכנסנו לחדרון שלו, אותו חדר מחניק שבשכונת הצריפים.

 

החדר אומנם מחניק וזיעה בו ניגרת כמים. יאיר ביקש מגבת והוא אף קיבל אותה, אבל הוא נשאר חייב לנו מגבת. ביררנו וחקרנו וידוע לנו, הוא פשוט לא החזיר לנו אותה.

 

מה, לשאול את נעמי? לא, זה מגוחך. אולי את ציפור'קה? אבל זה עניין מסוכן ולו נדרשת זהירות רבה, כי ציפור'קה... ציפור'קה יודעת ערכה האמיתי של מגבת..היכן עמדנו? אה, כן, עמדנו עם נעמי בפתח המועדון. עוד כמה דקות, יתחיל הקונצרט.

 

נעמי מקסימה, בלילה הזה, במיוחד לאור הפנסים הבהירים.

 

נעמי, פניתי אליה, אני צריך אותך הערב... לעניין קטן. אני רוצה שתגישי לאמן את צרור הפרחים המסורתי שלנו, בסוף הקונצרט.

 

אחרי היסוס, שדמה למעט התפנקות - קיבלה עליה את הדין. או אז היננו שנינו מוכרחים לרוץ וכן שכחתי לשאול אותה קודם, מניין נודע לה, בכלל עניין, המגבת?! להזכירכם, המגבת לא הייתה של נעמי, לא שלה וגם לא שלי.

 

שכחתי ולא שכחתי כי באמת, מה זה ענייני לתחוב את אפי במה, שהיה או לא היה. להזכירכם המגבת לא הייתה של נעמי לא שלה וגם לא שלי. גם אם חוש הריח אומר לי, שהיה משהו, שלא היה טהור - כמו שאומרים בנוסח שכולם מכירים. משהו בביקורו של הכנר בלילה ההוא אחרי הקונצרט ההוא, ניגוב אחד או שניים, במגבת... גם אם כך - העסק עצמו נשאר נקי ואני מבקש שום רכילות שום סיפורים.

 

ולמה קם אותו כנר, יאיר, למה הוא קם ונסע באמצע הלילה, לזה גם לי אין תשובה. אני רק יכול לומר לכם, שבמוצאי שבת כבר ניגשתי לאותו החדר מחניק בשכונת הצריפים, כדי לעשות בו סדר - הרי גם זה תפקידי כרכז תרבות ללוות האירוח עד תם. והנה להפתעתי מצאתי שלא היה מה לסדר המיטה, הסדינים, המזרון, כל הדברים היו במקומם. רק מנורה אחת דלקה. הוא נחפז כנראה, התלבש במהירות ורץ, אם כן, מצאתי אפילו כפתור תלוש על הרצפה, כפתור כן, אבל שום יסוד לסיפורים, שמספרים עליו לא מצאתי. היה פה, ישן פה וזהו - הוא לא הזמין את עצמו אלינו וגם לא אף מישהו אחר. ובכן, קונצרט חדש, ליל שבת אווירה חגיגית, אני יושב באי נוחות באולם מלא חברות וחברים ומעביר עיני הלוך ושוב ... ממי, לעזאזל לבקש שיגיש צרור החבצלות לכנר ? ממי?...

 

אחרי כל מה, שמספרים עליו לחוד, ומעשה נגינתו על הבמה, לחוד, לגמרי לחוד. כבר אמרתי לכם, שנעמי הכינה את הצרור? נו, אם הכינה הרי, לא אבקש ממנה, שגם תגיש נכון?!

 

עכשיו נחזור לעניין הקונצרט ואספר לכם, שאני, לא מבין גדול במוסיקה - תמיד, אבל תמיד, אני מעדיף, במקום לשמוע קונצרט באולם, לצאת החוצה, למרחב, ולהתעטף בקולות - הלילה הקסום.

 

הערפל מרסק את אלומות האור,ששולחים אלי הפנסים אבל, בין לבין אני רואה בברור את נעמי, והיא יפה הו כמה היא יפה והיא עוקפת את חדר האיפור וצרור החבצלות בידיה...

 

אני מרגיש דקירה בליבי. הפרחים, נעמי?! כמתעורר מחלום אני חוזר פנימה, מתיישב בכיסאי בצד הבמה, שומע ולא שומע מחיאות כפיים, נגינת כינור שוב מחיאות כפיים: מי לכל השדים והרוחות תגיש לכנר הערב, את צרור - החבצלות, מי?

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: